ביקורת ספרותית על כולנו בני חלוף - וסיפורים אחרים של פסיכותרפיה מאת ארווין יאלום
ספר טוב

---

אדם מגיע לגיל מסוים , אין מדובר כאן בגיל כרונולוגי, אלא לגיל מנטלי, שבו תודעת המוות מתחילה לחלחל לאורחות חייו.
לעתים הדבר קשור בפעולה שלו, כמו כניסה לבית אבות ובעיקר הכרה כי הוא מצוי במסדרון שסופו ידוע, או החלטה פנימית שלו לבטל הכחשה של הנושא.
לרוב ההכרה בנושא המוות, מלווה בהתבוננות רטרוספקטיבית על החיים בעבר.
הספר מביא סיפורים על האנשים שתודעת המוות חדרה אליהם או נמצאת מעבר לסף והם מבקשים לפתור או להשתחרר מבעיות ומעצורים שונים.
הספר בנוי בצורת סיפורים של פגישות טיפוליות של צעירים יחסית עם מחלות סופניות או אלו בגיל ה"גבורה", שמרגישים חסר וצורך להשלים משהו.
ארווין יאלום בן 83 בספר, וחלק מהדברים מהדהדים בו בדרך כזאת או אחרת.
לעתים הדחף לשינוי הוא משפט כמו זה של האחות הקשוחה בבית החולים שאמרת לחולה סופנית:" הראי קצת קלאסה" לפני ביקור של בני משפחתה. וזה עזר לה לאסוף את עצמה .
משפט זה דחף את האחות לבוא לטיפול בבעיותיה אצל.. ניחשתם נכון.

הספר כתוב בצורה "מהודקת", דינמית, עניינית, ראליסטית וקריאה מאוד.
בסוף כל פרק קיבלתי תחושה כי אני מכיר את המטופל, האווירה שבפגישות ותחושותיו של הכותב-יאלום.
אודה ואתוודה כי לקחתי מספר תובנות מהספר, כמו הרצון שלי לכתוב שחסום על ידי: שבחים לניסיונות כתיבה מוקדמים שלי.

כשהיינו ילדים, והתפלחנו לסרטים בקולנוע, ראינו כי למרבית הסרטים יש "הפי אנד HAPPY END". לעתים יצאנו מסרט ואמרנו לעצמנו בהומור כי לסרט יש " הפי אנד עצוב".

זאת היתה התחושה שלי בקריאת הספר.

בכל סיפור הקצוות נסגרות, אם בפגישות הטיפוליות (שמרביתן קצרות מאוד), או שהאסימון נופל למטופל מאוחר יותר. מין "הפי אנד" של הסרטים בילדותי.
הדבר מאוד הפריע וגרע מ"ההאנשה" וההזדהות שלי ככל שהתקדמתי בקריאה.

לקראת סוף הקריאה, חשתי מעט סכריניות או עודף סוכר במרקחת הסיפורים.

ועם זאת שווה לקרוא את הספר, הוא מעורר מחשבות.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על כולנו בני חלוף - וסיפורים אחרים של פסיכותרפיה