ביקורת ספרותית על רובינזון קרוזו [מהדורת כרמל] מאת דניאל דפו
ספר טוב

---

לצאת אל הים במאה ה-17 שווה ערך ללכסות את העיניים ולחצות כביש סואן. לא הייתה הטכנולוגיה הדרושה, לא היו מכמים, לא אנטנות או מכשירי קשר וגם למצוא את הנ"צ (מיקום) של כלי השיט היה פרוייקט לא קטן, מסובך עד מאוד. לצאת אל הים באותן שנים, ברוב המקרים, הסתכם בספינה טרופה וצוות שירד אל המצולות.

הסיפור עוקב אחר בחור צעיר, רובינזון קרוזו שמו, שחלם לצאת אל הים ולחיות את חייו של יורד ים. קרוזו בחר לצאת אל הים חרף הזהרותיו של אביו שהבהיר לו בצורה חד משמעית את עיקרו של עניין: "אם ייסע לחול, יהיה הלא-יוצלח האומלל ביותר עלי אדמות". אביו חזר על דבריו ואמר שהוא לא מבין את הצורך הנורא הזה, הזלזול בחיים, ההתגרות בגורל, במעמד בו הוא נמצא שמסב לו אושר ואמצעים, ללא שום דאגות קיצוניות והרי שאם ישקיע מזמנו יצליח לחיות חיים נוחים וקלים.
הבנתי לליבו של רובינזון כי צורת החשיבה שלו בחלק הזה של הספר הזכירה לי אותי ואת "הרעב" שקיים בי לטייל ולראות עולם. כנראה שאז, אם אני הייתי במקומו של קרוזו, הייתי משתוקק לצאת אל הים, הים היה קורא לי לצאת אליו ולחקור, לראות לחוות ולהכיר. לחוות את הגלים בים סוער שנשברים על חרטום הספינה בעודה מתחפרת מתחת לגל ונדמה שהספינה לא תחזור ושהים גבר עליה ולקח אותה איתו, את הנופים עוצרי הנשימה שרואים מהים, את האופק, השקיעה והזריחה, את מסך הכוכבים הענק שמתפרס מעלה ובשמיים זוהרים וריקים מעננים אפשר לראות את שביל החלב וקבוצות רבות של כוכבים נוצצים. הנופים והמראות מהיפים שראיתי. אציין לחיוב את השירות שלי בחיל הים שהגשים לי פנטזיית נעורים (בלי החרבות, המפרשים השחורים, הקראקן ובתולות הים כמובן).

רובינזון בחר לצאת אל הים בתקופה בה הדת תפסה חלק חשוב ומשמעותי בחייהם של אנשים. תקופה של חוסר ידע ויכולות להתמודד עם הפתעותיו של העולם. בהפלגתו הראשונה חווה קרוזו "סערה ראשונה וים גבוה", או לפחות כך חשב, וישר נתפס טירוף וחשב על איך קיבל עונש משמיים על כך שלא הקשיב לאביו ובחר לצאת ולחיות חיים של יורד ים. הוא נשבע שברגע הראשון שיקבל יחזור חזרה אל ביתו שבאנגליה ויחיה את חייו כמו שאביו ביקש (פחח באמת נרא לכם שזה מה שיהיה?). יום אחרי הסערה חלפה, הים נרגע, ים שמן, הרוח עומדת, השמש מצייצת והציפורים זורחות. קרוזו שכח את העונש שקיבל משמיים (כמה מפתיע) והמשיך במסעו, שם נאלץ להתמודד עם איתני הטבע פעם אחר ופעם ובכל אחת מהפעמים שוב חשב שגורם אלוהי העניש אותו ושוב התייסר על הדרך בה בחר ללכת ורק חשב על השיבה הביתה. בכל פעם שקרוזו נאלץ להתמודד עם מצב קיצון שלא הצליח להבין הוא ישר ירד על ברכיו והתפלל השמיימה בחיפוש אחר תשובות. לאחר שהגיע אל האי, לאחר שחקר ולמד את ביתו החדש ולאחר שהבין שמצבו היה יכל להיות גרוע הרבה יותר, קרוזו נכנע וקיבל על עצמו את כוחה של ההשגחה העליונה.
סיפור חייו של קרוזו מתרחש במאה ה-17 ולכן קל לי להבין את הבריחה אל הדת כאשר ניצבים אל מול משבר, בטח ובטח במקרה המדובר. אדם קטן וחסר משמעות שנאלץ להתמודד עם הים הסוער, פעם ראשונה בחייו, בלי שום ניסיון והבנה של מה לעזעזל קורה. אדם שהים פלט אותו אל אי שומם לאחר שספינתו הושמדה על ידי כוחות לא מוסברים. כל מה שעולה בדעתו של אדם זאת המחשבה להינצל ומאחר ולא היו אז היכולות, הטכנולוגיה והידע שיש כיום אני בספק אם מישהו מאיתנו היה פועל אחרת.
אני אתאיסט ולכן מעניין אותי לדעת מה היה קורה לו הייתי נולד במאה ה-17, האם בגלל התקופה המדוברת גם אני הייתי עובר שטיפת מוח ומתחיל לחפש אחר אותות ותשובות בשמיים? כמה טוב שנולדנו בתקופה הזאת אה? כי אם לא אני בטוח שהייתי נצלב בכיכר העיר... פוי...

מהרגע בו קרוזו מגיע אל האי הסיפור הופך ליומן בו הוא מתאר את חיי היום יום שלו, את חייו החדשים. הוא מוצא את דרכו שלו באי, הוא חוקר את האי אחר חומרי גלם איתם יבנה את ביתו, עובד את האדמה, זורע, צד ומגדל.
נהנתי לקרוא על השגרה שבנה לעצמו ועל ההרפתקאות שעבר על האי, האמצעים שהכין מחומרי גלם שמצא במקום, את התוכי שגידל ולימד לדבר, הכלב שהיה לחברו הנאמן, על ה"פראים" אוכלי האדם שחיו באי השכן והאינטרקציות שלו איתם, האנשים שפגש, מחשבותיו.
קרוזו הכתיר עצמו לשליט של האי ובצדק, סיפור חייו מרתק וסוחף וההרגשה הכללית היא שבאמת היה אדם כזה שנתקע על אי (הסיפור ככל הנראה מבוסס על מקרה אמיתי) ואני קורא את היומן שלו שנשמר כל אותם שנים ובעזרתו יוצא למסע מרתק 400 שנה אחורה, לתקופה אחרת, לעולם אחר.

» ביקורות נוספות של Rasta
» ביקורות נוספות על רובינזון קרוזו [מהדורת כרמל]