ביקורת ספרותית על באהבה, בטירוף באשמה מאת ליאן מוריארטי
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 3 בדצמבר, 2018
ע"י yaelhar


#
נכון שיש בשם הספר גם אהבה וטירוף. אבל הוא עוסק בעיקר באשמה. בריבוי קולות בוחנת הסופרת את האשמה מזוויות שונות, מלבישה אותה על אנשים שונים ובוחנת את תגובתם אליה. היא מתארת מצב קיצוני בו למשתתפים אין הגנה בפני האשמה שנחתה עליהם בלי אזהרה מוקדמת. חלקם מתנהגים – באופן זמני או קבוע – בטירוף. ואהבה מגיעה בסיפור הזה עם הרבה תנאים מוקדמים, ולא יכולה לעמוד בפני עצמה.

הסיפור עוסק בשני זוגות. האחד "פריבילגי" – שני בני הזוג גדלו במשפחות אוהבות ומטפחות, הקימו משפחה מוצלחת ומילאו את ציפיותיהם מהחיים שהאירו להם פנים. בני הזוג האחר גדלו במה שנקרא משפחות לא מתפקדות – היא עם אמא דו-קוטבית אגרנית-כפייתית שלא יכלה לספק לבתה ביטחון בשום תחום, הוא עם הורים אלכוהוליסטים. הם למדו כילדים להתמודד ולשרוד מצבים קשים והזוגיות שלהם בנויה על יסודות מוצקים. מה יקרה – שואלת את עצמה מוריארטי – אם שני הזוגות יתקלו במשבר? במצב איום ונורא? איך הם יגיבו ללחץ האשמה, הבושה, הניסיון להסתיר ולהכחיש?

אשמה היא רגש ההורס כל חלקה טובה. בניגוד לרגשות שליליים אחרים, היא אינה הופכת שלילה לחיוב, אינה הופכת מקום של כוח. היא מכרסמת באישיותו של בעליה ובדרך כלל גורמת נזקים. "אשמה היא תחושה של אחריות או חרטה לפגיעה/פשע/מעשה רע (בין אם אמיתי או מדומיין), אדם מרגיש תחושה זו בעקבות: משהו שעשה, משהו שלא עשה אבל רצה לעשות, משהו שחשב שהוא עשה " [ויקיפידיה]

מוריארטי נוגעת בספרה בצד הפחות חיובי של החיים. מחוייבות לבן-זוג, אהבה ללא תנאים(?) לצאצא, כעס כדרך התמודדות עם עולם עויין. היא מתארת משבר משנה-חיים שכל מי שחווה אותו נכווה וחלק מהנפגעים לא יצליחו לחזור לחיים שניהלו עד המשבר. והמסקנה שלה? מידה מסויימת של חיסון טבעי היא הכרחית כדי שאפשר יהיה להתמודד עם משברים. ילדים מוגנים מדי חסרים מימד משמעותי של יכולת התמודדות. הספר עצמו פחות טוב מהחשיבה שהוא מעורר. הוא "תפסת מרובה – לא תפסת". מרוב רצון להקיף את הנושא לכל פרטיו הריכוז הולך לאיבוד והסיפור נפרם בקצוות. צריך להיות ליונל שרייבר להצליח להעלות נושא טורד-מנוחה בכתיבה טובה וסיפור מרתק. ומוריארטי – מה חבל – אינה שרייבר.


35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
yaelhar (לפני שבוע)
תודה רבה, אפרתי
כל מה שקראתי שלה היה כתוב טוב, לדעתי. אבל היא בנאלית ולא מחדשת.
אפרתי (לפני שבוע וחצי)
אני אהבתי רק את סודו של הבעל, שלטעמי כתוב מצויין, בכישרון ממשי. שאר הספרים הם בעיני בינוניים להפליא, מין ספרים שמיועדים לנשים, כאילו.
שרייבר, ברור, בגלגול הבא.
ביקורת מעולה כרגיל.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
חן חן, אור קרן!
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, פפריקה.
אופס... הסתמכתי על זכרוני המתעתע, ולא בדקתי. מתנצלת, סקאוט.
אור קרן (לפני שבוע וחצי)
כמו פפריקה, רק שהייתי מחליף את ה"טובה" ב"מצוינת" :-)
פַּפְּרִיקָה (לפני שבוע וחצי)
ביקורת טובה, כתמיד. והנבל משרלוק הוא גם כן מוריארטי, הם נכתבים בדיוק אותו הדבר: Moriarty.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, לי יניני.
כמו שכתבתי למסמר עקרב - זה נכון גם למוריארטי. זה בעייה כאשר מצפים מאותו סופר להתרחב והוא לא יכול.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, מסמר עקרב
אני חושבת שלכל סופר יש מנעד - יכולת להרחיב, לחדש בעיני הקוראים. המנעד של רוב הסופרים די צר. כך גם זה של מוריארטי: היא מספרת לכאורה סיפורים שונים המסתובבים סביב אותם דילמות. זה לכשעצמו אינו רע בעיני. כי הדילמות האלה הן משמעותיות, לדעתי. אבל היא לא מצליחה להתרומם הרבה.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
רב תודות, Tamas
זה הספר השלישי שלה שאני קוראת. יתרונה הוא ביכולת שלה לעסוק בנושאים מעוררי מחשבה. חסרונה שהיא לא מתרוממת יותר מדי.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
סקאוט, עכשיו הבנתי את כוונתך.
זו לא האשמה עליה אני מדברת. הרגשת אשם כזו נובעת מתוכו של בעליה. מישהו מבחוץ אינו יכול לגרום לו להרגיש אשמה, לכן כוחה ההרסני של ההרגשה הזאת.
לי יניני (לפני שבוע וחצי)
מסכימה עם מסמר עקרב. היא ממחזרת את עצמה לגמרי
מסמר עקרב (לפני שבוע וחצי)
קראתי את "סודו של הבעל" שלה, ואף הוא מורכב מחומרים דומים ועוסק בעיקר באהבה ובאשמה.

הפסקה המקסימה שחותמת את דברייך משקפת בדיוק את דעתי על הספר ההוא.
קראת את "סודו של הבעל"? יכול להיות שהיא פשוט ממחזרת את עצמה?
(Tamas, מזדהה אתך מאוד...)
Tamas (לפני שבוע וחצי)
יפה כתבת. רק שאחרי סודו של הבעל לא כל כך הרגשתי חשק או צורך להמשיך לספרים אחרים שלה. כמו פרנטה היא הפכה אצלי לסופרת של ספר אחד.
סקאוט (לפני שבוע וחצי)
ההורה המסית גורם להורה המוסת להרגיש רגשות אשם , לזה התכוונתי.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
סקאוט אני לא צופה בטלויזיה, כך שאני לא מכירה את התוכנית שהזכרת.
לפי התיאור מדובר במניפולציה של הורה אחד על ההורה האחר, ולאו דווקא ברגשי אשם. או אולי לא הבנתי אותך בדיוק.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
בת-יה
לטעמי יצורים חיים אינם יכולים להיות משחק לילדים, בין אם אלה מורשים "רק להאכיל" או - כמו שראיתי לא פעם - מתעללים בהם בגלל חוסר הבנה או חוסר גישה.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, אדמה
רגש אשם במינון נמוך הוא באמת מנגנון שמחזק "ערכים" או "מוסר חברתי". אבל רגש אשם לא קל הוא מחרב דימוי עצמי ולא מאפשר לבעליו חיים איכותיים.
סקאוט (לפני שבוע וחצי)
יעל, אני מסכימה. בדיוק אתמול ראיתי את הסדרה הדוקומנטרית עם צופית גרנט והפרק השני עסק בניכור הורי ופשוט ישבתי מול המסך מזועזעת! כיצד בעזרת הילד אחד מההורים יכול להפנות את ילדו כנגד ההורה השני ולגרום לו לחוש תחושת אשמה שהיא כלל לא אמיתית, היא לא מבוססת על אירוע מוצק. הילד פשוט עובר שטיפת מוח על ידי ההורה כנגד ההורה השני וההורה המותקף לא יודע כיצד להתנהג ולהתנהל כי זו סיטואציה שהוא כלל לא אמור לחיות בה. הינה דוגמא לאשמה מזווית אחרת.
בת-יה (לפני שבוע וחצי)
מחשבות וגם yaelhar, אני לא מכירה היום פינות חי בבתי ספר, פינת החי עליה כתבתי היתה בגן ילדים לפני שנים רבות. גן של נעמת שפעל עד 5 אחר הצהריים, ולילדים הרשו רק לתת אוכל לבעלי החיים ולהסתכל. ממה שהבנתי על הבריון הקטן נאסר לצאת לחצר משך כמה ימים.
אבל בכל זאת אני לא מבינה את הגישה האכזרית הזאת לבעלי חיים. גדלתי במושב. היינו ילדים. גידלו בעלי חיים למזון. חלב, בשר, ביצים וכדומה, ובכל זאת הייחס לחיות היה תמיד טוב. אמנם עד לאותו רגע שבו הם נשלחו לשחיטה, אבל אז היו אלה דווקא המבוגרים שהראו חוסר איכפתיות.
אדמה (לפני שבוע וחצי)
יופי של סקירה yaelhar, האשמה נובעת מחרטה על מעשה שעשינו או לא עשינו. אני בכל אופן חושב שזה רגש חשוב מאוד בעיצוב רמת הערכים שלנו כפרסונות וכחברה בכלל. כמו כל רגש ברגע שמקצינים אותו הוא הופך למטרד שמפריע לנהל אורח חיים תקין.

כל מי שרוצה ללמוד מה היא אשמה מוזמן לראות את המערכון הקלאסי של "החמישה הקאמרית"

https://www.youtube.com/watch?v=HEedHjsKZJs
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
סקאוט ההוא משרלוק הולמס היה פרופסור מוריאריטי ה- י' עושה את ההבדל (-:
אשמה היא רגש המוכר לרוב בני האנוש (לא לפסיכופטים, שכנראה לא מכירים אותה) זה נושא קשה לכתוב עליו, כי הוא מעורפל, דומה לדברים אחרים וההתנהגויות כתוצאה ממנו שונות מאדם לאדם ומסיטואצייה לסיטואצייה. אני לא מאשימה את הסופרת אבל יש סופרים שמנעד ההבנה שלהם יכול לטפל גם בנושא טעון כזה.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, Phi
הוא אכן בסדר, לא יותר...
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
מחשבות - בדיוק כך.
אני לא מצליחה להבין את הרעיון לתת לילדים יצור חי לשחק בו. בגילאים מסויימים הם אינם מבינים כלל שהם אכזריים: הם לא יכולים לדמיין כאב של יצור שהוא לא הם. וכאשר הופכים בעל חיים לצעצוע - התוצאה המתבקשת היא אכזריות.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, חני
צודקת. לפעמים אדם לוקח על עצמו אשמה ואחריות שאינה שלו. זה באמת נושא מטריד, וצריך יכולת טובה של כתיבה להתמודד איתו. היא סופרת לא רעה אבל הספר הזה פחות טוב, הרגשתי.
סקאוט (לפני שבוע וחצי)
ויעל, אשמה זו תחושה כל כך קשה ונושא מצוין לספר שחבל שמוריארטי [ רק לי זה מזכיר את מוריארטי מספרי שרלוק הולמס?] לא היטיבה לבנות עלילה מספיק מהודקת ואמינה ומהפנטת עם נושא כל כך אנושי וכל כך נפוץ...אגוזים לחסרי שיניים? כך נראה. בניגוד אליה, נראה ששרייבר עשתה ועושה מטעמים מספרים מן הסוג הזה ויודעת לטפל בנושא כה טעון בכפפות מנתחים מקצועיות.

תחושת האשמה רובצת על רבים מאיתנו.
Phi (לפני שבוע וחצי)
ראיתי את הספר הזה היום בדוכן, ויש תחושה שזה מסוג הספרים שיעשו הפוך על הפוך. בכל מקרה, נשמע בסדר ולא יותר. ביקורת נחמדה.
מחשבות (לפני שבוע וחצי)
אגב, בת-יה, פינות הליטוף בבתי הספר, שהכוונה ביצירתן היתה טובה, הופכות לפינות התאכזרות לבעל החיים המצויים בהן.
חני (לפני שבוע וחצי)
האמת שהנושא טורדני במקצת. לא תמיד אדם שנושא אשמה היא שלו. לפעמים
אדם הוא נושא כלים של הסביבה בלי לדעת זאת.
קשה ליפול עם נושא כזה. אבל כמובן תלוי מי הסופר/ת. כתבת נפלא.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, סקאוט
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, אושר.
אתה צודק. הרגש הזה (אשם) הוא אחד הרגשות שנראה שהם ייחודיים לאדם ואינו שייך לקבוצת הרגשות הבסיסיים.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, בת-יה.
יש דברים רבים שגרמו לי הרגשת אשם - מה יותר ומה פחות. כל אחד ואחד מהם חרוט בי וזכור לי - למרות שחלקם התרחשו לפני שנים רבות מאד. הסיפור שלך מזכיר לי סיפור משלי, בו אני לא יכולה להאשים שיפוט גרוע (כמו למסור יצור חי לפינת חי לילדים...) אלא ממש מעשי שלי וחוסר תשומת לבי שהביאו לאסון. העובדה שזה קרה כשהייתי בת 6 אינה מפחיתה כהוא זה מתחושת האשם שלי.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, עמיחי.
לא צריך לבלבל רגש אשמה עם חשש מכישלון או דימוי עצמי נמוך. לדעתי רגש אשמה מזיק מאד לזה שנושא אותו. יש כמובן מידרג - תלוי כמה המעשה שגרם לאשם הוא מקובל חברתית.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, רויטל
זה לא שסבלתי או השתעממתי. ואת צודקת לגבי סגירה מוגזמת של קצוות - גם בספר הזה היא קיימת - כמו הסיפור של השכן, או הסיפור על אסון פרק השעשועים.
סקאוט (לפני שבוע וחצי)
יופי של ביקורת, יעל. בת-יה, לצערי, גידול צב הוא לא דבר חוקי ולמרות שניסיתי לשכנע את בני משפחתי לאמץ אחד, הם לא מסכימים. לאבא שלי הספיק הכלב ששהה במחיצתם כאשר אבא שלי היה נער. כלב שהיה עושה צרות לא קטן (:
ואלוהים אדירים, צב מסכן! מישהו היה צריך למשוך לילד באוזניים עד כדי תלישתן. והעיקר טוענים שילדים לא יכולים להיות אכזריים...
אושר (לפני שבוע וחצי)
החיים מלווים באשמה.
תודה על הסקירה המרתקת.
בת-יה (לפני שבוע וחצי)
האשמה היחידה שלי, שאני 'סוחבת' כמעט ארבעים שנה, היא ניסיון, שלא צלח, לגדל צב בבית. והכי גרוע זה שיומיים אחרי שמסרתי אותו לפינת חי בגן, דרך עליו ילד ומחץ אותו למוות. הבנתי שהילד עשה את זה בכוונה, וכל מה שחשבתי עליו באותו רגע זה שמישהו צריך למחוץ את הילד הזה. סתם בריון קטן, שהוא והוריו נעלמו מהעיר אחרי שנה.
והספר, תודה yaelhar, אבל אחרי הביקורת שכתבת נראה שאוותר.
עמיחי (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה.

לפעמים אני חושב שלרגש האשמה יש "יחסי ציבור גרועים".
בעיניי זה לא רגש נורא כל כך. הוא דווקא יכול להוות מנוע צמיחה לדברים חיוביים.
לפעמים הוא שלב ביניים הכרחי שנובע מהכרה בכישלון, עד שההתבוססות בו ממצה את עצמה, ונוצרת בשלות לשלב התיקון.
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
ביקורת טובה, אם כי אני דווקא אהבתי אותו. תחושת הפרימה של הסיפור מצאה חן בעיני, כי למוריארטי יש בד"כ נטיה לסגור ולהדק יותר מדי את הקצוות.
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
תודה רבה, מחשבות.
קראתי שני ספרים שלה - את "המדהים" ועוד אחד, שהוכיח לי שיש לה מה לומר והיא גם יודעת איך לומר זאת. מבחינתי היא לא סופרת של ספר אחד...
מחשבות (לפני שבוע וחצי)
יפה. רק שליונל שרייבר היא סופרת של ספר אחד מדהים, אבל אחד.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ