****
פעם יכולתי פשוט ללגלג על הספרים האלה, שהם קלים לעיכול בערך כמו אורז לבן מבושל (כן, עולם הדימויים שלי השתנה קצת). אני מסתכל על הביקורות שלי על שני הספרים הראשונים בסדרה הזאת, ויש להודות שאני קצת מקנא באיש שכתב את הביקורות ההן, מתוך אולימפוס אנין של קלות דעת וקלות דאגות, גם אם באותו זמן הדאגות שלי היו אמיתיות להחריד ותאמו את הנפש שלי מהזמן ההוא. בדיוק באותו אופן, ייתכן בהחלט שהאלון העתידי שישוב אל הביקורת הזו מתישהו בעתיד יקנא או יתגעגע גם למי שאני היום. מה שמחזיר אותי למחשבות שאופפות אותי הרבה בזמן האחרון - אנחנו חושבים שאנחנו יודעים בדיוק מה טוב ומה רע, אבל יש פעמים שמתגלה בחיינו מין יחסיות אלסטית, גמישה לחלוטין, שבה דברים שהיו נראים לנו חד משמעית רעים מאוד - יהיו עשויים פתאום להיראות מזווית אחרת דווקא די בסדר, ואפילו טובים, ולהיפך. זה ממש ממש מבלבל.
משונים, החיים האלה. והמקומות שהם גוררים אותך אליהם.
בקצרה, מתישהו באוגוסט הכול התהפך אצלנו במשפחה. יהלי הבן שלי המתוק חלה במחלה קשה, שבשלב מסויים הצריכה השתלת מח עצם. במשך חודשים ארוכים ״התגוררנו״ במחלקה האונקולוגית של שניידר, לרוב בבידוד מוחלט מהעולם החיצוני. ילדים קירחים הפכו להיות חלק אינטגרלי מהמציאות הויזואלית שלנו, כמו גם עירויים, זונדות, תרופות, כימותרפיה, אחיות ורופאים, ובמקביל חומרי הקריאה שלי התחלפו כמעט לחלוטין במחקרים רפואיים, פרוגנוזות ודפים עם מספרים ואותיות שלמדתי לפענח גם אם לא רציתי. זמן לקרוא היה לי למכביר, ובכל זאת, לא הצלחתי לקרוא כמעט כלום. בקושי כתבות באינטרנט וכמה סטטוסים בפייסבוק. ספרים אמיתיים היו למעלה מכוחי, בייחוד ספרים שהיה צורך לחשוב או להתעמק בהם. נסוגותי למציאות של הישרדות, שנת חורף של בהייה שטוחה בסדרות בנטפליקס, מערכונים של שחר חסון ומשחקים מנווני מוח באייפון. הזמנים היחידים שהצטרכתי להיות חד בהם היו אלה שבהם ניהלתי שיחות ליליות, חלומיות, עם הילד שלי שגיליתי מחדש, לפני או אחרי שלשולים, הקאות, חום ובחילות.
פה ושם נכנסתי ל״סימניה״ לביקורים חטופים, ולו רק כדי לחוש מעט מהנורמליות שמרחפת כאן, בעולם שיש בו דיונים על ספרים וענייני דיומא. הכול היה נראה לי תפל. לא רציתי לקרוא, ולא רציתי לכתוב. את מעט אנרגיית הכתיבה שלי העדפתי ״לבזבז״ בכתיבת מכתבים לילד שלי, או בעדכון תקופתי בדף הפייסבוק שלי. ״סימניה״ היתה נראית לי כמו דף אנכרוניסטי, סמל לחיים הקודמים. מה הטעם לבקר כאן אם אפילו לקרוא אני לא מסוגל?
לאחרונה השתחררנו הביתה, לשיגרה שיש בה אינסוף דברים, שאין להם דבר וחצי דבר עם שיגרה של ממש. אנחנו עדיין מחלימים, עדיין מפשירים. העתיד פרוש לפנינו, קטום בקצותיו, אקראי וכאוטי, ונראה אחרת לגמרי ממה שהיה נדמה לנו לפני שנה או שנתיים.
חזרתי לקרוא לאט, בזהירות של טובע שמגיע לשלולית בפעם הראשונה מאז שטבע. ניסיתי לרפרף על כמה דברים אחרים לפני ״קליע מהעבר״, ולא הצלחתי. אפילו ג׳ק ריצ׳ר עיצבן אותי.
והנה. עכשיו סיימתי. תחושה של סיפוק אווילי. הצלחתי לגמור ספר. קליע מהעבר.
הספר נחמד מאוד. עמוס פעולה כמו השניים הקודמים, מופרך ומטופש ועמוס בפאתוס ומשפטים שאי אפשר לקרוא ברצינות בלי לחייך. גרג הורביץ הזה הוא חתיכת פלוץ, אבל היי, מישן אקומפלישד.
והספר... לחובבי הז׳אנר :-)
בריאות טובה וחג שמח!
****