“ספר קולח שאינו משעמם לרגע, אבל....

המספר הינו צרפתי שחי בעיר קטנה. בצעירותו, טרום מלחמת העולם השנייה, היה אדם פסיבי, שכל עניינו השפה והספרות הגרמנית ואף למד שנה בגרמניה. הספר האהוב עליו ביותר היה "מוות בוונציה" של תומאס מאן. עם חזרתו לצרפת שימש כמורה לגרמנית.

הכיבוש הנאצי לא עורר אותו לפעולה. מגורל היהודים, שאחדים מהם הכיר ואחרים ראה נכלאים במרתפי הגסטאפו או מובלים אל מותם, העדיף להתעלם, לא רצה לדעת. לעיתים ניכרו בו אפילו סממנים אנטישמיים.

באחד הימים הוא זומן למשרדי הגסטאפו כדי לבצע עבודת תרגום מגרמנית לצרפתית. הקצין שעמו היה אמור להיפגש התמהמה. בזמן שהמתין נתקל ביהודים שהובאו למקום וביניהם זיהה בחור שראה באקראי בעבר. הוא מילט אותו והחביאו במרתף ביתו. למעלה משנתיים ימים הסתתר הרמן במרתף ללא ידיעת שאר המשפחה. אהבת הספרות היתה משותפת לשניים. באמצעות הרמן ושיריו של היינה המתורגמים לאידיש מתוודע המספר לשפת האידיש, שמצוירת כלפיד החי של היהדות וההומניות רגע לפני שגם היא עומדת לגווע.

שם הספר בעברית "אהבה כלואה" אינו קולע לעיקרו של הספר. בצרפתית הוא נקרא "Un amour sans resistance" – "אהבה ללא התנגדות", וכך גם תורגם שמו לאנגלית. המניע של הצרפתי להחביא את הרמן, הבחור היהודי, אינו ההתנגדות לכיבוש הנאצי, או חברות במחתרת הצרפתית שנקראה "Resistance" - "התנגדות", אלא האהבה - בעיקר אהבת הבשרים ובצידה גם האהבה לספרות.
אך בהפוך על הפוך ומהסיבות הלא-נכונות בעצם ממש המספר את ההתנגדות לנאצים. הוא החביא ספרים רבים שאהב של סופרים גרמנים, (היינה, תומאס מאן ואחרים) שהנאצים אסרו על החזקתם, הסתיר יהודי, וקיים קשר אסור כפול – קשר עם יהודי וגם יחסים הומוסקסואלים.

מאליה עולה גם הסוגיה האם הרמן עצמו היה הומוסקסואל. האם לא התנגד כי "אהב" באמת, אהבה מינית בעיקר, או ש"אהבה" זו נכפתה עליו משום שהיה כלוא ורצה להמשיך לחיות.

ועכשיו שאלה:
אם הספר "מוות בוונציה" של תומאס מאן אהוב עליך מאד, ואם יש לך ידיד שנפשך וגופך משתוקקים אליו, האם הינך גבר או אשה?
הספר מסופר כולו באופן שאינו נוקב במפורש במין או בשם המספר/ת, ורמזים הפוכים מפוזרים לכל אורכו.

הבחירה שלי (ושל רבים אחרים) היתה לראות במספר גבר, אבל ראו הקטע הבא בו מסופר על נישואין, עוד לפני ההיכרות עם הרמן, שלא היה בהם דבר מלבד חיים זה לצד זה. "נישאנו בקיץ, באחת השבתות, שום דבר מיוחד. משרדי העירייה...החתן בחליפה ארוכת זנבות, הכלה בשמלה לבנה עם שובל ארוך....היינו בעל ואישה, ונראה שהיה די בכך. ...כי לא יכולתי לגעת בגוף שלידי או להניח שייגע בי....השימוש בחדר האמבטיה מצד קלוד לא היה מופרז, אבל כלל מדי ערב מנהג טקסי: כיבוס התחתונים בכיור....מעולם לא ראיתי מישהו נוהג כך, לא את אמי או את אחיותי ובוודאי לא איזה גבר."
קלוד הוא בדר"כ שם של גבר אבל גם שם של אישה. ומדוע מצוין ש"בוודאי לא איזה גבר." אם קלוד אישה (ואז המספר גבר) התוספת הזו מיותרת. יכול היה להזכיר את אביו לצד אמו ואחיותיו. יש מן ההדגשה במילים "ובוודאי לא איזה גבר" וזו מעלה את האפשרות שקלוד היה גבר, ואזי המספרת - אישה. במקרה כזה, כל זווית הראייה של הסיפור מתהפכת.

כאמור, הקריאה קולחת בעניין, אך ישנם בספר לא מעט חורים, ולא תמיד התפניות הגיוניות. דוגמה אחת: כיצד הבריח המספר את הרמן מהגסטאפו? הוא טוען שהדבר נשכח ממנו כי קרה מהר מדי והתמונות לא הספיקו להתקבע בזכרונו. הייתכן? לא מעט מאורעות שוליים הוא זוכר ומתאר, אך לא את המאורע החשוב הזה. ומסתפק בשתי שורות של העלאת השערות .

ובכלל, לא אהבתי את דמותו של המספר.

שלושה וחצי כוכבים.”

“מלחמה מזמנת אינסוף מצבים מקבריים. כאן אנו עדים לסיפור המסופר כאילו בנשימה אחת, כצורך להוריד נטל מהלב.
המספר הוא צעיר, בשנות העשרים לחייו, בעיירה צרפתית בה כולם מכירים את כולם ואילו הוא מורה לגרמנית בתיכון לבנות. כבר בתחילת הסיפור הוא מספר לנו על שהותו לזמן מה בגרמניה, לפני המלחמה, שם היה מיודד בידידות עמוקה עם אחד הנס-יואכים, ידידות ככל ידידות, אלא שהספר האהוב על המספר הוא מוות בוונציה. רמז עבה מזה לא צריך כדי להבין איזו ידידות עמוקה זו.
משפורצת המלחמה והמספר כבר בביתו בצרפת, הוא מתאר בפנינו את אחותו הצעירה, שבעלה נלקח למלחמה ואילו היא משתגלת עם קצין גרמני בצרחות המעיקות הן עליו והן על אמו. שנתיים זה נמשך. מועקה זו מלווה בהגנה מסויימת על ביתם ולכן עוברים על זה בשתיקה.
יום אחד מתבקש המספר לסור אל המפקדה הגרמנית, שם הוא מתבקש באדיבות לתת כמה שעות מזמנו כדי לתרגם פה ושם מגרמנית לצרפתית. החומר מוגש לו ע"י שליח שבוי, בחור צעיר יפה תואר כבן גילו. בין לבין המספר גם אמור להתחתן, גם מתחתן, אך בינו לבין אשתו אין ולו מגע קל שבקלים.
יום אחד, בעוד המספר מבקר במפקדה לשם תרגום, הוא קוטף לו מתוך ההמון את אותו בחור צעיר יפה, הרמן שמו, המתברר כיהודי. זהו מעשה נועז, שסופו מי ישורנו. הוא מביא אותו למרתף ביתו, לפינה בה הוא נוהג לקרוא, והיא חבויה כך שאיש לא יודע עליה, כולל בני הבית. הרמן מספר לו על מגוריו הקודמים ועל ספר שהחביא שם. מתברר שזה היה בביתה של אחת מתלמידותיו. איכשהו הוא מגיע לבית, מביא את הספר ל"שבוי" שלו. השבוי מודה לו בחיבוק גדול והרומן ביניהם משתולל בכל עוזו כשנתיים.
מבין כל סיפורי הצלה והחבאה של יהודים זה סיפור יוצא דופן למדי. משהמספר גודע את סיפור הקצין הגרמני ואחותו, ההדרדרות מתרחשת ביותר ממובן אחד.
הספר שומר על המתח לכל אורכו, לאו דווקא המתח המתרחש למול כובש. הקדחתנות של הסיפור כובשת, אין ולו משפט מיותר אחד.”