ביקורת ספרותית על המשכונאי מאת אדוארד לואיס וולאנט
ספר מעולה

---

#
הספר הזה יצא לאור בשנת 1961, 16 שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה. אני מציינת את הפרט הזה כי בניגוד לימינו – כשכל מי שרוצה לכתוב סיפור מרגש כותב על "השואה" עליה למד בשיעורי היסטוריה בתיכון, או השתתף בביקור במחנות בפולין (אם הוא ישראלי) או שקרא קצת חומר על השואה והחליט לשבץ אותה באיזה סיפור המטייל בין זמנים שונים (אם הוא לא ישראלי) ויש היום "ספרי שואה" בניחוח רומנטי, בסגנון ספרי מתח, מפי בעלי-חיים, כרומן היסטורי כאילו - מבחר שלם. הספר הזה נראה כפרי היכרות עם ניצולי שואה "טריים". אנשים שסיוטיהם בונים להם יקום מקביל. הם אמנם חיים באמריקה ודוברים אנגלית, אך חייהם מתקיימים בעולם בו רסיסי שפות – אידיש, פולנית, גרמנית – עוכרים את שנתם ואת שלוותם.

סול נצרמן היה בתופת ושרד אותה. לכאורה. הוא חי באמריקה, בבית עם אחותו ומשפחתה, אותם הוא מפרנס. הוא מנהל בית עבוט בהארלם, חי על רסיסי אומללות של אנשים הממשכנים את חייהם העלובים כדי לשרוד. למעשה הוא חי על אתנן של פושע המשלם לו שכר יפה כדי שילבין עבורו כספים ממוצא מפוקפק. הוא קשיש (בסיפור הוא בן 45...) כבר ראה את כל הרוע האנושי בברגן בלזן, שם איבד את כל מה שאפשר לאבד – אשתו וילדיו, ולא כדרך הטבע. סבלו, הוא מרגיש, הקנה לו זכות להיות שווה-נפש לייסורים של אנשים אחרים. הוא נמצא בחנות מבוקר עד ערב, גורר את עצמו "הביתה", לא מעורב בחייהם הקטנוניים של "בני משפחתו" העלובים שהוא בז להם מעומק ליבו תוך שהוא מממן את צורכיהם. הוא נופל לתוך שינה בה החלומות אינם מאפשרים לו מנוחה, וחוזר חלילה, עוד יום ועוד יום.

וולנט מאפיין דמויות באופן נפלא: את לקוחות בית העבוט המרודים, הממשכנים חפצים שניקנו ביוקר תמורת פרוטות אותם יבזבזו על הישרדות לעוד מספר ימים. את העוזר הצעיר שיש לו תקוות גדולות לעתיד. את אחותו של סול המוקסמת מ"אמריקאיות" ורוצה חיים אחרים. את גיסו ההיפוכונדר ואחיינו שונא האדם. יש בספר תיאורי אנטישמיות וגישה סטיריאוטיפית במידה גדושה מצד השחורים והלטיניים החיים בשכונת העוני כלפי היהודים הנתפסים כבעלי ממון ואנשי עסקים. מהעבר השני – מבטאים היהודים גזענות ודחייה משחורים ולטיניים. יש בו כמה דמויות שעברו את התופת והמחנות – שרידי אדם המנסים להמשיך ולהתקיים. כולם מרוסקים, כולם עלובים החיים במין חיקוי לא מוצלח במיוחד לחיים.

הרומן כתוב נפלא. וולנט בונה את העלילה והדמויות בדרך שאינה מאפשרת לקורא להפסיק לקרוא. התפעלתי מיכולתו של הסופר ליצור רצף בין התופת ההיא במחנות לבין הסביבה העירונית המדכאת בה מתקיימת העלילה. כמה סבל יכול אדם לשאת? איך יוצא אדם מעברו האחר של הגיהנום? האם הסתגרות ואדישות יצליחו למחוק את זכרון הסבל? שאלות ללא תשובה. לדעתו של וולנט יש בחירה גם לאלה שהסבל עיצב את גופם ואת נשמתם. אולי. הלוואי.

משמח אותי לסיים את שנת 2018 עם ספר של 5 כוכבים מאחלת לעצמי עוד רבים כאלה לשנה הבאה.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על המשכונאי