למרות שהספר הזה עוסק בנושאים שאינם אמיתות עבורי, והוא על גבול הקיטש, אי אפשר להפסיק לקרוא אותו.

הספר עוסק בגלגול נשמות. האמונה בגלגול נשמות נפוצה בתרבויות ואמונות דתיות. המושג מוזכר ביהדות, בנצרות, באסלאם, ובדתות המזרח: הבודהיזם (הסמסרה-גלגל הלידה והמוות). הפילוסופים: אפלטון, פיתגורס וסוקרטס האמינו ברעיון גלגול נשמות. מקורות מאשרים שפיתגורס טען שהוא זוכר את חייו הקודמים. סוקרטס אמר: "אני בטוח שאשוב לחיות, ושהחיים יפרחו מתוך המוות". ישנן פרשנויות שונות כשהבסיס המשותף לכולם: "נשמתו של אדם שנפטר חוזרת לעולם, ומתגלמת באדם אחר שנמצא בעולם החיים".

בסיום הקריאה בספר נדדתי בממלכת הגוגלית, ומצאתי שיש מטפלים מהתחום הפסיכולוגי, שאימצו את הרעיון לשיטות טיפוליות שונות ולרוב בהיפנוזה. בנוסף נחשפתי לכך שיש אוסף דיווחים בנושא גלגול נשמות, שאוגדו לספר ופורסם על ידי ד"ר איאן סטיבנסון. מסתבר שבמהלך 40 שנות עבודתו, ד"ר סטיבנסון ערך מחקר בעקבות היתקלותו בילדים, שטענו שחיו בעבר כאדם אחר, ודיברו על נושאים ומושגים שלא אמור להיות להם ידע לגביהם.

בויקיפדיה מצאתי שהיו דיווחים על ילדים, שמספרים באופן ספונטני על מה שנראה כזיכרונות מחיים קודמים, ובפרט ילדים שגדלו בסביבה תרבותית, בה נעדר מושג גלגול הנשמות. כאשר חקרו ד"ר סטיבנסון ועמיתיו דיווחים אלה, הם זיהו מקרים שהדיווחים תאמו למאורעות מחייהם של אנשים שנפטרו, מספר שנים לפני הולדתו של הילד המדווח. אותו דין לגבי כתמי לידה וההתאמה בין הנפטר לאדם החי.

לאור העובדות והמחקרים הללו, ד"ר איאן סטיבנסון סבור כי שיטות הבדיקה המחמירות שלו, מאפשרות לראות ב"גלגול נשמות", הסבר רציונלי לזיכרונות המדווחים על ידי ילדים.

למתעניינים ולסקרנים: ספר העוסק בחשיפה לגלגול נשמות פורסם ע"י ד"ר בריאן וייס (מומחה להיפנוזה וראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים הר סיני מפלורידה) "Many Masters, Many Lives" בעברית: "שורשים ושיעורים בזמן". (1988). הספר נכתב בעקבות טיפול בחרדותיה של קתרין שאובחנה כסכיזופרנית.

מעניין! נחשפתי לעוד פיסת מידע שלא ידעתי עליה, אם כי ולמרות שקראתי את הספר הנוכחי נותרתי סקפטית.

הספר "זמן השכחה" עוסק בנושא הזה, ושרון גסקין מגוללת אותו בפני הקורא בעזרת הדמויות המשולבות בו.

ביום ההולדת ה-39 ג'ייני החליטה לקחת לעצמה פסק זמן, ונסעה לבדה לטרי-ני-דד לחופשה. זו הייתה השנה שלה למצוא זוגיות. במסגרת חופשתה היא הכירה את ג'יף ששהה באותו מלון לרגל עסקיו. טבעת הנישואין שענד על אצבעו לא היוותה חיץ, והבגדים נשרו יחד עם הפרומונים. התוצאה: נולד נואה.

ג'ייני גידלה את בנה נואה בן הארבע לבדה בדירה קטנה בניו-יורק. אך משהו לא היה בסדר עם נואה. הוא לא היה מוכן להתקרב לטיפת מים, הוא דיבר על וולדמורט ללא הפסקה (דמות מספרי הארי פוטר), הוא שבר ביצים אורגניות על ראשו, כל מקלחת הייתה מלווה במלחמת עולם. נואה דיבר על בית קיץ שמעולם לא היה בו, ולטאה שמעולם לא גידל. הוא ידע תוצאות משחק בייסבול מראש, ובגן הוא סיפר לילדים על רובים, עד כדי כך שהגננת נלחצה וזימנה את ג'ייני לשיחת בירור. לג'ייני אמו הביולוגית נואה סיפור שהוא מתגעגע לאימא האחרת. בלילה הוא סבל מהתקפים ובכה. מעת לעת הוא אמר ששמו בכלל טומי, ושהיה לו אח קטן בשם צ'רלי, ובנוסף לכל אלה הוא גם אסטמתי. איך אפשר כך לנהל כך חיים נורמליים? אלה חיים רווי בלהות לגמרי!

ככל שהחיים של ג'ייני לא האירו לה פנים, וחינוכו של נואה הפכו לבלתי אנושיים, החלו להשתלב בחיי שניהם פסיכולוגים ופסיכיאטרים שהעלו חשדות להתעללות, ואולי נואה סובל בכלל מסכיזופרניה התחלתית של ילדות?

במסגרת מציאת הפתרון, ג'ייני הגיעה לד"ר ג'רי אנדרסון, שידוע ויודע להתמודד עם דמנציה ראשונית ואף כתב ספר בנושא. הספר היה גדוש במקרים של ילדים מרחבי העולם, שדיברו על אימהות אחרות, בתים אחרים, והתנהגו באופן חריג. מעניין שלאותם ילדים היה חיבור עם אנשים זרים שהתגוררו במרחק שעות רבות מהם, או אנשים שכנראה זכרו מחיים קודמים. מקרים אלה זהים למקרה של נואה.

ד"ר אנדרסון עצמו אובחן על ידי ד"ר רוטנברג (הנוירולוגית שלו), כלוקה בצורה נדירה של אפזיה ראשונית (סוג של שיטיון) הפוגע במרכז השפה במוח. למרות הבשורה הוא החליט שעדיין יש לו אפשרות לסיים את משימתו האחרונה, ספר שהוא כותב ומוקדש לאשתו שילה, לפני ששמות עצם פשוטים יהיו זרים לו. הוא היה שנוי במחלוקת בחוגים המדעיים, משום שהוא התעקש שהילדים שאובחנו בתסמונת זו, הם בעצם נשמות שהתגלגלו, וזוכרים אירועים מהחיים האחרים. האם זה הגיוני?

מכאן ואילך ג'ייני, נואה וד"ר אנדרסון יוצאים לפרוץ את החומות של הספקנים. האם הם יצליחו? האם הם ימצאו תשובה לשאלות שהם שואלים את עצמם?

בין הפרקים שרון גסקין שילבה ציטוטים וקטעי מחקר מספרו של הפסיכיאטרי ג'ים טאקר, הכוללים מקרים תימהוניים שלהגיון אין תשובה.

למרות, שהספר "זמן השכחה" צפוי מראש ומעט קיטשי, לי הדפים עברו מצד לצד. אני מודה שההתחלה שלו לא הייתה קלה לי, אך ככל שהמשכתי לקרוא נשאבתי והסתקרנתי.

הדמויות בספר נוגעות ולא מותירות את הקורא אדיש אליהם. אהבתי את נואה, הערצתי את ג'ייני שלא נכנעה ולא ויתרה. הכתיבה קולחת, הרעיון בהחלט מקורי והתמונה של הילד על הכריכה נהדרת. זו גם העילא שלקחתי את הספר לידיי, מתוך הר הספרים שהמתין אצל הספרנית בספרייה.

אסיים את סקירתי בציטוט מדברי הפילוסוף היווני סוקרטס "כיוון שהנשמה היא בת אלמוות ונולדה פעמים רבות וראתה את אשר כאן ואת אשר בשאול – הרי אין שום דבר שלא למדה."

ממליצה בחום ואני לא אופתע אם בסוף הספר תשאלו את עצמכם: מי אני ומה הייתי?

בשורה התחתונה: ספר ביכורים אלגנטי ומרגש המעצים את הקשר האינסופי של אהבת ילד להוריו.

לי יניני

ידיעות אחרונות, פרוזה תרגום, 360 עמודים, 2017

נואה, ילד בן 4 בעל דמיון מפותח, כך חשבה אימו ג'ייני. הוא מספר לילדים בגן על הארי פוטר שמעולם לא קרא, מספר על חופשת קיץ שלא היה בה, מכיר את כל שמות הלטאות על אף שלא לימדו אותו. בשלב הזה ג'ייני בטוחה שהילד שלה פשוט מחונן ובוגר לגילו ועל כן כל הידע עד שהגננות הפנו אליה אצבע מאשימה. הילד מדבר גם על אקדחים ויש לו פוביה ממים מסרב להתקלח או לשטוף ידיים ומספר לגננות איך איבד הכרה מתחת למים.
ג'ייני מיואשת, פונה לפסיכולוגים ופסיכיאטרים שלא מצליחים לעזור לו או להבין מה יש לו בדיוק, אפילו העלו השערה שמדובר בסכיזופרניה. ג'ייני לא מסוגלת לתת לנואה את הכדורים שרשמו לו ומחפשת מוצא אחר. היא מגיעה לד"ר ג'רי אנדרסון פסיכיאטר שהקדיש את חייו לחקר גלגול נשמות יחד הם יוצאים למסע אחרי חיפוש הגלגול הקודם של נואה.
הם מגיעים בסופו של דבר למשפחה אפרו-אמריקאית שהבן טומי (נואה בגלגול קודם) נעלם יום אחד ולא ידעו מה עלה בגורלו. מאז שנעלם אמו של טומי הפכה להיות צל של עצמה הסיוט הגדול של כל הורה התממש אצלה – בנה הלך לחבר ולא חזר. בזכות נואה והגלגול הקודם שלו נפתרה תעלומת טומי.
מציאת המשפחה הקודמת של נואה/טומי הסב לו שקט, ג'ייני ונואה חזרו לחייהם רגועים יותר.
בין לבין הסופרת שוזרת קטעי מקור וציטוטים מתוך ספר עיון מחקרי אמריקאי "החיים שלפני החיים" מאת ג'ים טאקר שכולל סיפורים מרחבי העולם ועל מקרים לא מוסברים.
זוהי דרמה סנטימנטלית, לא צריך להאמין בגלגול נשמו על מנת לאהוב או להתחבר. הספר עוסק הרבה ביחסים בין הורה לילד, רגשות האשם, התסכול בלחפש אחר הלא קיים, החרדה. חוץ מג'ייני שהיא אם יחידנית יש גם את ההורים של טומי שמתמודדים עם אובדנו, הדרך בה אמו של טומי התמודדה עם אובדנו לעומת אביו . ומעל לכל זה יש כמובן את "גלגול הנשמות" שנותן איזה תקווה – הילד לא מת הוא חי במישהו אחר.
הספר קיטשי וצפוי אך כתוב בצורה מעולה שגורמת לא להפסיק לקרוא בו התוספות של ציטוטים מהספר "החיים שלפני החיים" מאת ג'ים טאקר נחוצות בספר כל כך דמיוני, כמו איזו אסמכתא לאמינות התופעה.
לא הייתי קוראת בו שוב ואולי אפילו הייתי מורידה איזה 50 עמודים אחרונים עד אחרית הדבר, ובכל זאת ממליצה.