ביקורת ספרותית על אי הבנה במוסקבה מאת סימון דה-בובואר
ספר מעולה

---

מוסקבה אשמה.
לא, זה לא שם של סרט, אבל זה יכול להיות המצב כאן בספר המשובח הזה של סימון דה בובואר.
ניקול ואנדרה (מישל מורגן כניקול ואנתוני הופקינס כאנדרה ב"סרט" אותו אני מדמיין) נוסעים למוסקבה באמצע שנות השישים של המאה הקודמת. ניקול בת 60 וזו הזדמנות לנסיעה כשהיא כבר מורה גמלאית. הם עוזבים את פריז לביקור של כחודש במוסקבה וערים נוספות, ובעיקר לבקר את מאשה, בתו מנישואיו הקודמים של אנדרה.
זמנם בידם. מאשה מארגנת הכל והם מגיעים למעוז הסוציאליזם פעם שניה לאחר שלוש שנים. עתה הם רואים את הפיתוח, אבל גם התורים בכל מקום, את איסורי הכניסה למקומות שונים לתיירים והצורך לארגן כל נסיעה מראש. מאשה אמנם מארגנת הכל, אבל זה לא העיקר.
השלישיה נוסעת לערים שונות, אוכלת במסעדות, מבקרת במוזיאונים ומבלה. אז עולה השאלה אם להאריך את השהייה בברה"מ בעוד 10 ימים. אנדרה בטוח שביקש את אישורה של ניקול, ניקול לא זוכרת דבר כזה. אי-הבנה מתגלעת בשל כך. פתאום הכל עולה על פני השטח. אחרי שנים של זוגיות משלימה ובוטחת משני הצדדים, ניקול מרגישה שהיא נלקחת כמובנת מאליה. אנדרה מצדו בטוח שהוא לא היה עושה צעד כזה של אישור הארכת הטיול בלי אישורה של ניקול. ניקול מבקשת לחזור לפריז, לאזור הנוחות שלה.
דה בובואר לא רצתה שנובלה זו תתפרסם בחייה מסיבות לא ידועות. כך או כך, מדובר בנובלה משובחת. בשפה רזה, אבל מושחזת, היא מעלה על פני השטח דברים מכמירי לב. היא, ניקול, שתמיד קיפצה ורצה ולא הרגישה שמץ עייפות, פתאום רגליה כואבות, פתאום צפים כאבי לב לא ברורים על כך שגורלה אינו בידיה, שאנדרה לוקח אותה כמובנת מאליה. אנדרה מצדו לא מבין על מה המהומה. הוא דווקא רוצה ללמוד דקדוק רוסי, טוען שכמה כוסיות וודקה משאירות אותו צלול.
אני צעיר מ"ניקול" אך פחות משלוש שנים, יכול להבין את בגידת הגוף, את הכאבים הלא מובנים, את אכזבות החיים, את הציפיות הלא ממומשות.
דה בובואר דחסה הכל באלגנטיות בה אין מילה מיותרת ואין לומר עוד דבר. מרהיב.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על אי הבנה במוסקבה