ביקורת ספרותית על אביב באיליריה מאת אן ברידג'
ספר לא משהו דירוג של שני כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 13 בינואר, 2018
ע"י מרגולת


האמת שדעתי קצת חלוקה לגבי הספר הזה כי הוא גרם לי לרגשות מעורבים. ראשית אומר שהכריכה והתקציר משכו וסיקרנו אותי ובגלל זה בחרתי לקרוא את הספר ולאו דווקא בגלל המלצות על הספר (בכלל לא יצא לי לראות המלצות על הספר בקבוצות השונות בפייס).
שנית, מצד אחד בספר אנו מוצאים שפה יפה ועשירה והסיפור עצמו סה''כ טוב עם פוטנציאל, אך מצד שני לאורך כמעט כל הספר יש עומס של תיאורי נוף, פרחים ואתרים ארכיאולוגיים דבר שממש התיש, שיעמם ואף היה מיותר לדעתי. אני לא מאלה שנוטשות ספר (לצערי הרב) אך את הספר הזה אני יכולה להגיד שכמעט ונטשתי כי הוא עייף ותסכל אותי, הרגשתי שלא הייתה התקדמות משמעותית בעלילה ושהסיפור לא הצליח להתרומם, רק בעמוד 200 חשתי שהסיפור מתחיל לנוע ולהיות מעניין ולקראת הסוף, ראו זה פלא, הסיפור פשוט רץ מהר, לטעמי מהר מדי, מה שגרם לי להרגיש חוסר איזון ובלבול.
הספר מספר על ליידי גרייס קילמייקל, אישה יפה בת 40 מהחברה הגבוהה, ציירת נחשבת שחותמת על ציוריה בשם אחר כדי לשמור על אנונימיותה, אשר מחליטה לעזוב את ביתה ואת משפחתה – את בעלה הכלכלן המבריק שמזלזל בה ובהיותה ציירת ומגלה עניין באישה אחרת, את שני בניה הבוגרים האדישים לה, ואת בתה המתבגרת שלאחרונה החלה גם היא לזלזל בה וללעוג לה. גרייס בורחת מלונדון בסתר ולא משאירה אחריה עקבות ומחליטה לצאת לבדה למסע באיליריה, אזור החוף של קרואטיה.
בדרכה היא פוגשת את ניקולס האמפריז, בחור אנגלי צעיר בן 20 שנאלץ לוותר על כמיהתו להיות צייר כדי לרצות את הוריו, והתחיל ללמוד אדריכלות על פי דרישת אביו הגנרל. לאט לאט מתפתח ומתהדק הקשר בניהם, בעיקר סביב אהבתם המשותפת לציור וניקולס, הצעיר הממורמר והמדוכדך, מתקדם באמנות הציור בסיוע של 'מורתו' וגרייס נפתחת ומשתחררת מבחינה רגשית.
בדרך הם פוגשים פילוסוף אוסטרי המכונה "הפרופסור", שעוזר לשניהם להבין את רחשי ליבם ולהתמודד איתם בצורה הטובה ביותר.
בסופו של דבר סיימתי את הספר, אך עם תחושת החמצה. לא רוצה לעשות ספויילרים אבל הסוף קצת איכזב אותי כי הוא היה יותר מדי מושלם ומבחינתי זה לא היה אמין כל כך.
בנוסף היה לי קשה להבין את בריחתה הפתאומית של גרייס, כשהיא נוטשת את ילדיה (גם אם הם בוגרים, מבחינתי זו נטישה לכל דבר) ללא שום הכנה מראש, במיוחד בתקופה המדוברת, שנות התשעים המוקדמות (1935), שמעשה כזה היה מאוד חריג ובלתי נסלח. גם האופן שבו בעלה והבת (על הבנים בקושי דובר) קיבלו את עזיבתה היה לטעמי לא אמין בעליל, במיוחד שכאשר הם נפגשים באופן לא צפוי (כעבור מס' שבועות) הם לא מדברים על כך מיד.
לאור כל האמור לעיל, אני נותנת לספר הזה 2.5 כוכבים בלבד, אני לא אומרת זאת הרבה (כמעט ולא קורה לי) אבל מבחינתי אפשר לוותר עליו. לשמחתי לקחתי אותו מהספריה כך שלפחות לא הוצאתי עליו כסף מיותר.
הקריאה לשיקולכם.
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מרגולת (לפני חצי שנה)
רק עכשיו קראתי את התגובות.
אני מסכימה מאוד שמי שאוהב ומתחבר לתיאורי נוף ואתרים בהחלט יכול לאהוב את הספר הזה. אותי באופן אישי זה פשוט התיש.
רץ (לפני 7 חודשים)
אני דווקא מאוד אהבתי את תיאורי הנופים, בהחלט אפשר לאהוב, ואפשר שלא.
דידי (לפני 7 חודשים)
במקרים כאלה אני מדלגת על התאורים זה מקל, לפעמים סיפור נחמד טובע בתיאורים עמוסים, ואז דילוג/ רפרוף על התיאור, וממשיכים לבנות מהסיפור.
בת-יה (לפני 7 חודשים)
בשביל לוותר גם 2 כוכבים הם יותר מדי.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ