“זוג קשישים, נשואים זה לזו שנים רבות החיים בפאריז, נוסעים לחופשה במוסקבה באמצע שנות השישים של המאה הקודמת. זו אינה נסיעתם הראשונה לעיר, בה הם מבקרים בערך אחת לשלוש שנים. לאנדרה, הבעל יש שם בת מנישואים ראשונים שלא מכבר חזרה לחייו, והוא מתאווה לבקרה. ניקול, האשה, פרשה לגימלאות מתפקידה כמורה בתיכון. בני הזוג שייכים למעמד המשכילים בפאריז וכמשכילים צרפתיים הם, כמובן, קומוניסטים. הם אוהבים זה את זו ומצפים שהמצב הזה יימשך, למרות הזיקנה האורבת בפתח ואי הבנות המשבשות את הזוגיות. סימון דה בובואר היתה סמל "האשה החדשה": היא הפכה אתאיסטית ומרדה בחינוך הדתי שאמה ניסתה להנחיל לה. יחד עם הדת היא דחתה את החינוך "להיות אשה" כפי שהתפרש על ידי בורגנים באותה עת: לחיות כדי להינשא (רצוי לגבר עשיר, מבוסס ונחשב) ללדת ילדים, להתנהג בצניעות ולהבין שכאישה אינך שווה לגבר. ודאי שמוחך נחות ממוחו של גבר ויכולותיך תלויות ברצונו הטוב של הגבר שאיתך. דה בובואר ניסתה כל ימיה להוכיח לכולם את ההפך מהמידות הנאותות לאשה. היא קיימה זוגיות ללא נישואים לסארטר, לא נולדו לה ילדים, ולמרות הזוגיות שהאריכה ימים, הם לא נמנעו מיחסים אינטימיים לא בהסתר עם בני ובנות זוג אחרים. הגישות הפוליטיות והפילוסופיות של דה בובואר שהיתה - כמו רבים מבני חוגה - קומוניסטית ופמיניסטית, באות היטב לידי בטוי בספר הזה, המוגדר, משום מה, כרומן. (אני הייתי מגדירה אותו כנובלה. לא רק בגלל הקוצר שלו - 99 עמודים - אלא גם כי הוא מתאר אירוע מבודד בחיי בני הזוג, המאפשר להם, כביכול, לחשוב ולהסיק מסקנות, אך אינו משנה את חייהם או השקפותיהם.) בני הזוג עסוקים בזיקנה המאיימת להגיע, באפשרויות הניטלות מהם, בסודות שהם מסתירים זה מזו, מגיעים לעימות קצר וחריף בינהם, עקב אי הבנה, עימות המאיים להרוס את כל מה שבנו עד שהגיעו אליו. דה בובואר שנפטרה בשנת 1986 כתבה את הסיפור הזה ב1965 וגנזה אותו, "מסיבות לא ידועות" כדברי הכריכה האחורית. לי נראה שהסיבות צריכות להיות ברורות לכל מי שקורא אותו: זה לא יצא מה שהיא התכוונה. היא ניסתה להעלות שאלות שהטרידו את "דה בובואר" הפילוסופית, אך מה שיצא הוא קינה על מה שהחמיצה סימון האשה. ופחד - בלתי פילוסופי בעליל - מהזדקנות ואבדן יכולת המשיכה שלה, כאשה. החליטה על גניזה - אבל, מי שואל אותה? הוצאות לאור עטו על השאריות ופירסמו גם את הסיפור הזה. כי כידוע - זכותו של כל אחד להחליט מה ייעשה בירושתו מעוגנת בחוק ובנוהג. אלא אם היא, הירושה, יכולה להעשיר מישהו אחר...”

“"אי הבנה במוסקבה" הוא רומן קצר על מערכת יחסים שבו מככבים בני זוג בשנות השישים לחייהם. היא– מורה שזה עתה יצאה לגמלאות, והוא היסטוריון עצל וגם בגמלאות ש"איבד את הניצוץ". בובואר, סופרת ופילוסופית, פמיניסטית, הייתה אחת הנשים החשובות והמפורסמות במאה העשרים, שחברה לימים לסופר והפילוסוף האקזיסטנציאליסט ז'אן פול סארטר, וביחד (ולחוד) היו צמד האינטלקטואלים המפורסם ביותר בתקופתם. קשה מאוד להפריד את בובואר מיצירתה כי חייה שלובים כמעט בכל רומן שכתבה, והנושאים שבהם עסקה בחייה נתנו ביטוי ביצירותיה: אפשרויות ההגשמה העצמית של האישה בעולם הגברי ובתוך מערכת יחסים, גבולות השקיפות בין בני זוג, התקשורת המועדת לאי דיוקים וכך גם כאן ברומן הזה, שנכתב בשתי נקודות מבט – של הגבר ושל האישה ובזה יחודו. יופי של משחק פינג-פונג או ריקוד טנגו – תחליטו אתם כשתקראו, כשבמרכזו "אי הבנה" קטנה שבני הזוג נקלעים לתוכה במהלך טיול למוסקבה. זו " אי הבנה" שכולנו עשויים ליפול לתוכה כבני זוג ובמערכות יחסים, בכל גיל כמעט, כזו ששואבת אליה את כל התסכולים, הפחדים, הכעסים, האכזבות, והופכת את גרגר השלג הקטן לכדור גדול. בעצם אולי זה הטריגר שרובנו זקוקים לו כדי לייצר בתוכנו מדי פעם סוג של חשבון נפש. וזה תקף לכל פרק חיים גם בזקנה. טריגר שמאפשר לנו לבדוק את חיינו מחדש ודווקא על רקע פערי התפיסה והתקשורת שלנו. הרומן אמפתי מאוד, עד כדי כך שנראה כי אנחנו מכירים את שתי הדמויות ולא משנה בני כמה הם. שני מסלולים העומדים להתנגש זה בזה שמעלים בנו חיוך לאורך כל הדרך כי הם בקלות מהדהדים לנו את עצמנו (כבר אמרתי ...) ולכן הוא גם מאוד משכנע . ואסיים בציטוט הזה כמסר (של האישה): " איזה מזל גדול, אמרה לעצמה, שאפשר לדבר. אצל זוגות שאינם יודעים להשתמש במילים, קל לראות איך "אי הבנות " מתגלגלות כמו כדור שלג, ובסופו של דבר מחריבות בניהם הכל " וזה כל כך נכון .... ממליצה לכל מי שהגיע לגיל עם מטען מסויים....”

“פשוט. זאת ההגדרה של הסיפור במבט מלמעלה. פשוט, ועם זאת כאילו לקחו אדם מיומן, פתחו פתחים בעלילה של הסיפור ותחבו לשם בטעם טוב מיני תפניות, נושאים עיוניים בקצה המזלג, וכל מה שצריך בעצם כדי לגרום לכם לקרוא דווקא את הסיפור הפשוט הזה, ולא פשוטים אחרים. וזה הספר הזה. יש לי תחביב לקרוא ספרים דקיקים, בגלל המהירות שבה הכל קורה. בספר הזה נתקלתי בהרבה עצירות של חשיבה, תהיות, וגם קצת התפעמות, וכל זה עם זרימה כיפית של הסיפור. נהנתי מאוד, אבל אציין שזה עדיין סיפור פשוט. ולשיקולכם.”

“מוסקבה אשמה. לא, זה לא שם של סרט, אבל זה יכול להיות המצב כאן בספר המשובח הזה של סימון דה בובואר. ניקול ואנדרה (מישל מורגן כניקול ואנתוני הופקינס כאנדרה ב"סרט" אותו אני מדמיין) נוסעים למוסקבה באמצע שנות השישים של המאה הקודמת. ניקול בת 60 וזו הזדמנות לנסיעה כשהיא כבר מורה גמלאית. הם עוזבים את פריז לביקור של כחודש במוסקבה וערים נוספות, ובעיקר לבקר את מאשה, בתו מנישואיו הקודמים של אנדרה. זמנם בידם. מאשה מארגנת הכל והם מגיעים למעוז הסוציאליזם פעם שניה לאחר שלוש שנים. עתה הם רואים את הפיתוח, אבל גם התורים בכל מקום, את איסורי הכניסה למקומות שונים לתיירים והצורך לארגן כל נסיעה מראש. מאשה אמנם מארגנת הכל, אבל זה לא העיקר. השלישיה נוסעת לערים שונות, אוכלת במסעדות, מבקרת במוזיאונים ומבלה. אז עולה השאלה אם להאריך את השהייה בברה"מ בעוד 10 ימים. אנדרה בטוח שביקש את אישורה של ניקול, ניקול לא זוכרת דבר כזה. אי-הבנה מתגלעת בשל כך. פתאום הכל עולה על פני השטח. אחרי שנים של זוגיות משלימה ובוטחת משני הצדדים, ניקול מרגישה שהיא נלקחת כמובנת מאליה. אנדרה מצדו בטוח שהוא לא היה עושה צעד כזה של אישור הארכת הטיול בלי אישורה של ניקול. ניקול מבקשת לחזור לפריז, לאזור הנוחות שלה. דה בובואר לא רצתה שנובלה זו תתפרסם בחייה מסיבות לא ידועות. כך או כך, מדובר בנובלה משובחת. בשפה רזה, אבל מושחזת, היא מעלה על פני השטח דברים מכמירי לב. היא, ניקול, שתמיד קיפצה ורצה ולא הרגישה שמץ עייפות, פתאום רגליה כואבות, פתאום צפים כאבי לב לא ברורים על כך שגורלה אינו בידיה, שאנדרה לוקח אותה כמובנת מאליה. אנדרה מצדו לא מבין על מה המהומה. הוא דווקא רוצה ללמוד דקדוק רוסי, טוען שכמה כוסיות וודקה משאירות אותו צלול. אני צעיר מ"ניקול" אך פחות משלוש שנים, יכול להבין את בגידת הגוף, את הכאבים הלא מובנים, את אכזבות החיים, את הציפיות הלא ממומשות. דה בובואר דחסה הכל באלגנטיות בה אין מילה מיותרת ואין לומר עוד דבר. מרהיב.”

“זוג קשישים, נשואים זה לזו שנים רבות החיים בפאריז, נוסעים לחופשה במוסקבה באמצע שנות השישים של המאה הקודמת. זו אינה נסיעתם הראשונה לעיר, בה הם מבקרים בערך אחת לשלוש שנים. לאנדרה, הבעל יש שם בת מנישואים ראשונים שלא מכבר חזרה לחייו, והוא מתאווה לבקרה. ניקול, האשה, פרשה לגימלאות מתפקידה כמורה בתיכון. בני הזוג שייכים למעמד המשכילים בפאריז וכמשכילים צרפתיים הם, כמובן, קומוניסטים. הם אוהבים זה את זו ומצפים שהמצב הזה יימשך, למרות הזיקנה האורבת בפתח ואי הבנות המשבשות את הזוגיות. סימון דה בובואר היתה סמל "האשה החדשה": היא הפכה אתאיסטית ומרדה בחינוך הדתי שאמה ניסתה להנחיל לה. יחד עם הדת היא דחתה את החינוך "להיות אשה" כפי שהתפרש על ידי בורגנים באותה עת: לחיות כדי להינשא (רצוי לגבר עשיר, מבוסס ונחשב) ללדת ילדים, להתנהג בצניעות ולהבין שכאישה אינך שווה לגבר. ודאי שמוחך נחות ממוחו של גבר ויכולותיך תלויות ברצונו הטוב של הגבר שאיתך. דה בובואר ניסתה כל ימיה להוכיח לכולם את ההפך מהמידות הנאותות לאשה. היא קיימה זוגיות ללא נישואים לסארטר, לא נולדו לה ילדים, ולמרות הזוגיות שהאריכה ימים, הם לא נמנעו מיחסים אינטימיים לא בהסתר עם בני ובנות זוג אחרים. הגישות הפוליטיות והפילוסופיות של דה בובואר שהיתה - כמו רבים מבני חוגה - קומוניסטית ופמיניסטית, באות היטב לידי בטוי בספר הזה, המוגדר, משום מה, כרומן. (אני הייתי מגדירה אותו כנובלה. לא רק בגלל הקוצר שלו - 99 עמודים - אלא גם כי הוא מתאר אירוע מבודד בחיי בני הזוג, המאפשר להם, כביכול, לחשוב ולהסיק מסקנות, אך אינו משנה את חייהם או השקפותיהם.) בני הזוג עסוקים בזיקנה המאיימת להגיע, באפשרויות הניטלות מהם, בסודות שהם מסתירים זה מזו, מגיעים לעימות קצר וחריף בינהם, עקב אי הבנה, עימות המאיים להרוס את כל מה שבנו עד שהגיעו אליו. דה בובואר שנפטרה בשנת 1986 כתבה את הסיפור הזה ב1965 וגנזה אותו, "מסיבות לא ידועות" כדברי הכריכה האחורית. לי נראה שהסיבות צריכות להיות ברורות לכל מי שקורא אותו: זה לא יצא מה שהיא התכוונה. היא ניסתה להעלות שאלות שהטרידו את "דה בובואר" הפילוסופית, אך מה שיצא הוא קינה על מה שהחמיצה סימון האשה. ופחד - בלתי פילוסופי בעליל - מהזדקנות ואבדן יכולת המשיכה שלה, כאשה. החליטה על גניזה - אבל, מי שואל אותה? הוצאות לאור עטו על השאריות ופירסמו גם את הסיפור הזה. כי כידוע - זכותו של כל אחד להחליט מה ייעשה בירושתו מעוגנת בחוק ובנוהג. אלא אם היא, הירושה, יכולה להעשיר מישהו אחר...”

“"אי הבנה במוסקבה" הוא רומן קצר על מערכת יחסים שבו מככבים בני זוג בשנות השישים לחייהם. היא– מורה שזה עתה יצאה לגמלאות, והוא היסטוריון עצל וגם בגמלאות ש"איבד את הניצוץ". בובואר, סופרת ופילוסופית, פמיניסטית, הייתה אחת הנשים החשובות והמפורסמות במאה העשרים, שחברה לימים לסופר והפילוסוף האקזיסטנציאליסט ז'אן פול סארטר, וביחד (ולחוד) היו צמד האינטלקטואלים המפורסם ביותר בתקופתם. קשה מאוד להפריד את בובואר מיצירתה כי חייה שלובים כמעט בכל רומן שכתבה, והנושאים שבהם עסקה בחייה נתנו ביטוי ביצירותיה: אפשרויות ההגשמה העצמית של האישה בעולם הגברי ובתוך מערכת יחסים, גבולות השקיפות בין בני זוג, התקשורת המועדת לאי דיוקים וכך גם כאן ברומן הזה, שנכתב בשתי נקודות מבט – של הגבר ושל האישה ובזה יחודו. יופי של משחק פינג-פונג או ריקוד טנגו – תחליטו אתם כשתקראו, כשבמרכזו "אי הבנה" קטנה שבני הזוג נקלעים לתוכה במהלך טיול למוסקבה. זו " אי הבנה" שכולנו עשויים ליפול לתוכה כבני זוג ובמערכות יחסים, בכל גיל כמעט, כזו ששואבת אליה את כל התסכולים, הפחדים, הכעסים, האכזבות, והופכת את גרגר השלג הקטן לכדור גדול. בעצם אולי זה הטריגר שרובנו זקוקים לו כדי לייצר בתוכנו מדי פעם סוג של חשבון נפש. וזה תקף לכל פרק חיים גם בזקנה. טריגר שמאפשר לנו לבדוק את חיינו מחדש ודווקא על רקע פערי התפיסה והתקשורת שלנו. הרומן אמפתי מאוד, עד כדי כך שנראה כי אנחנו מכירים את שתי הדמויות ולא משנה בני כמה הם. שני מסלולים העומדים להתנגש זה בזה שמעלים בנו חיוך לאורך כל הדרך כי הם בקלות מהדהדים לנו את עצמנו (כבר אמרתי ...) ולכן הוא גם מאוד משכנע . ואסיים בציטוט הזה כמסר (של האישה): " איזה מזל גדול, אמרה לעצמה, שאפשר לדבר. אצל זוגות שאינם יודעים להשתמש במילים, קל לראות איך "אי הבנות " מתגלגלות כמו כדור שלג, ובסופו של דבר מחריבות בניהם הכל " וזה כל כך נכון .... ממליצה לכל מי שהגיע לגיל עם מטען מסויים....”

“פשוט. זאת ההגדרה של הסיפור במבט מלמעלה. פשוט, ועם זאת כאילו לקחו אדם מיומן, פתחו פתחים בעלילה של הסיפור ותחבו לשם בטעם טוב מיני תפניות, נושאים עיוניים בקצה המזלג, וכל מה שצריך בעצם כדי לגרום לכם לקרוא דווקא את הסיפור הפשוט הזה, ולא פשוטים אחרים. וזה הספר הזה. יש לי תחביב לקרוא ספרים דקיקים, בגלל המהירות שבה הכל קורה. בספר הזה נתקלתי בהרבה עצירות של חשיבה, תהיות, וגם קצת התפעמות, וכל זה עם זרימה כיפית של הסיפור. נהנתי מאוד, אבל אציין שזה עדיין סיפור פשוט. ולשיקולכם.”

“מוסקבה אשמה. לא, זה לא שם של סרט, אבל זה יכול להיות המצב כאן בספר המשובח הזה של סימון דה בובואר. ניקול ואנדרה (מישל מורגן כניקול ואנתוני הופקינס כאנדרה ב"סרט" אותו אני מדמיין) נוסעים למוסקבה באמצע שנות השישים של המאה הקודמת. ניקול בת 60 וזו הזדמנות לנסיעה כשהיא כבר מורה גמלאית. הם עוזבים את פריז לביקור של כחודש במוסקבה וערים נוספות, ובעיקר לבקר את מאשה, בתו מנישואיו הקודמים של אנדרה. זמנם בידם. מאשה מארגנת הכל והם מגיעים למעוז הסוציאליזם פעם שניה לאחר שלוש שנים. עתה הם רואים את הפיתוח, אבל גם התורים בכל מקום, את איסורי הכניסה למקומות שונים לתיירים והצורך לארגן כל נסיעה מראש. מאשה אמנם מארגנת הכל, אבל זה לא העיקר. השלישיה נוסעת לערים שונות, אוכלת במסעדות, מבקרת במוזיאונים ומבלה. אז עולה השאלה אם להאריך את השהייה בברה"מ בעוד 10 ימים. אנדרה בטוח שביקש את אישורה של ניקול, ניקול לא זוכרת דבר כזה. אי-הבנה מתגלעת בשל כך. פתאום הכל עולה על פני השטח. אחרי שנים של זוגיות משלימה ובוטחת משני הצדדים, ניקול מרגישה שהיא נלקחת כמובנת מאליה. אנדרה מצדו בטוח שהוא לא היה עושה צעד כזה של אישור הארכת הטיול בלי אישורה של ניקול. ניקול מבקשת לחזור לפריז, לאזור הנוחות שלה. דה בובואר לא רצתה שנובלה זו תתפרסם בחייה מסיבות לא ידועות. כך או כך, מדובר בנובלה משובחת. בשפה רזה, אבל מושחזת, היא מעלה על פני השטח דברים מכמירי לב. היא, ניקול, שתמיד קיפצה ורצה ולא הרגישה שמץ עייפות, פתאום רגליה כואבות, פתאום צפים כאבי לב לא ברורים על כך שגורלה אינו בידיה, שאנדרה לוקח אותה כמובנת מאליה. אנדרה מצדו לא מבין על מה המהומה. הוא דווקא רוצה ללמוד דקדוק רוסי, טוען שכמה כוסיות וודקה משאירות אותו צלול. אני צעיר מ"ניקול" אך פחות משלוש שנים, יכול להבין את בגידת הגוף, את הכאבים הלא מובנים, את אכזבות החיים, את הציפיות הלא ממומשות. דה בובואר דחסה הכל באלגנטיות בה אין מילה מיותרת ואין לומר עוד דבר. מרהיב.”