חיכיתי כל כך לצאת ספרה הרביעי של איריס אליה כהן, ולא התאכזבתי. הוא לא פחות מנפלא!
זוהרה היא בת למשפחה תימנית, אחותה התאומה נחטפה ונעלמה ב1951 ומאז המשפחה לא מפסיקה לחפש אותה.ב1983 היא שוכרת חוקר שיעזור להתחקות אחר עקבותיה.
אדיבה היא חברתה הטובה ביותר, בת לניצולי שואה, אחות שכולה.
יותר מכך לא אספר כדי לא להרוס לכם.
כן אכתוב למה אתם חייבים לעצמכם את חווית הקריאה הזו.
ראשית, מדובר בסיפור אנושי מרתק, לא במניפסט .הכותבת לא מגיעה כדוברת של אף אחד. זה לא ספר על חטיפת ילדי תימן, בדיוק כמו שהוא לא על דור שני לשואה, או על המלחמות האיומות שלא מפסיקות להתחולל כאן.
איריס אליה כהן יודעת לספר סיפור. הכותרות שלה הן ציטוט מתוך מה שאחת הדמויות תגיד בפרק, הן יוצרות סקרנות מבלי לגלות מה עומד לקרות. הנה אחת שאהבתי במיוחד:
"יש בעלי חיות עם לב של צדיקים, ובני אדם עם לב של חזירים."
מהעמוד הראשון כבר נוצר בי מתח, לא כזה של הרלן קובן, אלא כזה שמעלה בראשי שאלות" רגע, איך הוא קשור לעניין? מה יקרה לבן עמי? למה היא עושה את זה?" מתח מהסוג שגורם להישאב לתוך הספר ולרצות לקרוא הכל בלגימה אחת.
הספר ערוך ומהודק כל כך(העורכת היא נוית בראל) עד שאם מחמיצים חצי משפט עלולים לפספס משהו משמעותי. אין בו אפילו אות אחת מיותרת. מאחורי כל מילה יש מחשבה , אפילו בשמות הדמויות. ובכל קריאה מתגלים רבדים נוספים.
הכתיבה כל כך מדייקת ורגישה, וכמו שהיא מצליחה לגרום לי לצחוק בקול היא גם שורטת לי את הלב עד שהוא זולג.
לקריאת ההמלצה הנרחבת http://saritflain.co.il/?p=4127

הספר ,שנכתב על ידי מרי הופמן, תורגם לעברית על ידי יעל שכנאי, ויצא לאור בהוצאת רימונים ,ידיעות אחרונות וספרי חמד ,הוא הרבה יותר מספר. הוא הזדמנות מעולה לבילוי משותף עם הילדים, הוא כפתור שמאפשר פתיחת ערוץ תקשורת בין ילד ומבוגר.
איורים של רוס אסקוית פשוט שולחים קריצה ואצבע מזמינה לדפדוף.
מגוון הדמויות המאוירות- ילדים ומבוגרים בכל הצבעים והגילאים, ילדים בכיסאות גלגלים ילדה לבושה בחיג'אב. אב שמבשל, ילדה מנצחת בתחרות ריצה, וכך הלאה. בדרך לא מילולית מעביר הספר מסר נפלא בעיניי :לא משנה כמה שונים נהיה, במגוון הרגשות הקיים בנו כולנו דומים.
לקריאת ההמלצה הנרחבת יותר, כולל הצעות לשיחות עם ילדים ותיעוד התנסויות: http://saritflain.co.il/?p=3511

מה קורה כשנאמנות לעצמך עומדת בסתירה לאהבה שלך? לנאמנות לחברים ? למשפחה?

מה קורה כשאתה מרגיש חלול, פועל על אוטומט, עושה הכל נכון, אבל בתוכך כולך צעקה אחת גדולה?

כשאתה מזהה בתוך עצמך את הילד שהיית מבקש ממך לחזור ולהיות אתה?

אלה השאלות בהן מתחבט דניאל שגיא, גיבור ספר הביכורים של דרור שגב.
בניגוד לספרי חיפוש עצמי/ משבר גיל ה40 רבים, ״ חוצה״ לא נופל למלכודת החפירות ו ״מצאתי את האור״ למיניהם.

״ חוצה״ הוא קודם כל ספר סוחף.

מרענן לקרוא שגבר כותב כך, כל כך רגשי ומחובר.
שגב מתאר את שתיקת המועקה בכל כך הרבה מילים ועוצמה עד שהיא נוכחת ממש כמו אחת הדמויות.



בלי לקלקל לכם את הקריאה עם ספוילר אגלה רק שהמועקה מתפוגגת במהלך הקריאה. התחושה היחידה שנשארת היא ההנאה מקריאת ספר מצוין.

רות היא סופרת שסובלת ממחסום כתיבה, אמריקאית ממוצא יפני, שגרה כעת באי קנדי, עם בעלה והחתול שלהם.

יום אחד היא מוצאת על אחד החופים שקית ובה תיק אדום של "הלו קיטי".התיק מכיל שעון עתיק,

2 צרורות מכתבים, האחד כתוב ביפנית והשני בצרפתית ויומן של נערה יפנית-אמריקאית בשם נאו.

מהרגע בו היא מוצאת את השקית נכרכים חייה של רות בחיי אותה נערה.

את השאר תגלו כשתקראו את הספר.

למה אהבתי אותו כל כך?

יש בו כל כך הרבה : גם תעלומה וגם פילוסופיה גם היסטוריה וגאוגרפיה. יש רגעים שהסבל של נאו קשה מנשוא גם עבור הקורא, באחרים ההומור והחמלה שופעים וממלאים אותי חמימות.

רות ל' אוזקי כותבת בצורה מרתקת. אנחנו עפים מראשה של רות לזה נאו וחזרה ולא תמיד הגבולות ברורים.
התחושה החזקה ביותר שהספר הזה העניק לי,היא תחושת הגבולות הזולגים ומאפשרים לי לעבור דרכם ולחוות עולמות רבים בו זמנית.

טל ניצן שברה לי את הלב וריפאה אותו בו זמנית בספר הפרוזה הראשון שלה.
אלי דיין, כתבת תרבות באתר שהתרבות היחידה מבחינתו היא תרבות הרייטינג, היא אם חד הורית לנועם בן הארבע.

אלכס, מורה בתיכון , הוא השכן בדירה ממול

סיון היא תלמידה של אלכס, בעלת גוף כבד ונפש שברירית.

חייהם של הארבעה לעיתים מקבילים, לעיתים משיקים.

המקום הוא הגבול שבין גבעתיים לתל אביב, והתקופה היא פחות או יותר כיום.

כל מה שכתבתי כאן הפך במקלדתה הקסומה של טל ניצן לחלק ממני, עד כדי כך שביום שהתחלתי לקרוא אותו, כשנמנמתי אחר הצהרים, התעוררתי קצרת נשימה מתוך חלום שחלמתי על נועם הקטן.

לכל אחד מאתנו יש נועם כזה משלו , בתוך תוכו, לעיתים מוחבא בכל כך הרבה שכבות הגנה עד שנשכח אפילו מעצמו ואז מגיע הספר הזה ,באצבעות עדינות מדויקות פורט על נימי הנפש , מקלף אותה ומושיט כאומר ״אל תשכח אותי, אני הילד שבתוכך״
דמותו של נועם במיוחד נכנסה לי לתוך הלב. הוא עורר בי את הרצון לערסל אותו, לראות אותו גדל ומפיץ סביבו את כל הנועם שבו.
לאורך כל זמן הקריאה לא רציתי שהספר יגמר, וכשהוא הסתיים רציתי לחזור ולקרוא בו מההתחלה.

« לא יכולה לשתוק,וטוב שכךהציור האחרון של ג'אקופו מאסיני-המלצת קריאה »
מה פרויד היה אומר על "אהובתו של פרויד"?

אהובתו של פרויד

מה קורה כשעיתונאית וסופרת עטורת פרסים, חוברת למפיקת טלויזיה וקולנוע ,זוכת גלובוס הזהב?

ומה היה אומר על כך פרויד?

לגבי תגובתו של פרויד אין לי תשובה, אם כי אני משערת שהוא היה אומר:" תעזבו אותי כבר בשקט!"

לעומת זאת התשובה לשאלה הראשונה היא- במקרה הזה נוצר ספר מסקרן ומרתק, שלא נופל לאף מכשול ועוקף באלגנטיות כל קלשיאה-"אהובתו של פרויד" /קארן מאק וג'ניפר קאופמן. הוצאת אחלמה.

מעט על העלילה , ללא חשש ספוילר:

"אהובתו של פרויד " מבוסס על רומן האהבים בין זיגמונד פרויד וגיסתו, מינה ברנייס, אישה צעירה, שנונה ומשכילה מדי שחיה בווינה הראוותנית והתוססת של סוף המאה ה-19. היא מסרבת להינשא ולנהל חיי משפחה משעממים כמצופה ממנה. הספר מתאר את התקופה שמתחילה בשנת 1895, כשמינה באה לראשונה לגור עם משפחת פרויד בווינה.

בניגוד לאחותה מרתה העצורה והדיכאונית, שנרתעת בשאט נפש וזעזוע ממחקריו "הפורנוגרפיים" של בעלה, מינה הופכת לאשת שיחו וסודו של פרויד. תחת השפעת קוקאין ואלכוהול, היא נחשפת לתיאוריות שלו ולתיאורי מקרים של מטופליו.

כן , כן, קראתם נכון, מתברר שפרויד ידידנו(או לא) היה תחת השפעת קוקאין ואלכוהול כשפיתח את התאוריות שלו.

מה זה אומר על התאוריות שלו? אני לא בטוחה, אבל לגבי האיש עצמו- לפחות לפי הספר הזה הוא איש מעצבן, ואגוצנטרי, וכמו רבים מאוד שתרמו להיסטוריה האנושית, תרומתו להיסטוריה הפרטית של משפחתו לא תזכה אותו בתואר אב/בעל השנה.
מצד אחד הספר מתאר סממני התקופה, סוף המאה ה19 ואת הקשיים הספציפיים של נשים בתקופה ההיא. מצד שני הוא אל זמני-התאהבות אסורה, נישואים חסרי עניין,יחסי גברים נשים.

"עדיף שתדברי פחות באופן כללי. רוב הגברים לא מעריכים שנינות, אלא אם כן מדובר בשנינותם שלהם"

יאמר לזכות המתרגמת,ליאת פלן-לברטובסקי- השפה ספרותית ותואמת את רוח התקופה ויחד עם זאת היא קולחת ולא מכבידה על הקריאה.

חפצים חדים" של גיליאן פלין. הוא ספר מתח מצוין, כתוב בצורה סוחפת ומותחת ממש עד העמוד האחרון. לקראת הסוף המתח הופך לאימה ממש

קמיל פריקר היא עיתונאית צעירה, שהשתחררה לא מכבר מאשפוז פסיכאטרי. היא נשלחת לעיירת ילדותה כדי לסקר שתי רציחות של ילדות קטנות.

הביקור והסיקור מעוררים שדים מרבצם ואת השאר תקראו בעצמכם.

זהו ספר הביכורים של גיליאן פלין ובעיניי הוא יותר טוב מ"נעלמת" שלה.

דמותה של קמיל מעוררת הזדהות ומכמירת לב, עוררה בי רצון להושיט יד אל בין הדפים ,לחבק אותה ולהבטיח שהכל יהיה בסדר, ובו זמנית רציתי להגיע כבר אל סוף הספר ולהרחיק ממני את אמה האיומה ובכלל להתרחק בעצמי מהעיירה הזו שמרכזת בתוכה כל כך הרבה רוע.
אם אתם כמוני חובבי ספרות מתח שיש בה יותר מסתם אקשן- כן, לקרוא ומהר!

הכתיבה של פיליפ קלודל, היא מינימליזם במיטבו. מדוייקת ופוצעת כאזמל של מנתחים.

הספר כמו שלח קורים שקופים, לפת אותו אלי, ואז ממש לקראת סופו , כשהכל מתהפך,מבין הקורים נשלף אגרוף והלם בי היישר במפתח הלב.

זו בדיוק היתה התחושה.
אפשר לצאת בהפגנות עם שלטי ענק על נזקי כל מלחמה באשר היא, אפשר לשאת הרצאות ארוכות מלוות עדויות ומצגות , ואפשר לספר סיפור. סיפור קטן אחד, שכמו קפסולה מרוכזת מכיל בתוכו את כל המידע המורכב על מלחמות, בני אדם, אובדן, טראומה, ועל סבלם של כל המעורבים. אותה קפסולה נבלעת וכשהיא עמוק בתוכנו היא נפתחת ושולחת עוד ועוד גלי כאב והבנה מסוג חדש.
לסיכום- הספר סוחף ושואב( סיימתי אותו בפחות משעתיים) ויחד עם זאת משאיר תחושות לא קלות.

הרובע הקטן הוא ספר מסע, מסעו של אור רוזן , משכונת עג'מי ביפו לצפת בעקבות מכתבים שהותירה אמו לאחר מותה.

חבצלת, אמו של אור כתבה לאחותה מכתבים במשך 40 שנות נתק שנגזרו עליהן, לאחר שעזבה את משפחתה החרדית והלכה אחרי ליבה.

"הרובע הקטן" מספר את מסעו של אור מיפו לצפת, וגם את מסעה ההפוך של חבצלת. את מסעו של אור מכעס וסלידה לקבלה והשלמה. הספר הוא גם הזמנה למסע של הקורא, אל תוך עצמו ואל מקומות שאינו מכיר. יש חלקים הלקוחים מהמקורות, אני מודה שחלקם היו מאתגרים עבורי ולכן רק רפרפתי עליהם , אולם במקומות אחרים התחברתי מאוד למסע הזה. הזדהיתי מאוד עם אור שמחפש סיבה והסברים ומתקשה לשחרר, ויחד עם זאת הסכמתי עם מנחם, המורה שלו שמסביר לו שכדי להבין את התמונה הגדולה צריך להתרחק מאוד, ולסמוך. על מי לסמוך?

אני מניחה שתשובתי כאדם חילוני לחלוטין שונה מאוד מתשובתו של הדרשן מצפת, ויחד עם זאת רב המשותף על השונה. הנה לדוגמא כשחנה טואג כותבת: "עיניו עצומות, אבל פקוחות פנימה" היא מתארת בדיוק את מה שאני עושה במדיטציה.

דמותה של חבצלת כפי שהיא מעידה על עצמה היא כמו אש- פעם כבויה ופעם שורפת. אין מצבי ביניים: "אש זו אש, כל החיים צריך ללמוד לחיות איתה. צריך רק להיזהר….שלא להישרף או לכבות"

כצפוי החיים לצד אש אינם משעממים ובוודאי אינם קלים, לא לחבצלת ולא לסובבים אותה.

עם כל היותה קיצונית במעשיה, ואחראית לסבלו של אור דמותה של חבצלת לא מעוררת כעס אלא חמלה, כמו כל הדמויות בספר. חנה טואג יוצרת דמויות עגולות, רבות רבדים, אנושיות. כל אחת מהן היא אדם ולא תווית.

נכון, ישנה חבצלת שהיא דתיה לשעבר ואמנית בהווה, ישנה סיהאם, הגננת הערבייה, ישנה יונינה ,אם חד הורית, אבל אף אחת מהן אינה נציגת מגזר.

ואולי זהו המסר החשוב ביותר שעולה מ"הרובע הקטן"-כולנו שותפים למסע הזה שקרוי חיים, כולנו רקמה אנושית אחת חיה, או כפי שאומרת אחת הדמויות בספר "רקמה נשָמַתית" (מהמילה נשמה)

במילה אחת- מומלץ!