ביקורת ספרותית על הסיפור של דוגו מאת זהבה קור

---

מה עושים דתיים בתשעה באב?
לא, אל תענו "צמים".
לצום זה לא משהו שעושים. לצום זה מה שלא עושים: לא אוכלים ולא שותים.
מה כן עושים בתשעה באב?
ההלכה קובעת שבתשעה באב מתאבלים ואין להסיח את הדעת מן האבלות.
כלומר, "להעביר את הזמן" בעזרת קריאה קלילה או צפיה בסרט - איננה אפשרות מקובלת בתשעה באב.
גם לא ללכת לעבודה כרגיל.
מה נשאר?
לימוד וקריאה בספרים העוסקים ישירות או בעקיפין בחורבן ובכל מה שנתפס כנגזר ממנו, מה שכולל את כל הצרות שבאו על עם ישראל בגלות.
ספרי שואה למשל.

שני ספרי שואה לילדים לקחתי מהספריה בשביל להעסיק את הילדים שלי בתשעה באב:
"האי ברחוב הציפורים" ו"הסיפור של דוגו".
שני ספרי שואה לילדים... מכנה משותף רחב כל כך, והפער ביניהם - עצום.
"האי ברחוב הציפורים" למען האמת, כלל איננו "ספר שואה".
הוא ספר הישרדות, רובינזון קרוזו מודרני, הוא ספר הרפתקאות ומתח שתופס את הקורא הצעיר כבר בעמוד הראשון בו הוא פותח בתיאור אקדח.
"הסיפור של דוגו" נפח באקספוזיציה ארוכה ומחוייכת קמעה, המציגה את דוגו, את משפחתו, את חייו בכפר ההונגרי, וכבר נדמה שמדובר בספר קליל, שהולך ליד, שמרפרף, שיפסח על הזוועות...
אך לא. מחיי השגרה הלא תמיד פשוטים אך יפים בסך הכל, סוחף הספר את הקורא היישר לאושויץ. סלקציות, מיתות משונות, תאי גזים, צעדת המוות. דבר לא נחסך.

ספרות השואה מטבעה היא מגוונת ביותר, שהרי החוויה האנושית בתקופה המדוברת היתה מגוונת ביותר.
סיפורי פרטיזנים ומורדים, סיפורי הנחבאים בכוכים וביערות, סיפורי המנסים להתערות בחברה הלא יהודית וחיים בפחד מתמיד מפני חשיפה, סיפורי הגטאות וסיפורי המחנות - כולם היו. כולם נכתבו.
על כולם גם נכתב החל מהרגע הראשון: קצטניק כתב את "סלמדרה" השואב את הקורא היישר אל תוך "הפלנטה האחרת" מיד לאחר המלחמה, עת המונח "כצאן לטבח" שנטבע ע"י אבא קובנר עוד היה בשימוש תכוף בארץ.
ובכל זאת, נהוג לתת סימנים בספרות השואה, לחלק לזמנים ולמגמות. ספרות הניצולים, ספרות "דור בארץ", ספרות הדור השני. נהוג גם למתוח קו מפריד בין התקופה שלפני משפט אייכמן, התקופה בה נקבע "יום הזכרון לשואה ולגבורה" והפריד נחרצות בין "השואה" לבין "הגבורה" השייכת לכאורה רק למורדים ולפרטיזנים, לתקופה שנפתחה במשפט אייכמן על העדויות הקשות שנשמעו בו, ובו החלה לחלחל להבנתו של הצבר, המסתכל מבחוץ, כי הדברים קשים ומורכבים יותר מכפי שהיה נדמה לו, כי לו לא לשפוט, וכי הגבורה יכולה להימצא בפרטים קטנים, במעשים של יום-יום, בשמירה על צלם אנוש ובעצם ההישרדות על אף הכל.


"אנחנו קבענו 'יום זיכרון לשואה ולגבורה' ובכך כמו הפרדנו הפרדה סמויה בין זו לזו, כמו העמדנו אותן זו מול זו כשמשלימות זו את זו אך שונות זו מזו.
בשואה התביישנו כמו במום נורא וגלוי לכל. ואילו את הגבורה אימצנו לליבנו כמו שריד של גאווה, כמו זכות לשאת ראש.
... חייבים אנו לבקש מחילה מרבים מספור, אשר שפטנו אותם בליבנו, אנו אשר היינו מחוץ למעגל ההוא. ואנו שפטנו אותם לא פעם בלי אשר שאלנו מהי זכותנו לעשות זאת
...עד אשר באו העדים והסבירו לנו מחדש כמה קשה לאדם 'שלא היה שם' להבין מה היה שם.
ואנו התחלנו להבין את הדברים לא מתוך ההפשטה הכוללת 'קשה היה להתנגד', אלא מתוך הסיפורים המפורטים, אשר הותירו אותנו, ככלות יום, קרובים יותר למצב השיתוק המוחלט, אשר בו היו שרויים הללו ללא הרף.
...ואנו הכללנו לא פעם אחת את האומללים ההם בהכללה הפסקנית והשופטת 'כצאן לטבח'."
(חיים גורי, אל מול תא הזכוכית)

לא ערכתי מחקר על ספרות השואה לילדים, ואינני יודעת אם נערך מחקר כזה.
אני משערת שגם בתחום זה - נכתבו ספרים מכל הסוגים לאורך כל התקופות, ובכל זאת - יש להניח שהיו מגמות מסויימות, שהיו קוים משותפים מול חריגות, שניתן לראות שוני לאורך השנים.

אני מסתכלת על שני הספרים שלקחתי מהספריה לקראת תשעה באב:
האי ברחוב הציפורים נכתב בשנות ה-80. באותו עשור בו נכתבו "דמעות של אש" המספר על מרד גטו ורשה, "בעקבות הלהבות" שגיבורו עלה לארץ לפני המלחמה וכחייל בבריגדה היהודית הוא מחפש את אחותו שאולי ניצלה, "המפקדת הקטנה" המספר על גבורתה של פאני בן עמי, "לאורך המסילה" שמספר על ילד ששורד לבדו לאורך המלחמה בעזרת תושייתו ועורמתו -
ולעומתם "החלום והיום" שמעלה על נס את השמירה על צלם אנוש אל מול הזוועות, ואין בו כל אלמנט של התקוממות אל מול האויב, בריחה, הסתתרות או תושיה מיוחדת.

נזכרת בספרי שואה מוקדמים יותר שקראתי כילדה: "שני רעים יצאו לדרך" שגיבורו ניצול השואה לחם כפרטיזן, "הצנחנית שלא שבה" המספר על גבורתה של חנה סנש, הצנחנית היהודיה, "אחד משלנו" שאיננו ממש ספר שואה, שכן אינו עוסק כלל בקורותיו של הילד ניצול השואה בתקפת המלחמה אלא רק על בתהליך שהופך אותו מילד רדוף, גלותי וחיוור ל"אחד משלנו", אפילו "הילד משמה" הרגיש והיפהפה הוא בעיקרו סיפור דומה על תהליך החברות וה"נורמליזציה" של "הילד משמה". "מן המצר" שדווקא מעז לעסוק בזוועת המחנות ובאימה היומיומית של ילדים המתחזים לגויים - מסתיים בסצנה בה הילד היהודי יכול סוף סוף להודות בגאווה ביהדותו ולהכות מכות נמרצות את האנטישמי המקומי שאיים עליו לאורך המלחמה.

"הסיפור של דוגו" יצא לאור בשנת 2005.
האם היה יכול לצאת מוקדם יותר?
אולי.
כאמור, ספרים מכל הסוגים נכתבו לאורך כל התקופות.
האם הוא משתלב ברשימת הספרים שמניתי למעלה?
לא ממש...
אבל לא ערכתי מחקר ואינני מכירה את כל ספרות השואה לילדים.

מה שמשותף לאלכס גיבור "האי ברחוב הציפורים" ולדוגו גיבור "הסיפור של דוגו" הוא היותם של שני הגיבורים נערים בעלי תושיה, כאלו שיודעים "להסתדר", הטיפוס שנחשב לשורד השואה האופייני.
אבל בעוד שאלכס שורד בזכות תושיה, גבורה ואקדח, כפי שאולי היה "ראוי" לילד יהודי אפילו בשנות השמונים -
דוגו שורד בעזרת תושיה, ניקוי ביובים ואכילת חלזונות... מה שאולי היה פחות מקובל לספר לילדים בשנות השמונים.
מה שמפריד ביניהם הוא היותו של "הסיפור של דוגו" סיפור ביוגרפי, אמיתי, ואילו "האי ברחוב הציפורים" הוא סיפור דמיוני.
האם תיתכן תושיה כזו אצל ילד בן 11? האם ילד בן 11 מסוגל לעמוד בכל התלאות העוברות על אלכס?
אולי.
זמנים קשים מוציאים מאנשים דברים בלתי צפויים.
המציאות לא פעם עולה על הדמיון.
"האי ברחוב הציפורים" הוא סיפור דמיוני לאו דוקא בגלל חוסר הסבירות של האירועים המתוארים בו אלא בגלל שאין בו כל התייחסות למחיר הנפשי שנגבה מילד שנאלץ להסתתר, להילחם על חייו, להסתדר לגמרי בכוחות עצמו. ילד לבדו.
מחיר שאפשר למצוא לו רמז ב"הסיפור של דוגו" בפסקה שמתארת את שהתרחש לאחר המלחמה:
"כמה חודשים לאחר מכן הגיע הדוד שלנו[...] הוא לקח את בת דודתי ריבצ'ו, את אחי שמואל ואותי לעיר אחרת[...]
"דוויד", התרה בי, "אני הסנדק שלך, ואתה נשאר כאן!"
ברחתי ממנו. אחרי המלחמה לא נתתי לאף אחד להטיל עלי מרות".

מה שעוד מפריד ביניהם, מבחינתי, הוא העובדה שב"הסיפור של דוגו" בכיתי ובכיתי.
ב"האי ברחוב הציפורים" לא הזלתי דמעה.
והילדים?
קראו בעניין את "האי ברחוב הציפורים" גם אם בסופו של דבר הסתבר שהוא לא הכי מתאים לתשעה באב.
את "הסיפור של דוגו" ביקשתי מהם לא לקרוא בינתיים.
אולי עוד כמה שנים.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על הסיפור של דוגו