"במה שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי, כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי, כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים" (גורדון, רשימות אחרונות).
בגיל העשרה פגשתי את גורדון בפסקאות הקצרות והערוכות בפעולות בנוער העובד והלומד, שהתבהרו רק מתוך השאלות והמדרש המשותף של הקבוצה, שניסתה לתת פשר למושגים כמו עשיה, יצירה, חיים של התפשטות וחיים של צמצום, ושביקשה לחפש את אותו 'אור חיים ביום קטנות' של שיתוף, משימה והדרכה. היו אלה מושגים שעיצבו את חוויית חיינו.
לקרוא גורדון זה אתגר. השפה הכתובה של שנות העשרים שונה מאוד מהעברית בת ימינו. הייתה זו עברית ששאבה מהמשנה והתלמוד שלפחות החילוניים מבינינו נדרשים הרבה פעמים לרכוש מחדש, ואינה באה להם מבית אבא.
גם המילים הנראות לנו כמוכרות, לעיתים שמשו אז אחרת. כך למשל כשחידש גורדון את המילה 'חוויה' בשפה העברית, חיים בהוויה, חיים עם ההוויה – אולי עוד לא יכול היה לדמיין בכלל שיהיו בעולם לונה פארקים, והתכוון דווקא לנסות ולתת שם לאותה תחושה קיומית שאליה ביקש להתחבר בעבודת השדה.
את ספרו של אלעזר שביד על גורדון המנסה לנתח באופן שיטתי את הגותו, שניסיתי לקרוא אי אז בתקופת הצבא, הרגשתי שהבנתי באופן חלקי בלבד. גם את מה שחשבתי שהבנתי באופן חלקי – התקשיתי להסביר, ואת התחושה הזו, דווקא הרגשתי שחלקתי עם גורדון עצמו המתואר כמי שאמנם נאהב מאוד אך מעולם לא הובן עד סופו.
מזה תקופה ארוכה לא זכור לי שנגעתי בו נגיעה משמעותית נוספת. כאשר שיזף שושני הצעיר הזמין אותי לערב עיון ואזכרה לגורדון בדגניה, וגרם לי לנסות ולגשת אליו פעם נוספת. ספרו החדש של אילון שמיר 'בדרך החיים', סלל עבורי דרך חדשה אליו.
שמיר איננו מנתח את גורדון בשכלתנות אקדמית. באופן ההולם את ההשפעה החסידית על תורתו של גורדון, הוא מספר סיפורים על גורדון, על עצמו ועל אחרים – ומתוכם ממחיש את תורת החיים שהציע.
זהו ספר המיועד לאפשר לקורא, לכל קורא, לבחון האם תורתו של גורדון רלוונטית לחייו, לעבודתו, משפחתו, קהילתו. האם המושגים הללו עשויים לקרב אותו אל עצמו, אל אנשים אחרים ואל העולם.
הספר כתוב גם, להבדיל, בשפה נהירה ובהירה. תקשורתית. תורם להגות הגורדונית את המילה 'נוכחות', שכלל לא היתה בשימוש בתקופה בה כתב גורדון, אך היא מקלה מאוד להבין בדיוק את אותו היחס הדק שניסה להציע לחיים.
חשבתי לקרוא את הספר במהלך טיול משפחתי אבל ברוח הרעיונות שמובעים בו – בחרתי בסוף להשאיר אותו מונח בצד עד הטיסה הביתה. וככה זכיתי שהוא יהיה הקריאה שלי לימים הנוראים וליום הכיפורים.
(פורסם גם בבלוג שלי בדבר ראשון)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
