ביקורת ספרותית על אביב באיליריה מאת אן ברידג'
ספר בסדר

---

#
ליידי גרייס קילמייקל בת ארבעים ושתיים. באותה תקופה – הספר יצא לאור ב-1935 - זה גיל של מטרוניתה כבודה, אשת איש מיושבת בדעתה שכל מעייניה לטפל היטב בבני משפחתה, לחנכם וללמדם מוסר. ליידי קילמייקל היא אשה יפה (הסופרת מציינת את העובדה החריגה הזאת) והיא גם ציירת מוכשרת. אמנם בשם בדוי כדי לא להביך את בעלה הנכבד, אמנם מותר לה לצייר רק אחרי שסיימה הכל מהצלחת, כלומר, את המטלות החשובות, ובכל זאת היא ציירת מצליחה למדי. היא מתנחמת בילדיה הבוגרים ובמיוחד בבתה בת ה-19 שהיא משוש חייה. לדאבון ליבה הבת הזו מתמרדת ואינה מאפשרת לה להיות האם האידיאלית שהיא חושבת שהיא צריכה להיות.

בגלל נסיבות אלה ואחרות ליידי קילמייקל מחליטה לקחת פסק זמן ממשפחתה – כתם התנהגותי גדול שהיא הראשונה המבינה כמה הוא גדול – ולנסוע לבד, בלי להודיע לאיש לאן פניה. היא יוצאת למסע שישנה במידה מסויימת את תפישותיה על החיים ועל התפקידים שהיא ממלאת.

מרי אן אומאלי הסופרת המתכסה בשם אן ברידג' – היתה אשת דיפלומט נכבד כשפירסמה את הספר הזה. אני חושדת שיש בספר הזה יסודות אוטוביוגרפיים. ברידג' אמנם סופרת (בשם בדוי) ולא ציירת (בשם בדוי) אך בעלה המכובד מן הסתם היה מתבאס לו שם משפחתו המכובד היה כתוב על ספרים המוניים כמו הספר הזה, שהפך רב מכר מייד עם צאתו לאור, כדברי הכריכה האחורית.
חלק מהתובנות שהספר מציע מקובלות גם היום. למשל שלנדנד לילדיך המתבגרים הוא צורך של ההורה, ושהצורך של ילדים להפוך לבוגרים מתנגש פעמים רבות עם האינטרס של ההורה להשאיר אותם קטנים ומוגנים. תובנות אחרות הן לכל הפחות שנויות במחלוקת – שאשה "טפשונית", ביישנית, חסרת מודעות עצמית ולא אסרטיבית היא מקסימה (וההפך כמובן). וגם שאהבה שאינה מובילה לנישואים אינה שווה את הזמן שבוזבז עליה.

והספר? חביב. הרבה תיאורי נוף וצמחייה – עליהם דילגתי בלי בושה כי יותר מדי נוף עושה לי פריחה. תיאורי ציור – שגם הם מיותרים ברובם בעיני, כי לעניות דעתי אומנות אינה נושא לקרוא עליו, אלא לחוות אותו. ערכו העיקרי של הספר בעיני הוא בשרטוט אורח החיים של המעמד הזה באנגליה, זמן לא רב אחרי המלחמה הגדולה וכמה שנים לפני מלחמה שתחסל אותו ואת אורחות חייו ולא תותיר אפילו דגמים בודדים להקים להם שמורה, כיאה לזנים נכחדים.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על אביב באיליריה