ביקורת ספרותית על זיכרון כמעט מלא מאת גבי אשר
ספר בסדר

---

כשקראתי את הביקורת של לי יניני על "זיכרון כמעט מלא" נהייתי מיד סקרנית מאוד.
על הזיכרון שלי אי אפשר לומר שהוא כמעט מלא.
אפשר לומר שהוא מחורר לאורך ולרוחב ועל כן מתרחשות נזילות מצערות של זכרונות מכל הזמנים והתקופות.
אבל סיפור המסגרת שתיארה לי יניני בהחלט היה שמור בזיכרוני.
סיפור על משפחה שעלתה מתורכיה וזמן קצר לאחר העליה - נהרג אבי המשפחה, יחד עם אחותו, בתאונת דרכים שהותירה חלל וטראומה בלב המשפחה.
גבי אשר, כך הסתבר, הוא הבן של אותה אחות מהסיפור שזכרתי.
אם כך, סיפור המסגרת הוא אוטוביוגרפי...
ומה באשר לסיפור עצמו?
פה כבר הסתבר לי שהסופר לקח לעצמו חירות אמנותית והתרחק מאוד מהמציאות.
אז הסקרנות שככה מעט...
ובכל זאת, רציתי לקרוא.
את הסיפור שזכרתי הכרתי במעומעם, כסיפור רקע משפחתי.
רציתי להיכנס קצת לראש, לאווירה, להכיר קצת את הסביבה שבה התרחש הסיפור שהכרתי ושלפתע סקרן אותי מאוד להכיר טוב יותר.

האם קיבלתי את מבוקשי?
לא ממש.
המרחק של הסיפור מהמציאות היה רב מדי, ולבסוף קראתי אותו כפי שהוא: סיפור בדיוני, מבלי לחפש את הקשר למציאות.
ומהסיפור הזה... התאכזבתי.
גבי אשר כותב בשפה יפה, בסגנון קריא ומושך.
אבל מה הסיפור שלו, בעצם?
אליהו ולאה, שני בני דודים, מתייתמים במקביל זה לזו כאשר אמו ואביה נהרגים בתאונה.
הוא נשלח עם אחיו לפנימיה מאחר ואביו הפצוע אינו מסוגל לטפל בעצמו בצעירים שבילדיו.
היא נשארת עם אמה שאיננה מבינה ללבה, והכעס והמרירות שלה מנותבים למרדנות.
הקשר בין בני הדודים מתנתק.
לבקשת המשפחה, היא כותבת לו מספר מכתבים. הראשון שבהם מרגיז אותו מאוד ואת הבאים הוא כלל לא טורח לקרוא.
הספר עובר בין פרקים המספרים על תלאותיו בפנימיה לפרקים המספרים על התבגרותה של הנערה המרדנית...
ואז קופצים כמה עשרות שנים קדימה למפגש פתאומי בין השניים.
הסיום! הקתרזיס!
הוא מתפרץ, כועס עליה, לא סולח...

אבל על מה בעצם?
איזה עוול עוללה בת הדודה שלא פגש עשרות שנים, מלבד כתיבת מכתבים ילדותיים ולא הכי רגישים (כצפוי בהתחשב בגילה בעת הכתיבה)?
מה הקשר בין שני הילדים שגרם לסופר לחבר בין פרקי הסיפורים שלהם, מלבד הקשר המשפחתי והיתמות?
מה עבר על אליהו מאז שעזבנו אותו, ילד פנימיה בן עשר בעיצומו של משבר נורא, פצוע ומדמם וכועס על העולם, עד שנפגש שוב עם לאה, והאם לא צבר מאז טראומות קשות יותר מאשר המכתב ההוא ששלחה לו כשהיה בן עשר?
התהיות האלו לא מקבלות מענה.
הספר מגיע לסיום מהיר מדי, שאמור אולי להוות סגירת מעגל, או להפך, להראות עד כמה סגירת מעגל איננה אפשרית, רק שלא ברור מהו בעצם המעגל ומה צריך לסגור בין השניים שנראה שנקלעו לאותו הספר כמעט בטעות.

לגבי אשר היה סיפור מסגרת עוצמתי ומרתק.
בתוך המסגרת הזו היו לו שני נתיבים, שאפשר היה לפתח כל אחד מהם לסיפור שלם.
החיבור שהוא יצר ביניהם לא עבד, שמא עריכה קפדנית יותר היתה עושה חסד עם הספר הזה.
בין אם היה בוחר בסיפור אחד מבין השניים ובין אם היה בוחר להדק את הקשר בין שני הסיפורים - הספר היה יוצא נשכר.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על זיכרון כמעט מלא