ביקורת ספרותית על באהבה, בטירוף באשמה מאת ליאן מוריארטי
ספר בסדר

---

#
נכון שיש בשם הספר גם אהבה וטירוף. אבל הוא עוסק בעיקר באשמה. בריבוי קולות בוחנת הסופרת את האשמה מזוויות שונות, מלבישה אותה על אנשים שונים ובוחנת את תגובתם אליה. היא מתארת מצב קיצוני בו למשתתפים אין הגנה בפני האשמה שנחתה עליהם בלי אזהרה מוקדמת. חלקם מתנהגים – באופן זמני או קבוע – בטירוף. ואהבה מגיעה בסיפור הזה עם הרבה תנאים מוקדמים, ולא יכולה לעמוד בפני עצמה.

הסיפור עוסק בשני זוגות. האחד "פריבילגי" – שני בני הזוג גדלו במשפחות אוהבות ומטפחות, הקימו משפחה מוצלחת ומילאו את ציפיותיהם מהחיים שהאירו להם פנים. בני הזוג האחר גדלו במה שנקרא משפחות לא מתפקדות – היא עם אמא דו-קוטבית אגרנית-כפייתית שלא יכלה לספק לבתה ביטחון בשום תחום, הוא עם הורים אלכוהוליסטים. הם למדו כילדים להתמודד ולשרוד מצבים קשים והזוגיות שלהם בנויה על יסודות מוצקים. מה יקרה – שואלת את עצמה מוריארטי – אם שני הזוגות יתקלו במשבר? במצב איום ונורא? איך הם יגיבו ללחץ האשמה, הבושה, הניסיון להסתיר ולהכחיש?

אשמה היא רגש ההורס כל חלקה טובה. בניגוד לרגשות שליליים אחרים, היא אינה הופכת שלילה לחיוב, אינה הופכת מקום של כוח. היא מכרסמת באישיותו של בעליה ובדרך כלל גורמת נזקים. "אשמה היא תחושה של אחריות או חרטה לפגיעה/פשע/מעשה רע (בין אם אמיתי או מדומיין), אדם מרגיש תחושה זו בעקבות: משהו שעשה, משהו שלא עשה אבל רצה לעשות, משהו שחשב שהוא עשה " [ויקיפידיה]

מוריארטי נוגעת בספרה בצד הפחות חיובי של החיים. מחוייבות לבן-זוג, אהבה ללא תנאים(?) לצאצא, כעס כדרך התמודדות עם עולם עויין. היא מתארת משבר משנה-חיים שכל מי שחווה אותו נכווה וחלק מהנפגעים לא יצליחו לחזור לחיים שניהלו עד המשבר. והמסקנה שלה? מידה מסויימת של חיסון טבעי היא הכרחית כדי שאפשר יהיה להתמודד עם משברים. ילדים מוגנים מדי חסרים מימד משמעותי של יכולת התמודדות. הספר עצמו פחות טוב מהחשיבה שהוא מעורר. הוא "תפסת מרובה – לא תפסת". מרוב רצון להקיף את הנושא לכל פרטיו הריכוז הולך לאיבוד והסיפור נפרם בקצוות. צריך להיות ליונל שרייבר להצליח להעלות נושא טורד-מנוחה בכתיבה טובה וסיפור מרתק. ומוריארטי – מה חבל – אינה שרייבר.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על באהבה, בטירוף באשמה