מתופף אחר הוא ספר קולח וכתוב בעוצמה רבה רווית אירוניה, לפעמים עד גרוטסקה.
הספר מעניין, ומפעיל את הרגש והמחשבה כאחד. לא פחות מעניין היה מסע הקריאה שהספר הוביל אותי אליו. שם הספר והמוטו שלו שלחו אותי לקרוא על הנרי דיוויד ת'ורו ומשנתו. רעננתי גם את זכרוני והרחבתי את ידיעותיי על מאבק השחורים לשוויון זכויות בשנות ה50-60 בארה"ב. הקריאה הנוספת אודות ההקשרים הרעיוניים וההיסטוריים של הספר, העמיקה את הבנתי והנאתי מהספר ולאורה נכתבת הסקירה.
הספר פורסם ב-1962 בעצם ימי המאבק של התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. הסופר עצמו היה שחור. בבחירה יוצאת דופן הוא בחר לתאר את יחסי לבנים-שחורים בדרום דרך עיניהם של תושבי העיירה הלבנים. אלו כוללים אב לבן ובנו, בטלנים לבנים המתקבצים מדי יום על מרפסת המכולת, ובני משפחת וילסון שאבותיהם היו בעלי עבדים והם העסיקו את צאצאי העבדים (משפחת קאליבן). באמצעות מארג סיפוריהם, אם בישירות, בשברי משפטים או בין השיטין, חשף קלי את האמת המרה. אמנם עברו ימיה של העבדות, אבל הלבנים, ביניהם גם כאלה שהחשיבו עצמם לליברלים ונאורים ביחסם לשחורים, עדיין הרגישו עליונים על השחורים מכל בחינה. גם אם לא הייתה עבדות בפועל, התקיימו יחסי ניצול, אפליה ושיעבוד ואפילו ביטול מוחלט של השחורים.
במרכז העלילה, שמתרחשת ב-1957 , עומדת פעולה מקורית ונועזת של טאקר קאליבן, חוואי שחור. טאקר היה בן למשפחה שעבדה מספר דורות אצל משפחת וילסון הלבנה, עוד מימי העבדות. בשלב מסוים הוא קנה ממעבידו דייוויד וילסון חלקת אדמה. אחרי זמן קצר, טאקר זרה מלח על כה שטחה, ירה בסוסו ובבעלי חיים אחרים, והעלה את ביתו באש. הוא עזב את המקום עם אשתו ובנו ופנה צפונה. טאקר הפך לנחשון וחלוץ בראש המחנה. מעשהו סחף את כל הקהילה השחורה לעזוב את המדינה. והלבנים – הלבנים עמדו משתאים ותוהים נוכח ההתרחשות הזו, פשרה, סיבותיה ותוצאותיה העתידיות.
שם הספר לקוח מדבריו של הנרי דיוויד ת'ורו שמשמשים מוטו לספר "אם אין אדם צועד בקצב אחד יחד עם חבריו ייתכן כי סיבת הדבר היא שאוזנו כרויה למתופף אחר. טוב-טוב לו לאדם שיהא צועד לקול המנגינה שהוא שומע." למוטו מצטרף ציטוט נוסף של ת'ורו "..אם יש דבר שאני מצר עליו, מסתבר שזו התנהגותי הטובה. איזה שד כפאני להתנהג כל כך כשורה". שני הציטוטים מתוך ספרו של ת'ורו "ולדן".
הנרי דיוויד ת'ורו (1817-1862) השפיע מאד על התנועה לזכויות האזרח השחור. ת'ורו האמין שהתובנות האמיתיות של האדם אינן מגיעות מהאינטלקט אלא מהאינטואיציה ומרחשי הלב. לכן על האדם להיות קשוב לקול הפנימי. יתר על כן, אל לו לאדם להישאר פאסיבי נוכח תופעות ומקרים הנוגדים את הצדק והמוסר. עליו להתנגד באופן אקטיבי. ת'ורו עצמו התנגד לעבדות בימיו. כמחאה, הכריז על מרד מיסים ואף היה פעיל ב"מחתרת המסילה".
קלי הסופר הזדהה עם עמדתו של ת'ורו. הוא בחר בטאקר קאליבן, החוואי השחור הפשוט, להוביל את ההתנגדות ולחולל את השינוי. טאקר אמנם היה חסר השכלה אך ניחן בבינת הלב. הוא הקשיב לקול המצפון שלו, שקרא לו להפסיק להיות העובד המסור והמקריב, כדרך אבותיו. בחוכמתו הפשוטה והאינטואיטיבית הוא הבין כי עליו לקחת יוזמה ולנקוט פעולה חריגה שתקרב את קץ שעבודם ואפלייתם של השחורים.
גם למראה ששם קלי בפני אותם לבנים דרומיים שהחשיבו עצמם לליברלים, אפשר למצוא שורשים בדבריו של ת'ורו.
"יש אלפי בני אדם, שבמחשבה מתנגדים לעבדות ולמלחמה, אבל בפועל אין הם עושים כלום כדי לשים להם קץ... הם ימתינו, ..., לבני אדם אחרים, שהללו יתקנו את המעוות, כדי שלא יצטרכו הם להוסיף להצטער. לכל היותר הם נותנים רק את קולם הזול בקלפי ובסבר פנים רפה ואיחול 'יישר כוח' לצדק. (ת'ורו, "אי ציות אזרחי").
אינני יודעת אם הסופר שאב השראה ממאמי טיל, אך ראוי להכיר את סיפורה. מאמי טיל היתה אמו של אמט טיל, נער שחור משיקגו. אמט נרצח ב-1955 במיסיסיפי ע"י בני משפחתה של אשה צעירה שטענו שאמט טיל שוחח איתה. הוא עונה קשות, נורה בראשו והוטבע בנהר. גופתו נמצאה אחרי 3 ימים. אמו, אם יחידנית, התעקשה לקיים לוויה פומבית בשיקגו, ולהשאיר את ארונו של אמט פתוח, כדי שהכל יראו את האכזריות בה נרצח. היא גם הזמינה צלם לתעד את האירוע. עשרות אלפים עברו על פני ארונו הפתוח של אמט והשתתפו בלוויה. התמונות שצולמו פורסמו בעיתונות השחורה, ומשם זלגו לעיתונות ברחבי ארה"ב והעולם. הפרסום גרר אחריו הכרה בינלאומית בגזענות וביקורת מבית ומחוץ , בקרב שחורים ולבנים כאחד, על מצב זכויות האזרח של השחורים. התהודה הגדולה והכוונה להעמיד לדין את הרוצחים הלבנים, עוררה פאניקה בקרב תושביה הלבנים של מיסיסיפי. הם החלו להפיץ שמועות שווא, ביניהן אחת שדיברה על כוונת פלישה למדינה של שחורים מהצפון. בלחצם, כל התהליך המשפטי עוות ובסופו של דבר הנאשמים זוכו.
יכולתה של מאמי טיל להפוך את יגונה הפרטי, בעקבות רצח בנה, לאירוע ציבורי, בשילוב אי-הצדק המשפטי שהביא לזיכוי הרוצחים, היוו גורם מרכזי בהתחזקות התנועות לזכויות האזרח בדרום. רוזה פארקס, הידועה במקומותינו הרבה יותר ממאמי טיל , סיפרה כי הרצח והמשפט היוו את הסיבה העיקרית לסירובה לפנות את מקום מושבה באוטובוס, חודשיים בלבד אחרי שהרוצחים זוכו.
הגדרתי את טאקר כ"נחשון" אינה מקרית. נחשון בן עמינדב נחשב במסורת היהודית לראשון שקפץ למים עוד בטרם נבקע הים לשניים בעת יציאת מצרים. נחשון הפך סמל לראשוניות והעזה, לעשייה במקום ישיבה בחיבוק ידיים. טאקר קאליבן מגלם את כל אלה, ומעל לכל היה זה הוא שהוביל את "יציאת מצרים" של השחורים מן המדינה.
האם ציפה או צפה את תוצאות מעשהו? הסופר שומר על עמימות מכוונת. חשוב עוד יותר, אין כל שיח בין טאקר לבין שחורים אחרים לאחר המעשה. השמועה פשוט מתפשטת. הספר נמנע מלהבהיר מדוע הלכו כל השחורים בעקבות טאקר. רוצה לומר: הדברים ברורים, אינם זקוקים להסבר. צריך רק ניצוץ קטן להצית את המרד. אפשר לראות בעזיבתם של השחורים גם היפוך (ואפילו נקמה) של פרישת המדינות הדרומיות תומכות-העבדות מארה"ב ב-1861 בזמן מלחמת האזרחים.
חכמת החיים והלב של האנשים הפשוטים מול השכל וההשכלה היא מוטיב חוזר בספר. נמצא זאת גם ביחסים בין טאקר לאשתו, שלמדה מספר שנים בקולג', בין דיוויד, מעסיקו הלבן של טאקר שלמד באוניברסיטה בצפון ובין רעייתו. אבל הניגוד החשוב והבולט ביותר הוא בין דמותו של טאקר לבין זו של הכומר השחור הצפוני, המשכיל, הדברן הגדול שהרבה להטיף לעליונות השחורים והכריז מלחמה על הלבנים. אך הכומר לא היה איש של מעשים גדולים. הוא גם לא האמין שתנועה יכולה לצמוח מלמטה ולבעור באורח ספונטני. בפעולה דרמטית אחת ויחידה טאקר הצליח לחולל שינוי, בעוד הכומר שפעל במשך שנים נכשל במשימתו.
מי היה קהל היעד של הספר בעת יציאתו לאור (1962). האם היו אלה הלבנים הדרומיים, שמרנים וגם אלו שהחשיבו עצמם ליברלים, שהסופר הציב בפניהם מראה לא מחמיאה? ואולי היה זה גם ספר מגויס, בעל אג'נדה, שכיוון אל השחורים וקיווה להניע אותם לאקטיביזם? עם צאת הספר, קלי אמנם הושווה לכמה סופרים אמריקאים גדולים, אבל האם מעבר לפן הספרותי, הספר השאיר חותם ששינה את עמדותיהם ופעילותם של לבנים ושחורים?. קתרין שולץ, שגילתה את הספר מחדש בעשור הקודם, טענה כי הלבנים לא אהבו את הביקורת והטפת המוסר מצד סופר שחור שמתאר כיצד לבנים חושבים על השחורים. נראה גם שהשפעתו המעשית אצל השחורים היתה מאד מוגבלת. שולץ מציינת כי הם אמנם רעבו לייצוג ספרותי, אך לא רצו לקרוא על לבנים. מבחינת העדר השפעתו מזכיר הספר את "עיניהם צופות באלוהים" של הסופרת השחורה זורה הירסטון, שיצא 25 שנה קודם לכן, ב-1937. הוא זכה להכרה רק עשרות שנים אחרי צאתו, והמסר שלו לבנות-זמנו התמסמס.
