ביקורת ספרותית על קוסמי הנשק מאת יעקב כץ
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 23 בנובמבר, 2017
ע"י אורי רעננה


ספר שמרכז את כל הידיעות על מבצעים מסוימים, כלי נשק שפותחו בארץ, וחלק מטכניקות הלחימה שפותח על סמך כלי נשק אלו ופורסמו כבר בעולם.
הספר מתייחס לטנק המרכבה, ומצליח לשכנע כי טנק מרכבה 4, משוכלל ונמצא בחזית הפיתוחים של הטנקים בעולם.
הוא מביא את סיפור המשגרים של לוויינים ולווייני ה"סיור" מסדרת "אופק".
הספר מזכיר נושאים ומבצעים הדורשים טכנולוגיה מורכבת, כמו עקרון " הקש בדלת" כדי להרחיק אזרחים פלסטינים מהבית לפני השמדתו ואת מחסני הרקטות שבמרתפיו.
במהלך הקריאה, הרגשתי כקורא עיתון, שהמידע בו יוצר גאווה של השתייכות להיותי ישראלי. אין הוא מביא "חדשות ונצורות, כמו גילויים מרעישים", וטוב שכך.
לטעמי, ניתן היה להשאיר פרטים מסוימים מעורפלים, אבל, אני מניח כי הספר עבר צנזורה.
כשקראתי על כריכת הספר התחיבות של הכותבים להסביר "כיצד הפכה ישראל למעצמת על", גברה סקרנותי בעיקר להיבט האנושי.
ציפיתי למצוא ניתוח של מסלולי התפתחות של המפתחים החל מלימודים והשכלה, רקעם הצבאי והקשר שבין התעשייה המתקדמת האזרחית למוסדות הפיתוח וגורמים בצבא.
ביקשתי לצאת עם תובנות לגבי התפתחות הקונגלומרט הזה וההשפעות ההדדיות בין הגורמים השונים, ואולי להזהיר על משמעויות שליליות, אם ישנם, כמו גורמים מקדמים שאותם כדאי לחזק.
כאמור מדובר בספר שהוא עיתון, איכותי יותר מאלו שאנו נתקלים ביום יום, ועדיין הוא אוסף פיקנטריה ואנקדוטות.
עם זאת, ניתן ללמוד מהספר מספר דברים.
- לכידות , וצדקת הדרך שלנו כעם ומדינה, הם גורמים מדרבנים חשובים לפיתוח רעיונות ופתרונות, נושאים אלו אינם מובנים מאליהם, וצריך לשמר אותם.
- עידוד החשיבה "מחוץ לקופסה", לעתים תוך שבירה ועקיפה של נהלים, היא גורם יצירתי.
כשקראתי על ווינגייט וסטירלינג מבריטניה, ופאטון מארה"ב התגלה כי גם הם היו יצירתיים ושברו מוסכמות. הדבר נעשה במלחמת העולם השנייה, כשהמדינות שלהן נמצאו בזמנים מסוימים בגבם אל הקיר.
אנו יודעים מה קרה לפאטון בתום מלחמת קוריאה, כשניסה להמשיך מלחמה בדרכו.
האם אוסף הגנרלים בדימוס שלנו, אינם נכנסים לתחום המסוכן הזה בבחינת "אני גנרל בדימוס , לכן אני יודע לפתור כל דבר".
- גם הספר מציין חריגות מנהלים בצורה חיובית.
הדוגמה החיובית היא הפתיחות של אלוף טל בפיתוח טנק המרכבה, ( עד לגבולות מסוימים), או פיתוח כיפת ברזל.
הרעה החולה שעולה בדעתי היתה התנהלות , אדם שלא היה גנרל,והפך לשר בטחון, ראש ממשלה ונשיא, בפיתוח "תעשיית הטקסטיל" בדימונה.
תהליכי העבודה האלה השפיעו אחר כך לתחומים רבים, והיום , כך אני מקווה , מתחילים לתקן אותם בתהליך כואב.
יתכן, וצריך לחשוב על גמישות מחשבתית של המערכת הציבורית, או לפתח מנגנון תרבותי של קבלה עם בקרות, לאלו שחורגים.
צריך ליצור מערכת מענישה בצורה נוקבת לאלו שמנצלים תהליכים כאלו לבצע אישי.
בסיום אציין רעה חולה שחשבתי כי עברה מהעולם ומבצבצת בספר זה והיא "פולחן האישיות".
להזכירכם, פולחן זה רווח בזמן קום המדינה, שבה היללו אנשים וקבוצות באוכלוסיה, והתקבלה תחושה כי רק אלה בנו את המדינה ואין מה להרהר אחר מעשיהם.
הפולחן פרץ עד לזרא בתקופה שבין ששת הימים למלחמת יום כיפור.
מדי פעם יש לנו " גיבור ל.. יום, שבוע, חודש או קצת יותר".
בספר זה מופיעים "גיבורי הפרויקט", כלילי השלמות, כשענן הערצה של המחברים מקיף אותם. איני מוריד לרגע מהתרומה שלהם, המדינה יודעת לציין זאת בפרסים ותגמולים כאלו ואחרים.
עדיין, פרויקטים כאלו הם בדרך כלל בעבודת צוות, לא פרויקטי "רמבו".
אני מקווה שאין זו תסמונת חדשה שנידרש למאמץ לסלק אותה ברגע שתהפוך למטרד.
אני מבקש להחריג מהגדרות אלו את הדוגמנית...שהתחמקה משרות צבאי על ידי נישואין פיקטיביים, עשתה קריירה בדוגמנות כזאת או אחרת ועדיין היא מרוחה על גבי צהובון מסוים בכל פעם ש..לא זוכר , אולי תעזרו לי?

בקיצור , אם חשקה נפשכם בספר קליל , שמחמם את הלב, אנא הקדישו לו זמן.
אני מניח כי אלו המצויים בסוד העניינים, יגלו את הפערים בין הגלוי למצוי או למה שהיה, וזה בסדר.
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אורי רעננה (לפני 7 שנים ו-9 חודשים)
מכל מלמדי השכלתי. הייתי כל כך בטוח בעניין קוריאה שלא טרחתי לבדוק, ואני מתנצל על כך.
לרץ, אני מסכים כמובן עם הערותיך.
עם זאת , "מעיל רוח", מציל צוותי טנקים, והנגמש"ים החדשים עושים נפלאות.
אני לא רואה איך היתה ישראל נראית ללא "כיפת ברזל".
לכן צריך גם וגם.
אני מסכים כי יש כאלו שיכולים להיות שרים או מנהלים מוכשרים גם בלי השכלה פורמלית.
אבל אלו נדירים.
לגבי ההחלטה של השר לשעבר, עמיר פרץ, איני יודע אם זה המצב. נדמה לי שמלחמת לבנון השנייה לא הצדיקה את משרתו.
הייתי לוקח כדוגמה את משה ארנס, לניהול נבון , שקט בלי זיקוקים ורעמים, שידע לשלב את כל המרכיבים , תעשיות ביטחוניות, משרד הביטחון והצבא לכדי מכלול אחד.
רץ (לפני 7 שנים ו-9 חודשים)
אורי - ביקורת מעניינת, שלוש הערות: א. אני לא בטוח שנשק איכותי הופך אותנו למעצמת על, מה שחשוב זאת הלכידות החברתית, והשותפות לדרך ולחזון, אלו נמצאים במשבר.
ב. פאטון לא פעל בקוראה, זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה הוא נהרג בתאונה.
ג. שר ביטחון אזרח, ללא רקע של גנרל, יכול לעתים לקבל החלטה מוצלחת יותר מגנרלים, ראה החלטת פרץ בנושא כיפת ברזל.
אורי רעננה (לפני 7 שנים ו-9 חודשים)
פרויקט ה"לביא" כמשל לתהליכי הפיתוח. ה"לביא" הוא פרויקט של המהנדסים. הוא הואץ ופרח על ידם, מונע בהתלהבות טכנולוגית והכרת המשימה.
לכאורה, הפרויקט נכשל, כי לא היתה בקרה ניהולית, תקציבית חזקה, ומצבתו נמצאת במוזיאון חיל האוויר בחצרים.
בפועל, דווקא הכישלון שלו, הוביל ל"מפץ הגדול" בתעשיות הביטחוניות, הוא היה הפלטפורמה לפיתוח רעיונות , גישה לטכנולוגיות של חלק מהמרכיבים המתוארים בספר.
כנראה שסוד ההצלחה שלנו שמתבטא גם בחברות ההזנק, הוא תהליך אבולוציוני, שבו יש לימוד מכישלונות, בתהליך העברת מידע מהיר.
עובד בנושא אחד , מוצא את עצמו בנושא אחר כשהוא "מעביר את הגנים של הידע" מהפרויקט הקודם.
כאן יש יתרון לתרבות העבודה שמלווה בפתיחות, וב"ישראליות".
יתרון נוסף יש בעובדה שהמדינה קטנה ותהליכי העברת המידע מהירים והשימוש במרחק וזמן קצרים הם גורמים מסייעים.
מכאן, שאין "נוסחה" להצלחה. עדיין, צריך להיות ער לסכנות של "מאמצי יתר" שדורשים משאבים, כך שנדרשת ביקורת עניינית גם ב"פרויקטי התלהבות".
אורי רעננה (לפני 7 שנים ו-9 חודשים)
היי טוביה, הסיפור של פאטון לא היה במותו, אלא בהדחה שלו על ידי נשיא ארה"ב כי הוא החליט מה טוב ומה נדרש במלחמת קוריאה.
ההיסטוריון שלו מצדיק כמובן את זה.
קראתי את הספר שאתה ממליץ , הוא מצוין.
שם גם מגוללים את הסיפור של בלצ'לי פרק וכמובן טיורינג, אבי המחשב.
תודה על התגובה.
tuvia (לפני 7 שנים ו-9 חודשים)
היי אורי; רציתי לתקן טעות קטנה שלך. פטון נהרג בתאונת דרכים בגרמניה לאחר סיום מלחמת העולם השניה. חוץ מזה, אם אתה מעוניין בחומר משלים על הפיתוחים הטכנולוגיים של אנגליה אני ממליץ על הספר המלחמה הסודית ביותר.
אני חושב שההרגשה להיות עם הגב לקיר מול העוצמה הגרמנית לא היתה יחודית לבריטניה וארה”ב. לדעתי גם הארצות הכבושות הרגישו בדיוק את אותה הרגשה כמו שגם פינלנד הרגישה תחת ההתקפה של ברית המועצות . עמים קטנים שנמצאים בנחיתות תמיד נאלצים למצוא מקורות כוח ועוצמה בתוך העם עצמו כדי שלא להיות מובסים ולהתעלם מעל בימת ההיסטוריה. כמו ישראל עצמה.
יום טוב
טוביה



4 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ