ביקורת ספרותית על החוצה מאת אסא אופק

---

הקיבוץ כסיוט

יש לי יחס אמביוולנטי למפגש אישי עם סופרים, לעתים הוא מרתק, בתנאי שהסופר הוא איש שיח מעניין ועם כישורי תקשורת בינאישית. לפעמים הסופר מתגלה כאיש מופנם המתקשה בשיח, מה שהופך את המפגש למאכזב, הפוגע בנכונות שלי לקרוא את ספריו. בכפר סבא שכללו את המפגש הספרותי, על ידי יצירת קונצפט תרבותי, לפיו מתקיים מפגש משלוש, של סופר המלווה במוזיקאי או זמר, וכמובן הקהל, שמגיב ליוצרים, אירועים סדרתיים מוצלחים המכונים כוחה של המילה.

כך היה שהגעתי לשמוע את אסא אופק, סופר שכתב את יצירת הביכורים שלו בשם החוצה. חשבתי לעצמי, לבטח ספר נוסף שמצטרף לסדרת הספרים המבכים את ילדותם של הסופרים בקיבוץ. אוי ויי, כמה מסכנים היינו בלינה הקיבוצית. האמת שעייפתי מהז'אנר הזה, כי קראתי את הביתה של אסף ענברי, המספר על עלייתו ונפילתו של קיבוץ אפיקים, ואת היינו העתיד של יעל נאמן, המספר על קיבוץ יחיעם, בהרבה חמלה וגעגוע לתמימות המייסדים, שני ספרים מופלאים בעיני. אז מה כבר יכול לחדש אסא אופק?

ילדותי העשוקה והשתייכותי לתנועת הנוער, גרמה לי להביט בהערצה לקיבוצים ובני הקיבוץ, לביטחונם העצמי ולהשתייכותם לחבורה מלוכדת. בקיבוץ ראיתי בית יציב וחזק, בניגוד לביתי הסדוק. אבל מעולם לא התבכיינתי, זה מה יש אמרתי, והוא גם חוויה מחשלת הוספתי. כנחלאי אפילו רצתי להיות קיבוצניק, אבל זה לא יצא. עכשיו לכו תספרו לי שגיבורי ילדותי ונעורי, ממש לא לעניין.

אני עולה לאולם האירועים הצמוד לספרייה. בפתח ממתין אסא, לציבור שומעיו המבוגרים, כמו אביו של חתן במבואת אולם השמחה, הוא לוחץ את ידיהם, מחליף מספר מלים נבוכות, קראת את הספר? עדיין לא. גופו וקולו רוטטים בהתרגשות מגודל האירוע. איזה אדם רגיש הוא אסא.

אסא אומר שלום, מספר את תולדות חייו, הבדויים והאמתיים, שהם מסכת של חיים עצובים. למרות הרצון הטוב, לאסא אין יכולת של מספר סיפורים, או של מי שיכול לקיים שיחה מרתקת עם קוראי ספרים. השיחה הזאת יצרה אצלי אכזבה מסוימת.

הספר הזה באמת כתוב מעניין, אמרה לי מיכל ובאקט של רצון לפיס, הניחה אותו על שולחני. תנסה לקרוא, היא הוסיפה במייל ששלחה. סחתיין מיכל, אם את מביאה ספר וגם מבקשת יפה, אז מי אני שאסרב.

למרות האכזבה מהמפגש, ניסיתי לקרוא את הספר. אבל היה לי קשה להתחבר אליו בקיץ, בגלל כריכתו, הצהובה המזכירה את החום הלוהט בעמק הירדן, בעידן שלפני המזגנים, בו הישועה המדומה הייתה ממאוורר, הדומה לזה המופיע בציור הכריכה. ובנוסף לספר כתיבה שלא הצלחתי להתחבר אליה.

הספר הזה, הוא מבט לתוך אקווריום עכור המכונה קיבוץ, דרך עיניו של מי שחווה קשיי התמודדות עם החיים, בצורה עצובה, סוראליסטית, שלעתים היא נטולת חמלה. האם סוציאליזם נוקשה הפך לסוראליזם תלוש, כפי שאופק מתאר? שאלה אישית, שתמיד תוותר ללא מענה.

משפט אחרון, זוהי כתיבה מיוסרת, המביטה על העולם באופן שונה, מהמקום הזה לעתים צומחת אמנות שונה מקורית וכנה. יכול להיות שאני משוחד מראש, ולא מסוגל לראות את המיוחד והשונה הקיימים בספר.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על החוצה