ביקורת ספרותית על רק לא בחגורה מאת גלילה רון-פדר-עמית
ספר מעולה

---

פעם חלמתי חלום. ובחלומי (או שיותר נכון, בסיוטי) אני פותח לי את את דלת ביתי. ואת מי אני רואה שם, מקדמת את פניי? את אמא שלי.
אבל שם, בסיוט הזה, היא פתאום מתחילה להתנהג בצורה מוזרה, אחרת ממה שאני מצפה מאמא שלי. היא מתחילה להיות מרושעת, מפלצתית ממש. הפנים שלה מתעוות לכדי חיוך מרושע כזה ומפחיד. היא רק רוצה לעשות לי דברים רעים, מרושעים ונבזיים...

וזה הרגע שבו אני מתעורר מהסיוט, הכל כל כך מפחיד שאני אפילו לא מוצא את הכוחות ואת הדחף לזעוק ולצרוח בבעתה בקולי קולות. אני רק מזיע, והלב שלי פועם בעוצמה.

"מזל שזה רק חלום" אני אומר לאחר רגעים, ושומע את אמא שלי בחדר ממול, ישנה ותוך כדי גם נוחרת. ברגעים כאלה אני אומר: איזה מזל שיש לי אמא שנוחרת.

אבל יש כאלה שהסיוט שלי הוא חלק ממציאותם היום-יומית. .

***

הספר הזה עמד בספרייה, יחד עם עוד כל מני ספרים, כשהספרנית אמרה שהם נותנים אותם לכל המעוניין, כי הם כבר ישנים נורא, וצריך לפנות מקום בספרייה לספרים חדשים יותר.
אמא שלי הייתה שם באותו הזמן, ולקחה כמה ספרים. ביניהם הספר הזה.

2 דברים עלו לי כשראיתי את הספר הזה:
1. וואו, כמה זמן עבר מאז שקראתי ספר של גלילה רון פדר עמית. אח, איזו נוסטלגיה!
2. וואו, כמה שהספר הזה ישן!

וזה לא ממש מתבטא בדפים מצהיבים וריח של מדפסת ישנה - ראיתי בחיי ספרים הרבה יותר ישנים פיזית.
אני מתכוון לרוח התקופה. הספרים הישנים האלה, שהילדים ובני הנוער שהיו שואלים אותם, היו מתייחסים אליהם כמו לדפי צביעה או קירות גרפיטי. היו מקשקשים בהם וכותבים את מה שעולה לרוחם. זוכרים את זה?
אח, איזו נוסטלגיה של 10 שנים אחורה, לימים שבהם אנשים היו כותבים כל מני דברים על ספרים (לא שזה דבר טוב, אבל זה נוסטלגי. כבר הרבה זמן שזה לא קורה), כשגיליתי שמישהו כתב בסוף הספר משפט כמו "רחלי הפצצה והשווה של העולם", וציור של לב מתחת (בטח הרחלי הזו כבר בת 60 או משהו...), או המשפט הפיוטי: "נשבענו ביחד ואתה לא כאן. נשבענו בלי פחד אך עובר הזמן" (באמת איך עובר הזמן...).
והיה גם את המשפט: "אני שונאת אנשים אלימים" - ועל המשפט הזה בדיוק אני רוצה לדבר.

אז עכשיו, אני מפסיק לדבר על משפטים שבני נוער כתבו בספר ברוח התקופה, ולהתחיל לדבר על המשפטים שכתבה הסופרת. כלומר, על הספר עצמו, שהמשפט האחרון מתקשר אליו: אנשים אלימים. ויותר מדוייק, אלימות במשפחה.

***

הספר הזה הוא ספר מטלטל. הוא לגמרי טילטל אותי. וזה לא משהו שציפיתי מגלילה רון פדר עמית, עם כל הטוב שבה בתור סופרת.
הוא כתוב מנקודת מבטו של ארז, ילד שאביו נוהג להכות בו. ארז (כלומר, גלילה רון פדר) כותב בצורה חדה את תחושותיו. מן חדות מתפרצת כזו. החיים שלו הפכו אותו לאדם כזה מתפרץ וחד, שזורק הכל ביחד, מטיל פצצות. המחשבות שלו רצות במהירות. הוא מתקיף את הקוראים של הספר במחשבות שלו. ככה זה כשאתה בתוך סיטואציה מורכבת וקשה של אבא שמכה אותך, ואתה לא מבין למה זה קורה, ומתי המצב הזה כבר ייפסק. ואתה רק חושב וחושב וחושב וחושב, והמחשבות שלך רצות לך בתוך הראש. הסיטואציה הזו, של התקפה במחשבות מתפרצות, תרמה לצורה שבה הספר נקרא - צורה זורמת ומהירה, כמו רכבת הרים שכבר עלתה למעלה, ועכשיו היא יורדת למטה במהירות מסמרת שיער, ועושה את כל ההיפוכים והלופים המסעירים והמהירים.
אבל ארז, הילד המוכה, גם חושב מחשבות אחרות. הוא חושב על המעמד שלו, על הרצון שלו להצליח ולהיראות טוב בעיני כולם. שלא יחשדו בו שהוא ילד מוכה. שלא התייחסו אליו כאחד כזה. הוא לא רוצה להרוס ולקרוע לקרעים את המשפחה שלו.
האם להשאר עם המצב הקיים ולסבול בשקט, או שלספר לכולם ולהסתכן בכך שהחיים שלך ישתנו מן הקצה אל הקצה והשינוי הזה יהיה כל כך חד עד שהוא יכאב ויוכל לקרוע עולמות? זו הדילמה, והספר הזה לגמרי מטלטל.
במשך הקריאה, פעמים רבות התקשיתי להבין את ארז, ולא היה לי ספק שלו הייתי במקומו, הייתי פועל אחרת. הייתי מייד מספר את מה שעובר עליי לכל מי שיכול להושיט לי יד לעזרה. לא היה לי אכפת מזה שכולם יידעו וממה כולם יחשבו. זה מצב מסוכן שצריך להיפסק. (קשה לי להאמין שכנראה שיש ילדים בעולם, שממש פוחדים מהאבות שלהם. שמעדיפים לדבר איתם כמה שפחות, להמנע מיצירת קשר כדי שלא תיקרה חלילה איזושהי טעות שתוביל לחוסר הבנה אשר תעורר את חמתו של האב. ילדים מוכים מול הורה מכה ולא צפוי.)
אבל ארז הוא לא אני, ואהבתי לראות את התהליך שעבר. התהליך הזה הוא תהליך מטלטל, והטילטול הזה הוא הסיפור.

ספר מטלטל שיגרום לכם להיות מטולטלים, ועל הדרך להזכר בנוסטלגיה בסופרת אחרת מתקופה אחרת. אך כזו שמספרת סיפור, שלצערי הרב, יכול להתקיים גם היום.
ולכל הילדים שבעולם אני מאחל שיזכו לראות את הוריהם מכים אותם... בחלומות בלילה
ואז את ההורים שלהם ישנים ונוחרים כאילו כלום
(בעצם, אולי עדיף בכלל לא לראות הורים מכים, בשום מצב)

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על רק לא בחגורה