אדם מגיע לגיל מסוים , אין מדובר כאן בגיל כרונולוגי, אלא לגיל מנטלי, שבו תודעת המוות מתחילה לחלחל לאורחות חייו.
לעתים הדבר קשור בפעולה שלו, כמו כניסה לבית אבות ובעיקר הכרה כי הוא מצוי במסדרון שסופו ידוע, או החלטה פנימית שלו לבטל הכחשה של הנושא.
לרוב ההכרה בנושא המוות, מלווה בהתבוננות רטרוספקטיבית על החיים בעבר.
הספר מביא סיפורים על האנשים שתודעת המוות חדרה אליהם או נמצאת מעבר לסף והם מבקשים לפתור או להשתחרר מבעיות ומעצורים שונים.
הספר בנוי בצורת סיפורים של פגישות טיפוליות של צעירים יחסית עם מחלות סופניות או אלו בגיל ה"גבורה", שמרגישים חסר וצורך להשלים משהו.
ארווין יאלום בן 83 בספר, וחלק מהדברים מהדהדים בו בדרך כזאת או אחרת.
לעתים הדחף לשינוי הוא משפט כמו זה של האחות הקשוחה בבית החולים שאמרת לחולה סופנית:" הראי קצת קלאסה" לפני ביקור של בני משפחתה. וזה עזר לה לאסוף את עצמה .
משפט זה דחף את האחות לבוא לטיפול בבעיותיה אצל.. ניחשתם נכון.

הספר כתוב בצורה "מהודקת", דינמית, עניינית, ראליסטית וקריאה מאוד.
בסוף כל פרק קיבלתי תחושה כי אני מכיר את המטופל, האווירה שבפגישות ותחושותיו של הכותב-יאלום.
אודה ואתוודה כי לקחתי מספר תובנות מהספר, כמו הרצון שלי לכתוב שחסום על ידי: שבחים לניסיונות כתיבה מוקדמים שלי.

כשהיינו ילדים, והתפלחנו לסרטים בקולנוע, ראינו כי למרבית הסרטים יש "הפי אנד HAPPY END". לעתים יצאנו מסרט ואמרנו לעצמנו בהומור כי לסרט יש " הפי אנד עצוב".

זאת היתה התחושה שלי בקריאת הספר.

בכל סיפור הקצוות נסגרות, אם בפגישות הטיפוליות (שמרביתן קצרות מאוד), או שהאסימון נופל למטופל מאוחר יותר. מין "הפי אנד" של הסרטים בילדותי.
הדבר מאוד הפריע וגרע מ"ההאנשה" וההזדהות שלי ככל שהתקדמתי בקריאה.

לקראת סוף הקריאה, חשתי מעט סכריניות או עודף סוכר במרקחת הסיפורים.

ועם זאת שווה לקרוא את הספר, הוא מעורר מחשבות.

לרגל פרישה מהעבודה, כמה ממוקירי זכרי בחרו לתת לי ספרים במתנה. איזה כיף.
חלק החלפתי, מודה. כי קראתי כבר, או שידעתי שלא אוהב, ובמקרה אחד אפילו קיבלתי את אותו ספר משני אנשים שונים!
את ארווין יאלום החלטתי כבר בעבר שלא אקרא שוב. מיציתי. (לא כולל ספרות מקצועית! הספר שלו על קבוצות הוא מהטובים).
אבל עם כל הסימליות בנושא הספר, ומתוך ידיעה שהקריאה תהיה קולחת, החלטתי ש - יאללה.
והנה תקציר החדשות: ללא שינוי מהספרים הקודמים.
ובהרחבה:
אני מאמינה שיאלום מטפל טוב. ושהוא יודע לכתוב. וגם שיש לו יכולת להתבוננות עצמית, מה שקוראים היום רפלקציה.
רק שני דברים קטנים.
אחד - כנראה שעוד לא נולד המנאייק שיכול לכתוב שוב ושוב על טיפולים ומטופלים בלי לחזור על עצמו, בלי ליפול על שטנצים, בלי להתאהב בעצמו ובלי להאדיר את כשרונו. טוב, אולי נולד. אבל יאלום הוא לא כזה. יש לו אגו, בהחלט. ומוסר ההשכל מרוב הסיפורים הוא שהוא חכם, בעל ידע רחב, צנוע, נכון - לא חף מטעויות, אבל מה? מפורסם, יוקרתי ויקרן.
שני - חייבים להסביר ליאלום (טוב, אולי לא חייבים. בגילו, שייהנה, למה לא) שלא כל מי שכותב ספרים הוא "סופר". יש ליאלום תובנות ופואנטות, אבל הספרים שלו מגוייסים ולכן חסרי ערך אמנותי. "כשניטשה בכה" ריתק אותי, אבל ספרות גדולה זאת בטח לא. "הריפוי של שופנהאואר" עוד פחות טוב, ו"בעיית שפינוזה" כנ"ל. (יחסית לאחת שלא קוראת את יאלום, קראתי כמעט את כל הספרים שלו).
עם הכל - אם עדיין לא קראתם שום דבר של יאלום, עשו לעצמכם טובה וקחו ספר או שניים ליד. והסתפקו בכך.

מאכזב.
השם נראה מאוד מבטיח. הסופר הוא סופר בעל קבלות שרשום על מספר הצלחות בלתי מבוטל שאין צורך להזכיר .
התוצאה היא נפילה בעייני. כולנו בני חלוף היא מחשבה שעוברת בראש כל בן תמותה. ברוב המקרים היא מודחקת לקרן הפינה.
אנחנו מעדיפים לחיות כאילו נחיה לנצח ומתייחסים לקשיים שאנו מתמודדים אתם כאילו היו הדברים החשובים והמרכזיים ביותר ביקום.
הסופר מביא מספר סיפורים כאלו ואחרים – חלקם יותר ורובם פחות.
קשה להתעלם מהצורה בה הסופר מתיימר לייצג את עצמו ואולי אף להראות שאפילו הוא לוקה במגבלות המודעות העצמית והצורך לייפות את עצמו ואת המציאות שלו.
לקראת סיום הסופר עובר לייעוץ פילוסופי. אולי צריך ללכת לקרוא ישירות את מרקוס אורליוס "מחשבות לעצמי"....
ייתכן שהספר מיועד יותר לאנשי מקצוע ו/או אנשים בעלי ניסיון בתחום הן כמטפלים או כמטופלים והם יכולים לקבל ממנו.

לא ממליץ.