זה ספר מדהים. אף אחד עדיין לא כתב ככה על השואה, ואני לא חושב שמישהו אחר חוץ מפרנקל מסוגל. היא כותבת כמו ילדה קטנה - אני לא יודע איך היא עושה את זה, התשובה היחידה שאני יכול להעלות בדעתי היא שהילדה הקטנה עדיין חיה וקיימת אצלה בפנים והיא פשוט נותנת לה לדבר. כל ה"חזרות" וה"בלבולים" שכתבו עליהם קוראים אחרים לפני הם חלק בדיוק מהדבר הזה. ככה ילדים רואים את העולם. אני לא מכיר עוד קול כזה בספרות. התרגלנו כל-כך לקרוא על השואה ולשמוע באוזני הדמיון שלנו קול מלרעי ורציני של קריין ביום השואה, או אולי קול של ניצול שואה קשיש ומיוסר; אבל לקרוא "סיפור שואה", ועוד סיפור שואה אמיתי, שקרה באמת, שמסופר בקול של ילדה קטנה? ולא סתם ילדה קטנה, אלא ילדה שעדיין מתפעמת מכל דבר שהיא רואה, ושעדיין מתבוננת בכל דבר - גם בדברים נוראים - במבט מלא פליאה? זה נכון - לא אֵבֶל, לא כאב, לא זעקה: פליאה.
מי שלא קורא לא ידע מה הוא מפסיד.

מי לא מכיר את נפתלי? נראה לי שכולם מכירים. נדמה שאין ילד בישראל שלא עבר יחד עם נפתלי ואמא שלו, והספר "סיר הסירים" את שלב הגמילה מהחיתול.

יצא לי לראות את אלונה פרנקל ה"אמא" של סיר הסירים, בהרצאה בכנס של מאיירים לציורי ילדים. אלונה נראית ומדברת כמו הציורים שלה - עגלגלה, חמה, חייכנית וחיונית. והיא ממשיכה להיות כזו חייכנית וחיונית, גם כשהיא מדברת על דברים קשים, כמו הזמן שבו היא הוחבאה כילדה מפני הנאצים. היא ממשיכה לחייך גם כשהיא מספרת לילדים למה לנפתלי קוראים נפתלי, ובעקיפין ודרכו - גם על מוראות השואה.

הספר הזה, "ילדה", הוא ספר למבוגרים, ולכן הוא כבר לא חייכני ולא חיוני. הוא בעיקר כואב. אלונה, היא הילדה אילונה, היא הנושאת את שם הסתר אירנה, ונמצאת בהסתתרות ובהשרדות במהלך השואה וגם אחריה. אלונה חוותה דברים קשים כילדה קטנה, והיא מספרת אותם ולא חוסכת. לכן הספר הזה מעניין וחשוב.

אבל הכתיבה אינה כתיבה של אלונה הבוגרת. הכתיבה נעשית מנקודת מבט של ילדה. באופן טבעי היא ילדותית. אני לא אוהבת לומר שזו כתיבה בכיינית, כי מדובר באמת בחוויות קשות, והבכי במקום. מצד שני, קצת חסר כאן המבט הבוגר, והרטרוספקטיבה. כך גם חסרה הסלחנות להורים שגם הם חוו דברים קשים ביותר באותן שנים. בנוסף הכתיבה אינה לינארית, אלא סובבת סחור סחור במעגלים, עוזבת תקופות ואפיזודות, ואחר כך חוזרת אליהן שוב ושוב, ועוברת בזמנים אחורה וקדימה שוב ושוב. בהתחלה זה מקורי, ואפילו מתאים לקושי של החוויות המתוארות. אבל בסופו של דבר החזרתיות הזו בעיקר מעיקה, ומקשה על קריאת הספר.

ספר משעמם להבהיל. לא הצלחתי לקרוא יותר מ30 עמודים. מרבית הטקסט חוזר על עצמו לעייפה: אמא שלי ואבא שלי, אבא שלי ואמא שלי, שוב ושוב ושוב. לפעמים יש שינוי מרענן : אבא שלי ואמא שלי והבובה שלי....

המשפטים באמת חוזרים על עצמם בספר הזה וצריך סבלנות כדי לקרוא אותו. אבל היה בספר הזה משהו טוב, מעניין, לא יודעת מה, אולי כי הוא כתוב מנקודת מבט של ילדה... אין לי מושג. הזוי. אבל קראתי עד הסוף ואקרא גם את 2 סיפרי ההמשך.

קראתי את הספר לצורך עבודה לקראת המסע לפולין לפני שנה וחצי. נהניתי ממנו מאוד, אבל אני זוכרת בעיקר שהסופרת חוזרת על עצמה קצת- מזכירה כל מיני פרטים פעמים רבות, ושהוא גם קצת מבולגן- הסדר הכרונולוגי לא בדיוק מסודר בו, העלילה כל הזמן קופצת מתקופה אחת לתקופה אחרת. וחלק מהתמונות שנמצאות בדפים האחרונים של הספר היו קצת מזעזעות, לפחות בשבילי.
בסך הכל הספר לא הזכיר לי את שאר ספרי השואה שקראתי, יש בו משהו שונה כי הסופרת כותבת מתוך נקודת מבט של ילדה, ולא של מבוגרת המסתכלת על הילדות שלה. יש בו תמימות מסוימת שמאוד דיברה אליי.

כתוב בצורה נורא
הספר יכול היה להיות מעניין אם לא הייתי חוזרת על משפטים וקופצת מפסח לסילבסטר

ספר מדהים מעייניה של ילדה קטנה בתקופה עכורה
שובה לב

ספר מאד מבולבל, לא הצלחתי לסיים אותו