כל כך רציתי לקרוא ספר שיעשיר את הידע שלי על שפת גוף, פנים, קול וכו'. מאוד התאכזבתי מהספר הזה שאמנם נתן לי טיפה הדגשה על הדברים שכבר ידעתי עמוק בפינות מסוימות בראש מניסיון חיים עם בני אדם, אבל לא באמת תרם לי ידע רציני בנושא. גם בנושא הפסיכולוגי, המחברת כאילו עושה טובה שהיא בכלל משתפת אותנו בהסברים הגיוניים למעשים והתנהגויות מסוימות, חוזרת על אותם משפטים בכל דבר ובכל ניתוח. מאוד לא תרם לי.

נחמד מאוד לבני נוער או לאנשים שרוצים לרכוש טיפה ידע בנושא, אבל מאוד מאכזב למי שמעוניין בהסברים יותר מעמיקים ופסיכולוגים.

הספר הראשון של אנה טוד, שבאופן מפתיע למדי, כתבה אותו באתר wattpad בתור "פאנפיקשן" על להקת הבנים וואן דיירקשן (שאני אישית לא מתחברת אליהם) באנונימיות. "חובבנית" שהצליחה למשוך מיליארד קוראים - כמה הערצה יש לי לאישה הצעירה הזאת, שהגשימה חלום של המון צעירים כמוה, ובעיקר את החלום שלה עצמה.

הכריכה פשוט משכה לי את העין מהשניה הראשונה. רציתי לקנות את הספר הזה עוד לפני שבכלל קראתי על מה העלילה. כידוע לא בוחרים ספרים על פי הכריכה, אבל במקרה הזה פשוט לא יכולתי לשלוט בזה. כשלקחתי את הספר לידיים וקראתי את התקציר, חשבתי לעצמי שזה ספר לנוער וזה לא שטעיתי, אבל ההפתעה הגיעה כשהגעתי לקטעים מאוד אירוטים ואינטימים. קטעים שבתור נערה, הייתי מרגישה מבוכה לקרוא, גם כשאני לגמרי לבד. למרות זאת, בתור נערה, כשרק התחלתי לקרוא ספרים באופן רציני, מאוד אהבתי רומנים. בזמנו, ייחלתי למצוא ספרים כמו הספר הזה של אנה טוד. אהבתי את האירוטיקה העדינה אך גם קצת קשוחה. ללא ספק, רואים שהסופרת מבינה את הראש של הנוער, כי היא בעצמה הייתה כזאת כשכתבה את הסיפר, ששוב, לא ייאמן שהתחיל בתור "פאנפיקשן". לעומת "חמישים גוונים של אפור", שלא אהבתי כלל, הספר הזה היה כתוב בצורה יוצאת דופן שעושה את כל ההבדל, קטן ככל שיהיה. "אחרי ש" זה פשוט הספר האירוטי הראשון שבאמת נהניתי ממנו ולא נרתעתי מהתוכן המיני מדי או משפה הבוטה. לא הצלחתי להוריד מהידיים ומודה שבתחילה נרתעתי מהעובי של הספר. לא חשבתי שאצליח לסיים אותו ועוד בזמן כל כך קצר. הופתעתי גם מהבחינה ששום פרק או דף לא היה מיותר וכל 619 הדפים האלו, היו חיוניים לקו העלילה שלא שיעמם אותי אפילו לרגע אחד, להיפך, רק גרם לי לרצות להמשיך לקרוא עוד ועוד. כשהגעתי לפרקים האחרונים, קיוויתי שהספר לא יגמר לעולם. אבל ככה יודעים עד כמה הספר באמת טוב, כשנהנים ממנו ולא רוצים שיגמר.

מומלץ בחום! לא תתחרטו.

ג’אז הוא מתבגר חביב ומעורר אמפתיה. אך הוא גם בנו של הרוצח הסדרתי המתועב ביותר בעולם. אביו חינכו ללכת בדרכיו ולימד אותו את רזי ה“מקצוע“ שהיה גאה בו – רצח. ג’אז ראה זירות פשע כפי ששוטרים היו רוצים לראות אותן – מנקודת מבטו של הפושע.
האב, בילי דנט, נתפס ויושב בכלא כבר ארבע שנים, אך הגופות בעיירה המנומנמת לוֹבּוּס נוֹד נערמות, שוב.
הרוצח הסדרתי הנוכחי מחקה את שיטות עבודתו של האב וג’אז חושש שכולם יצביעו עליו עכשיו כעל “יורשו“ של אביו. בניסיון להוכיח לסביבה ובראש ובראשונה לעצמו שלהיות רוצח איננו עניין תורשתי, הוא מצטרף למשטרה במצוד אחר הרוצח הסדרתי החדש.

מערכת היחסים בין ג'אז לבין השריף ג'י ויליאם היא כמו מערכת יחסים בין אחיין לדוד. מחד גיסא, הם מאוד רוצים לעזור אחד לשני ומאידך, לא רוצים להרגיש יותר מדי כאילו הם בן ואבא. ג'אז חי עם סבתו המשוגעת, שאגב לא הפסקתי לצחוק בקטעים שלה בספר. הוא דואג לה כל עוד הוא יכול כדי שלא יעבירו אותו לבית אומנה. יש לו שני חברים טובים, האווי ובת הזוג שלו קוני.
ג'אז מוצא את עצמו חצוי בין היותו בן של רוצח פסיכופת לבין רצונו להיות נער מתבגר שרק רוצה להיות "נורמלי". במהלך כל הספר הוא שואל את עצמו האם הוא באמת כמו אביו או שאולי הוא יכול להיות טוב יותר ומועיל יותר לסביבה. האם הוא יכול לקחת את החינוך הסוציופתי שאליו חונך עד גיל 13 או שהוא יכול לחוש קירבה אנושית לאנשים שהוא אינו מכיר, אבל בעיקר האם הוא יכול לעמוד בפני הפחדים הגדולים ביותר שלו.

ספר מיסתורין-פסיכולוגי לנוער (וגם למבוגרים). חובבי הז'אנר ייהנו ממנו למרות שדי ברור מי הרוצח, זה לא ממעיט מהערך של המיסתורין והכיף.
מחכה לספרי ההמשך.

את הספר אני מכירה כבר מגיל 19, מעולם לא היה לי את האומץ להתחיל לקרוא אותו מסיבה אחת - אני מאובחנת כמישהי שסובלת ממאניה דיפרסיה ובעבר הציעו לי לא לקרוא את הספר כי זה רק יכניס אותי עוד יותר לדיכאון, אז ויתרתי.

בזמן האחרון ניסיתי לקרוא ספרים קלילים ונחמדים ולא הצלחתי. הקריאה לא זרמה לי. התחלתי לשקוע שוב לדיכאון שלי ולא רציתי להיכנע לזה. אז חיפשתי ספר שיעזור לי לשבור את מחסום הקריאה ואת הדיכאון(כי אין כמו ספר טוב כדי לרומם מצבי רוח) ונזכרתי בספר הזה, שראיתי את הסרט שלו לפני כל כך הרבה זמן ואני זוכרת שנהניתי ממנו. לקחתי את הספר לידיים והתחלתי לקרוא.
רמת ההזדהות שלי עם הכותבת פשוט עזרה לי לצאת מהדיכאון. כמו שכשמכיש אותך נחש, מרפאים אותך עם הארס עצמו.
הספר עזר לי להבין ובאמת להרגיש שאני לא לבד וגרם לי לחשוב על תובנות מסויימות על החיים שלי ועל החיים בכלל.
הספר גם גרר אותי למחשבה אחת - מאובחנים או לא, כולנו דיכאוניים. זה חלק מתהליך החיים וחלק מההתמודדות עם הקשיים השונים. רק צריך לדעת לא לשקוע בזה. זה הרבה עבודה עם עצמך והרבה עזרות שונות מבחוץ.

מה שיפה אצל אליזבת וורצל, שהיא מצליחה לגרום לאנשים לרצות להיות חולי דיכאון. היא כל כך מוכשרת שהיא מצליחה לגרום לך לרצות להיות כמוה. אולי בגלל זה הספר גרר בזמנו המון בעיות נפשיות אצל אנשים.
לא ממליצה לאנשים מושפעים, לאנשים חלשים או לאנשים שלא יודעים מהו דיכאון. כן ממליצה לאנשים שאוהבים להיכנס לעומקים ולפילוסופיית חיים.

"באין לי מולדת" הוא ספר שמכיל אזהרות מפה ועד לאירופה. מן קריאת השכמה שקטה מאוד.
כשהתחלתי לקרוא את הספר, לרגעים הרגשתי שאני קוראת על האנטישמיות של 1933 עם עליית היטלר והנאצים בגרמניה, אבל מסתבר שהסופרת מתארת את האנטישמיות של ימינו בצרפת.
את הספרהתחלתי לקרוא ממש חודש לפני הפיגוע בצרפת וכמה ימים לפני ששמעתי בפעם הראשונה על פיגועי הדקירות בארץ. בספר מוזכרים פיגועי הטרור של המוסלמים נגד היהודים בצרפת, על איך שהממשלה הצרפתית נאטמת לעניין הזה, ועל האזרחים הצרפתים שמעודדים את הטרור ביהודים.
הספר בעיקר מוכיח שאף אחד לא באמת למד מהעבר.
הכתיבה לא בדיוק גורמת לאנשים להתעורר, האזהרות לא מספיק רועשות. לצערי הקריאה הייתה סבירה וחבל. זה נושא שדווקא מצפים שיעשה עניין ויכנס לתודעה, גם באירופה וגם בארץ.

הספר הראשון בסדרה - מפוצלים - היה מעולה לדעתי. העלילה שנרקמה הייתה מאוד טובה, והדרך של הדמות הראשית במהלך כל הספר הייתה מאוד מגוונת לאורך כל הספר.

הספר השני בסדרה - מורדים - היה מעולה, אך לא מעולה כמו הראשון. העלילה התחילה לקבל אקשן חדש. מלא מוות והרבה אבידות. יותר מדי דמויות חדשות וכל אחת מהן הייתה שונה ומסקרנת. אהבתי שהדמות הראשית הייתה ראשית מבלי להיות במרכז כל הזמן.

הספר השלישי - נאמנים - הוא הספר האחרון בסדרה. הוא היה ממש לחוץ וחלש. למרות שהקריאה הייתה בלתי ניתנת להפסקה, המתח היה יבש והעלילה הייתה יבשה גם היא. לא הצלחתי להתחבר לאף דמות, לא הצלחתי להבין את הבחירות שכל דמות עשתה, והכל היה נראה לי מטופש מדי. לא נהניתי ממנו כמו בספרים הקודמים והייתה לי המון ציפייה להנות. הסוף בהחלט היה מוזר. טריש בחרה בהקרבה עצמית בסופו של דבר.

ספר מעולה!
גם הראשון בסדרה וגם מורדים היו מעולים לדעתי.
היחסים של טריס עם פור והיחסים שלה עם הדמויות האחרות, זה כאילו הסופרת גורמת לדמות הראשית להיות ראשית מבלי שהיא תתגאה על כך. בדרך כלל הדמויות הראשיות "יודעות" שהן ראשיות, זאת אומרת, הן יודעות שהכל סובב סביבן. אצל טריס זה קצת שונה, הכל סובב סביבה והיא עדיין נותנת את הקרדיט לדמויות האחרות.
אם לדרג מבין ספרי נוער שקראתי ואהבתי, הספר הזה במקום השני. במקום הראשון נמצא משחקי הרעב.

אני אנצל את הביקורת הזאת גם כדי לבקר את הסרטים - כשראיתי את הסרט הראשון, הבנתי שהם השמיטו פה ושם דברים שהיו בספר אבל כשראיתי את הסרט השני, התאכזבתי נורא. לרגע אפילו היה נדמה לי שאולי קראתי את הספר הלא נכון. שינו כל כך הרבה מהעלילה..
הפידבק היחיד שאני אתן לסרט שהדמות של פור פשוט תפורה על השחקן תאו ג'יימס והדמות של ג'נין תפורה על קייט וינסלט מי שליהק אותם עשה עבודה טובה.

"אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד, כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין" אנטואן דה סנט-אכזופרי, 'הנסיך הקטן'.

זה מדהים כמה שהחיים שלנו הרבה פחות מסובכים ממה שאנו עושים מהם. זה מדהים כמה שלזמן יש חשיבות כל כך רבה. זה מדהים שדבר שקורה בעולם הוא בעצם סיבה למקרה אחר לחלוטין. זה מדהים כמה נסתר יש במובן מאליו.
אין צירופי מקרים בחיים. יש את החיים עצמם.
כנראה שבאמת כל מה שקורה קורה כי הוא צריך לקרות, וכל מה שיקרה יקרה ברגע הנכון ביותר.

ספר נדיר ומקסים. גורם להסתכל על החיים בהרבה מבטים אחרים שלא תמיד מסתכלים עליהם באופן יום-יומי.
הספר הזה הוא המתנה המושלמת.

"כל אדם הוא גם מצרף מקרים" יואב בלום, 'מצרפי המקרים'.

ספר רומנטי מצד אחד, משעשע מצד שני ונותן כיוון שונה לחיים מצד שלישי.
מסופר על בחור בשם דון, הלוקה בתסמונת אספרגר. תוך כדי פרויקט שהוא מתחיל בשם "הרעיה המושלמת" בו הוא מחפש את האישה המושלמת עבורו, הוא פוגש בבחורה מדהימה בשם רוזי, שלא עונה על שום קריטריונים באישה שהוא מחפש. המפגש ביניהם מתחיל כ"אסון" מצידו של דון. הם עוברים יחד תהליך אשר גורם להם להכיר אחד את השניה יותר טוב. בגלל שדון לא מודע לרגשותיו לוקח לו זמן להבין ולהכיר בעובדה שהוא מתאהב בה.

ספר מקסים ששואב את הקוראים לעלילה רומנטית ומצחיקה. אני כבר יכולה לדמיין את הסרט שלו. קשה שלא לדמיין את זה.
מה גם שהספר נכתב בתור תסריט של סרט דרמה וגם את הדרמה אני יכולה להרגיש.
לא חשבתי שספר שמרגיש כמו סרט בריטי רומנטי-קומי, יכול לגרום לי להתאהב ככה.

מומלץ מאוד. במיוחד למאוהבים ולרומנטיקנים.