ביקורת ספרותית על רובינזון קרוזו מאת דניאל דיפו
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 24 בדצמבר, 2018
ע"י Rasta


לצאת אל הים במאה ה-17 שווה ערך ללכסות את העיניים ולחצות כביש סואן. לא הייתה הטכנולוגיה הדרושה, לא היו מכמים, לא אנטנות או מכשירי קשר וגם למצוא את הנ"צ (מיקום) של כלי השיט היה פרוייקט לא קטן, מסובך עד מאוד. לצאת אל הים באותן שנים, ברוב המקרים, הסתכם בספינה טרופה וצוות שירד אל המצולות.

הסיפור עוקב אחר בחור צעיר, רובינזון קרוזו שמו, שחלם לצאת אל הים ולחיות את חייו של יורד ים. קרוזו בחר לצאת אל הים חרף הזהרותיו של אביו שהבהיר לו בצורה חד משמעית את עיקרו של עניין: "אם ייסע לחול, יהיה הלא-יוצלח האומלל ביותר עלי אדמות". אביו חזר על דבריו ואמר שהוא לא מבין את הצורך הנורא הזה, הזלזול בחיים, ההתגרות בגורל, במעמד בו הוא נמצא שמסב לו אושר ואמצעים, ללא שום דאגות קיצוניות והרי שאם ישקיע מזמנו יצליח לחיות חיים נוחים וקלים.
הבנתי לליבו של רובינזון כי צורת החשיבה שלו בחלק הזה של הספר הזכירה לי אותי ואת "הרעב" שקיים בי לטייל ולראות עולם. כנראה שאז, אם אני הייתי במקומו של קרוזו, הייתי משתוקק לצאת אל הים, הים היה קורא לי לצאת אליו ולחקור, לראות לחוות ולהכיר. לחוות את הגלים בים סוער שנשברים על חרטום הספינה בעודה מתחפרת מתחת לגל ונדמה שהספינה לא תחזור ושהים גבר עליה ולקח אותה איתו, את הנופים עוצרי הנשימה שרואים מהים, את האופק, השקיעה והזריחה, את מסך הכוכבים הענק שמתפרס מעלה ובשמיים זוהרים וריקים מעננים אפשר לראות את שביל החלב וקבוצות רבות של כוכבים נוצצים. הנופים והמראות מהיפים שראיתי. אציין לחיוב את השירות שלי בחיל הים שהגשים לי פנטזיית נעורים (בלי החרבות, המפרשים השחורים, הקראקן ובתולות הים כמובן).

רובינזון בחר לצאת אל הים בתקופה בה הדת תפסה חלק חשוב ומשמעותי בחייהם של אנשים. תקופה של חוסר ידע ויכולות להתמודד עם הפתעותיו של העולם. בהפלגתו הראשונה חווה קרוזו "סערה ראשונה וים גבוה", או לפחות כך חשב, וישר נתפס טירוף וחשב על איך קיבל עונש משמיים על כך שלא הקשיב לאביו ובחר לצאת ולחיות חיים של יורד ים. הוא נשבע שברגע הראשון שיקבל יחזור חזרה אל ביתו שבאנגליה ויחיה את חייו כמו שאביו ביקש (פחח באמת נרא לכם שזה מה שיהיה?). יום אחרי הסערה חלפה, הים נרגע, ים שמן, הרוח עומדת, השמש מצייצת והציפורים זורחות. קרוזו שכח את העונש שקיבל משמיים (כמה מפתיע) והמשיך במסעו, שם נאלץ להתמודד עם איתני הטבע פעם אחר ופעם ובכל אחת מהפעמים שוב חשב שגורם אלוהי העניש אותו ושוב התייסר על הדרך בה בחר ללכת ורק חשב על השיבה הביתה. בכל פעם שקרוזו נאלץ להתמודד עם מצב קיצון שלא הצליח להבין הוא ישר ירד על ברכיו והתפלל השמיימה בחיפוש אחר תשובות. לאחר שהגיע אל האי, לאחר שחקר ולמד את ביתו החדש ולאחר שהבין שמצבו היה יכל להיות גרוע הרבה יותר, קרוזו נכנע וקיבל על עצמו את כוחה של ההשגחה העליונה.
סיפור חייו של קרוזו מתרחש במאה ה-17 ולכן קל לי להבין את הבריחה אל הדת כאשר ניצבים אל מול משבר, בטח ובטח במקרה המדובר. אדם קטן וחסר משמעות שנאלץ להתמודד עם הים הסוער, פעם ראשונה בחייו, בלי שום ניסיון והבנה של מה לעזעזל קורה. אדם שהים פלט אותו אל אי שומם לאחר שספינתו הושמדה על ידי כוחות לא מוסברים. כל מה שעולה בדעתו של אדם זאת המחשבה להינצל ומאחר ולא היו אז היכולות, הטכנולוגיה והידע שיש כיום אני בספק אם מישהו מאיתנו היה פועל אחרת.
מאז שאני זוכר את עצמי אני אתאיסט ולכן מעניין אותי לדעת מה היה קורה לו הייתי נולד במאה ה-17, האם בגלל התקופה המדוברת גם אני הייתי עובר שטיפת מוח ומתחיל לחפש אחר אותות ותשובות בשמיים? כמה טוב שנולדנו בתקופה הזאת אה? כי אם לא אני בטוח שהייתי נצלב בכיכר העיר... פוי...

מהרגע בו קרוזו מגיע אל האי הסיפור הופך ליומן בו הוא מתאר את חיי היום יום שלו, את חייו החדשים. הוא מוצא את דרכו שלו באי, הוא חוקר את האי אחר חומרי גלם איתם יבנה את ביתו, עובד את האדמה, זורע, צד ומגדל.
נהנתי לקרוא על השגרה שבנה לעצמו ועל ההרפתקאות שעבר על האי, האמצעים שהכין מחומרי גלם שמצא במקום, את התוכי שגידל ולימד לדבר, הכלב שהיה לחברו הנאמן, על ה"פראים" אוכלי האדם שחיו באי השכן והאינטרקציות שלו איתם, האנשים שפגש, מחשבותיו.
קרוזו הכתיר עצמו לשליט של האי ובצדק, סיפור חייו מרתק וסוחף וההרגשה הכללית היא שבאמת היה אדם כזה שנתקע על אי (הסיפור ככל הנראה מבוסס על מקרה אמיתי) ואני קורא את היומן שלו שנשמר כל אותם שנים ובעזרתו יוצא למסע מרתק 400 שנה אחורה, לתקופה אחרת, לעולם אחר.

ספר מומלץ מאוד, קריאה מהנה.
29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
שם די לא מתאים לכלב חח
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
אה, יפה. לא מכירה. אחפש עליהם מידע בגוגל.
Rasta (לפני שלושה שבועות)
קראו לכלב SUNSHINE
Rasta (לפני שלושה שבועות)
זאת עטיפת אלבום של להקה שנקראת ALICE IN CHAINS, הכלב מופיע בכמה קליפים לשירים שלהם והיה שייך לגיטריסט של הלהקה ג'רי קאנטרל, קראו לכלב Sunshine.
פואנטה℗ (לפני שלושה שבועות)
כלב רדיואקטיבי?
ולמה לא להאשים את האתר אם אפשר להאשים את האתר?
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
אוקי, ריעננתי וגם התמונה הזאת מלחיצה חח למרות שאני מאוד אוהבת כלבים.
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
רגע, אני ניגשת למחשב. אבדוק שם. דרך הפלאפון לוקח זמן.
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
רגע, אני ניגשת למחשב. אבדוק שם. דרך הפלאפון לוקח זמן.
Rasta (לפני שלושה שבועות)
סקאוט - אוהה יש מצב את עדיין רואה את התמונה של ה - Lunar Eclipse, הכל קורה בדיליי באתר הזה.
Rasta (לפני שלושה שבועות)
התמונה החדשה ששמתי.
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
כלב? טוב. אשמח לשמוע.
Rasta (לפני שלושה שבועות)
תודה סקאוט, אספר לך בהזדמנות את סיפורו של הכלב.
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
וראסטה, בנימה זו, אחלה תמונה. אם כי קצת מפחידה XD
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
קרע קרע קרע -קול של תוכי- יו-הו הו, כוסית של רום! כוסית של רום! תוכי רוצה קרקר, תוכי רוצה קרקר.
Rasta (לפני שלושה שבועות)
DRINNK UP ME HEARTIES YO HO
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
ואני אהיה התוכי.
Tobby (לפני שלושה שבועות)
אבא שלי אמר לי שאם שותים אז לא נוהגים
אבל זין
סגרנו
Rasta (לפני שלושה שבועות)
כל עוד אני הקפטן ויש הספקה בלתי נגמרת של רום.
Tobby (לפני שלושה שבועות)
אני ואתה, שנינו, צריכים לצאת לשייט בלב הים יחד, זה יהיה מעניין מאוד
אני מתערב שרק טוב יצא מיזה
Rasta (לפני שלושה שבועות)
פואטנה - תודה על ההמלצות.
מחשבות - יש אמת בדברייך.
סקאוט - אכן.
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
וראסטה נסכים שלא להסכים (: אני איתנה בדעתי ואתה בשלך.
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
מחשבות- יש פעמים שכך המצב, אבל בטח ובטח לא כל הזמן. תלוי מקום ובעיקר תלוי אדם.
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
בת-יה, כעת קראתי פעם שניה את דברייך ורשמת שלא לאלוהים הזה את מתכוונת. תוכלי לחדד את דברייך? כי בתגובתי אליך, נדמה לי שהתייחסתי לאותו אלוהים שאת לא התכוונת אליו.
מחשבות (לפני שלושה שבועות)
אלא משנכנסת האמונה, עפה התבונה.
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
בת-יה, לא בהכרח. אני מתנצלת מראש אם אני פוגעת במישהו אבל אני לא יכולה לומר שאני, בתור חילונית המאמינה באלוהים, שאני מקיימת מצוות. ועם זאת, אני מאמינה בו בלב שלם ורואה בו שומר ותומך בכל עת ואני מקפידה לא לבצע מעשים רעים לא רק כי זה אסור בתכלית האיסור אלא גם יודעת שיש מישהו שצופה בי ובכל מעשיי וזה עוד יותר מדרבן אותי להיות נקיית כפיים עד כמה שניתן. אני פשוט נתתי דוגמא מזווית הראייה שלי ואיך שאני רואה את הדבר הזה הקרוי אמונה. האמונה באלוהים היא לא בהכרח הולכת יד ביד עם קיום מצוות. אומנם המושג חילוני הוא ברובו אדם שאינו מאמין באלוהים, כלומר אתאיסט, אבל מצדו השני של המתרס, יש גם יהודים חילונים שכן מאמינים באלוהים.
פואנטה℗ (לפני שלושה שבועות)
תקרא את 'חיי לסריו איש טורמס',
במיוחד את הסיפור על סוכן איגרות-מחילה. זה ידגים לך יופי מה היה קורה אם היית נולד בתקופה ההיא.
["כל אחד יספר לעצמו את מה שהוא רוצה לשמוע" / Rasta (לפינת ציטוט לכל עת)]
Rasta (לפני שלושה שבועות)
תודה על ההמלצה בת-יה, אצפה בהזדמנות.
Rasta (לפני שלושה שבועות)
כמה קל להתמסר לכוח עליון? הכי קל. אם אדם צריך את הדת כדי להבין שיש דרך מוסרית לחיות בעולם ובלי הדת הוא מאבד את זה, זאת כבר בעיה אחרת, בעיה גדולה מאוד. ברור לי שאנשים כאלו מתהלכים בינינו ואם הדת באמת עוזרת להם אז יופי הרי זה בדיוק מה שאמרתי, כל אחד מספר את סיפורו שלו בדרכו שלו.
אני לגמרי מבין אתכם אבל ממש לא מסכים.
בת-יה (לפני שלושה שבועות)
rasta, סתם המלצה... בטוח שתהנה, אבל מומלץ גם לחשוב על הנושא...
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%9F_%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%A2_%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%94%D7%95
בת-יה (לפני שלושה שבועות)
סקאוט, הייתי בדעתך עד לאותו רגע של ה"המפקח" - מוסר הוא עניין של בין אדם לחברו ולא של בין אדם לאלוהים.
ברגע שמתחילים לחשוב שאלוהים מפקח - מתחילה שמירת מצוות, ולא לאלוהים הזה אני מכוונת. אני חושבת על אלוהים כמשהו שאנחנו פשוט נמצאים בתוכו. חלק מכל היקום. כשנמלה נפגשת עם פיל היא לא מתפללת אליו, היא חשה בקיומו, בצעדיו, בנשימתו וכו'. כך בדיוק אני חושבת על הייחסים בין האדם לאלוהיו.
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
וראסטה- זה לא בהכרח " לתת לגורם שמיימי לטפל בכול" גם האדם הוא חלק גדול מאוד מהמכלול הזה שנקרא דת ואמונה. הוא לא פאסיבי כמו שנהוג לחשוב. כאדם מאמין אתה לא עושה רק את מצוות האל ובזה נגמר העניין. אתה יכול לשאול שאלות בקשר למעשיו של אלוהים, אבל בסופו של דבר כשאדם מאמין באלוהים הוא יודע שזה לא רק שיש כתף לבכות עליה או איזו נחמה, אלוהים זו גם תקווה וגם מפקח. הוא מפקח עלינו ועל מעשינו. כשיש לך "שומר ראש" אתה יותר תקפיד על המעשים שאתה עושה כי מישהו בוחן אותך לא בארבע עיניים, לא בשבע אלא במליון עיניים. זה נותן לך להיכנס לפורפורציות ולא לעשות מעשים רעים. אתה מסגל לעצמך מצפון. לרוב, כשאדם לא מאמין בשום דבר, זה פתח לעשיית מעשים לא מוסריים והסבת נזק לאדם אחר. [ברור שלא כולם כאלה, יש יוצאים מן הכלל, אבל מה לעשות שאצל חלק אי-אמונה היא שם נרדף לחוסר מוסריות] אינני מנסה לשכנע אותך להאמין באל אלא רק מאפשרת לך הצצה אל זווית ראייה של אדם מאמין, חילונית שמאמינה באלוהים.

ויותר מזה, האמונה באלוהים אינה אמונה אחת של הליכה כצאן אחר הרועה, זו יריעה שלמה של אמונות מגוונות. לכל אדם מאמין יש את צורת האמונה הייחודית שלו שלא בהכרח זהה לרעהו.
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
האמת שבת-יה צודקת. ראסטה, ראה את תקופת השואה. למרות כל התופת שעברו היהודים, המוצא היחיד של מרביתם היה להתפלל השמיימה, אל אלוהים. גם כאלה שלא האמינו באלוהים, לפתע מצאו כוחות לפנות אליו כי כשאתה מצוי במצוקה אז אתה צריך נחמה כלשהי, משענת להשען עליה ולרוב דמות האלוהים, האב הרחמן, היא הדמות האידיאלית עבורם. גם כאלה שהיו אפקירוסים גמורים ובעת מצוקה קשה, כשנדחקו בעל כורחם אל הקיר, הם שבו אל המקורות, אל היהדות האבודה, אל השורשים היהודיים.
Rasta (לפני שלושה שבועות)
בנוסף, לזמן ולתקופה יש השפעה חזקה מאוד (ולכן אמרתי שאני מבין את קרוזו) ולא משנה מה יקרה לי בעתיד אני לא אזעק השמיימה לעזרה מכיוון שאני מודע "לאמת", מעולם לא היה לי ספק. אלו הם החיים וצריך להתמודד עם מה שיש ושכל אחד יספר לעצמו את מה שהוא רוצה לשמוע.
Rasta (לפני שלושה שבועות)
לא עברתי טרגדיות קשות בחיי אבל כן עברתי מספיק, מספיק בשביל לגרום לאנשים לברוח אל הדת ובכל זאת לא בחרתי בדרך הזאת. לרגע לא חיפשתי תשובה למעלה וממש לא ציפיתי שמישהו יבוא ויטפל בי ויראה לי את הדרך, להפך, התמודדתי לבד. זה קל מאוד לוותר ולתת לגורם שמיים לטפל בכל, עוד כתף להישען עליה כשהעולם אכזר אלינו.
בת-יה (לפני שלושה שבועות)
rasta, מיותר לגמרי - עד אותו רגע שאתה מבין שאף אחד בעולם הזה לא יכול לעזור לך. תמיד אפשר לבכות, לקלל וכיוצא בזה - אבל מה זה עוזר?
מבינה שלא עברת זמנים מסוג זה - מאחלת לך גם לא לעבור.
אבל אני מכירה את ההרגשה הזאת, ואחרי שמכירים אותה זה כבר לא אותו עולם שהכרנו קודם לכן.
Rasta (לפני שלושה שבועות)
לצעוק לאמא זה בסדר ומקובל וגם הגיוני אפילו שהיא כבר לא בין החיים. לצעוק לעזרה מאלוהים בלב ים, או בכל מקום אחר = מיותר לגמרי.
בספר יש זיקה חזקה לדת והרבה מהמסקנות של קרוזו ומחשבות שהעלה הושפעו מהדת או ההשגחה העליונה בצורה מסוימת, קשה להתעלם מהעבודה הזאת.
מה שעושה לך טוב בת-יה, הרי בסופו של דבר זה מה שחשוב. כולם מסיימים באותו מקום וכל אחד מספר לעצמו סיפור כזה או אחר כדי להקל על הדרך, זה מקובל.
עמיחי (לפני שלושה שבועות)
מבחינה היסטורית אתה צודק.
הדגם שדפו הציע (לפי התזה שלי) לא תפס בחברה האירופית. ההומניזם, ולאחר מכן החילוניות, הם הם שהביאו להתפתחות מדהימה בכל התחומים, עד עצם היום הזה.
התחום בו עוד מוכנים לשמוע, בנימוס, מה יש לדת להציע הוא תחום המוסר.

מנקודת מבט זו מעניין לראות את המקום שתופס הכומר בסיפור "הדבר" של קאמי. קאמי האתאיסט העניק לכומר דמות אצילית, אבל כמובן שקצרה ידו מלהושיע (בדיוק כפי שקצרה יד הרופאים).
בת-יה (לפני שלושה שבועות)
אדם בן 90, כשהוא נופל או מקבל מכה - צועק: אמא, ביודעו בוודאות שאמו לא בחיים.
אדם שנקלע לסערה בלב ים צועק: אלוהים, כי אין מישהו אחר שיכול לעזור לו.
קצת צורם לי המרחב הרב שנתת בביקורת לעניין הדת, כשרוב הספר מספר על אופן הישרדותו של רובינזון קרוזו.
רק לציין, אני חילונית לגמרי, ובכל זאת מאמינה שיש 'למעלה', משהו הרבה יותר גדול מאיתנו, משהו שרבים מסרבים להאמין שהוא קיים.
Rasta (לפני שלושה שבועות)
עמיחי - יכל להיות שזה היה הרעיון של ובכל זאת שני הדברים לא עובדים יחד. הסיבה שזה החליק וכביכול "מתקבל על הדעת", מבחינתי בכל אופן, זאת רוח התקופה והזמן המדובר.
דפו לגמרי הצליח להעביר את רוח התקופה ואת אופיו השברירי של האדם, במיוחד אז.
תודה על התגובה.
Rasta (לפני שלושה שבועות)
תודה רבה סקאוט, שמח לשמוע שאהבת.
עמיחי (לפני שלושה שבועות)
סקירה מצוינת ומהנה.

עזרת לי לעבד משהו שעד עכשיו לא חשבתי עליו מספיק.
לאחרונה קראתי את הספר עם הבן שלי, ועם הקריאה שמתי לב למשהו שנשמט לגמרי מזכרוני משנות ילדותי בהן קראתי את הספר בשקיקה - המרכזיות של האמונה הדתית והתודעה הדתית הערה של קרוזו.
מחד זה סיפור על האדם הסקרן, ההרפתקן, המעז, שמגלה בסיטואציה קיומית קיצונית שיש לו יכולות רבות להסתדר בכוחות עצמו מכוח תושייתו,
מאידך אמונתו באלוהיו רק הולכת ומתחזקת לאורך הספר. כמו כן חלק חשוב בחניכתו של ששת הוא קירובו אל דת האמת.
אולי דפו ניסה להציג בפני בני דורו דגם דתי חדש -
אדם שמבין שההעזה כרוכה בחטא, אבל חטא זה הוא בלתי נמנע. רוח הזמן קוראת לשינויים, למרחבים, להרחבת כל האופקים. עם זאת אין הדבר סותר את האמונה באלוהים. אדרבה היא עשויה להיות גורם מדריך, מנחם, מחזק, מאיר עיניים (בדיעבד, עם ההתמודדות עם תוצאות החטא).
במובן מסוים הציע דפו לקוראיו דין וחשבון דתי-הגותי מעמיק על רוח הזמן ועל רוח האדם בזמנו.
סקאוט הסקוטית (לפני שלושה שבועות)
יופי! כתבת מעולה! באמת אחת הסקירות הטובות שלך,לדעתי.
נראה שהוא הרשים אותך מאוד ( ובצדק רב)
Rasta (לפני שלושה שבועות)
אוה, זה בסדר. תודה גריפין!
גריפין (לפני שלושה שבועות)
תענוג לקרוא אותך ראסטה, לא משנה בכלל אם אני לא מסכימה איתך.
Rasta (לפני שלושה שבועות)
סביר מאוד להניח, תודה חני.
חני (לפני שלושה שבועות)
כתבת נפלא על ספר וסרט אהוב. את רובינו היו סוקלים רסטה.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ