ביקורת ספרותית על הבית בקצה הלילה מאת קתרין באנר
ספר בסדר

---

"אבל מה היה אחרי זה?" כך תמיד הפעוט או הפעוטה התורנים, כשאני מקריאה להם סיפור לפני השינה.
"אחרי זה... המממ... הם חיו באושר ועושר עד היום הזה".
"כן, זה ברור. אבל מה היה אחר כך?"
"אחר כך? אחרי מה? אחרי שהם חיו באושר ועושר? הם המשיכו לחיות באושר ועושר"
"אבל מה הילדים שלהם עשו?". זה פעוטה עקשנית במיוחד, זאת. לא רוצה לישון, ויהי מה. לא פשוט בכלל להתמודד עם זה. איפה שחרזדה וסיפורי אלף לילה ולילה שלה שתבוא ותחליף אותי?


סאגה, במובן הלא מדוייק והכן שימושי שעושים במושג הזה בימינו, הוא פתרון מעולה לסופרים וכותבים שלא יודעים להפסיק את הסיפור, וחייבים לספר גם מה היה הלאה, אחר כך. ואחרי האחר כך. ובדור הבא. ובדור שאחריו. אני יודעת שקוראי הסקירה הזאת חושדים בשלב הזה שאני לא ממש אוהבת סאגות. אבל זו טעות. לפעמים סאגה היא מחוייבת המציאות. ואם עושים אותה טוב היא גם מהנה. קחו את סטיינבק, למשל. "קדמת עדן" שלו היא סאגה בין דורית, שמהווה במובן מסויים גם אלגוריה, וסובבת סביב תמה מוסרית של הטוב, הרע, והנחלתם הגנטית. כך שמעבר הגיבורים הבין-דורי הוא מחוייב הסיפור, למעשה.

הבית בקצה הלילה הוא סאגה. הוא מתמקד בעיקר באי קטנטן בדרום איטליה. כל כך דרומית שכמעט כבר צפון אפריקה. כל כך קטן שכובשים אימפריאליים מדלגים עליו במפותיהם. וכל כך נידח שהחדשות מגיעות אליו באיחור של שבועות וחודשים. לאי הזה, הקטן והנידח, מגיע רופא אסופי שאיש לא רוצה בו, והסיפור מתמקד ברופא ובבני משפחתו לדורותיהם. בניגוד לשתי הסקירות האחרות על הספר הזה, אני לא אהבתי אותו. הוא מתפרש יותר מדי, מתמקד פחות מדי, עוסק המון בלספר על ולא לתאר את. מתמקד יותר במעשים ופחות במניעים וברגשות, ומתמצת מדי את הדמויות. זה לא ששנאתי את הספר. פשוט השתעממתי ממנו. ולא הייתי ממשיכה לקרוא אותו לולא הוחלט לדון עליו בקבוצת קריאה שאני שותפה בה. ובכן: לא ברור מה יש לדבר עליו בקבוצת קריאה. אני מניחה שבשבוע הבא אגלה, ואולי יעירו את עיני לנפלאות קסומות בספר שאני לא הצלחתי לגלות.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הבית בקצה הלילה