#
אף פעם לא הבנתי את תופעת הנזירוּּּּּּת. הולך אדם ובוחר בדרך שמעקרת חלק מהצרכים המשמעותיים ביותר בחיינו עלי אדמות. לא מדובר רק בהתנזרות ממין, מזוגיות ומילדים. מדובר גם בהרגשה המתנזר שהקרבתו האישית נחוצה ורצוייה לאלוהיו. שעצם הסתגפותו – (יש נזירים המתנזרים גם מדיבור, המסתגפים בכל מיני הסתגפויות משונות ומביאים את הכאב, הניכור והבדידות שלהם כקורבן) היא קורבן ראוי ביותר לאלוהיו. ואתה מסתכל עליהם ולא מצליח להבין: איזה מין אל הם יצרו, שברא אותם כמו שברא, וזקוק לקורבן שישלול את בריאתו?
הספר הזה עוסק באמרנטה שבגיל 16 החליטה להיות נזירה לא בגלל סיבה דתית כלשהי, אלא כמחסום והגנה מפני החיים. אורח חיים שהיא צריכה להיות צייתנית, לעשות מה שאומרים לה בלי להתלונן ובתמורה חייה יהיו צפויים ומשעממים ולא יאיימו עליה. בזמן הסיפור אמרנטה שהופכת לגננת במצוות אם המנזר למרות מחאותיה וחוסר הקשר שלה לילדים - בוחנת את חייה ובחירותיה, מתנסה בנסיונות שונים וכל זה בהדרכתו של ילד משונה בן חמש.
ובכן, בספר הזה יש המון מטפורות – נזירה שלעולם לא יהיו לה ילדים, ילד שלעולם לא יהיו לו הורים המתחברים בנקודה בלתי אפשרית. הספר לא עזר לי בפיענוח תופעת הנזירוּּּּּּת, והוא משובץ בפרטים דתיים (קתוליים) שהרגשתי זרות רבה ביחס להם.
לודולי הוא סופר איטלקי ומורה, שהכניס בעלילה הלא-אפשרית של ספרו תיאורים של ילדי גן שאפילו אוהבי ילדים מושבעים יתרחקו מהם. הוא כתוב בסדר, קצר, בעל שם מסקרן אבל אני - נשארתי מרוחקת ולא הצלחתי לגשר על המרחק.

















