הכמיהה לבית

כל חיינו אנחנו מחפשים בית, דירה בבית דירות (מה שהופך להיות קשה יותר ויותר), ומולדת כבית קולקטיבי, בתים שיעניקו לנו ביטחון וזהות. כל חיינו, אנו נחשפים לסיפורי בתים, כדירה להשכיר של לאה גולדברג, שיש בו משל ענק לשאיפתם של בני האדם לדירה משלהם, המגדירה את זהותם. ספרים של בוגרים העוסקים בבתים הם, ארבע בתים וגעגוע ונולינד, שניהם של נבו, הבוחנים את הארץ שלנו כבית ומולדת. המעניין בספריו של נבו, הן החלופות למושג בית כמבטא ישראליות.

לילך נתנאל, לוקחת את זירת ההתרחשות שלה ושלנו למקום אחר, היא מציגה אנשים נטולי עניין בהוויה הישראלית, המבקשים להיות מחוץ למסגרתה. היא מציגה אנטי גיבורים, תלושים המבקשים לברוח ולהרחיק ממולדתם וממציאות חייהם, לנופים אחרים, תלישות שהיא גלות מתוך בחירה.

ניסן, הדמות הראשית בעלילה, צעיר ישראלי שאמו גוננה עליו בשעה שאספה אותו מהתעלפויות לא נשלטות, ונטלה אותו למיטתה, באינטימיות המבטאת תסביך אדיפאלי לא פתור. הוא יפה כאישה ונטול זהות מינית. יש לו יחסים אינטימיים לא ברורים עם עוגן, חברו הישראלי, שוטף הכלים במסעדה לילית, איליו הוא עובר לפריז, בהמשך הוא נטש את דירתו, ומתנכר לפיונה, תופרת, מהגרת, עניה וצעירה, (מתכתב עם רוקמת התחרה של קלוד גורטה) אותה הוא פגש בדירת חדר, ששניהם ביקשו להשכיר. לבסוף פיונה יצאה מובסת ללא דירה, ועם שבר חלום אהבה. כעת פיונה וניסן, הם כשני מסכים בדידות מפוצלים, היוצרים יחד דואט מלנכולי, המשרה תחושות ייאוש וחוסר תוחלת.

ניסן, ספק סטודנט לפילוסופיה, ספק משוטט אבוד ברחובות פריז המנוכרים, מתגורר בעליית גג, המבטאת עליבות, ארעיות ובדידות, קומה מתחתיו אן טיטי הקשישה המסמלת דמדומי חיים בהם ההווה מתערבל וקורס לתוך עברה, עם הכרה במוות הקרב. דווקא ניסן הצעיר, הוא כמו אן טיטי הקשישה, נטול רצון חיים, עם משאלת מוות, אותה הוא מבקש לממש על ידי קפיצה מאחד הגשרים. המוות מחבר בין שניהם, האחד מתוך ייאוש, השנייה בהכרה במוות הגואל.

נתנאל עוסקת, במציאות חיים, בתחושות של צעירים ישראלים המרגישים תלושים ומנוכרים, חלקם שורדים בבועה התל אביבית, בתסכול והעדר תיקווה. חיים של כאן וכעת, בתחושת אין מחר.

הציונות בראשית דרכה, חיפשה כיוון ושייכות, אך גם התלבטה לגבי דרכה. המולדת הישנה, היא ארץ מוצא. הצינות השמיטה ממנה את המילה מולדת, והחליפה אותה במילה גולה. ישראל נתפסה כמולדת החדשה. כעת נתנאל מבצעת היפוך בכיוון ההיסטורי, ובהגדרות המושגים, מולדת ובית, היא מחזירה את גיבוריה התלושים למולדת הישנה ולבתים הישנים, אותם מייצגים מרחביה של פריז המתפוררת. היא ממקמת את תהיות וייאוש תל אביב, בליבה של פריז, כניסוי מעבדה ספרותית.

נתנאל לוקחת אתנו למקום חדש וזר, שם גיבוריה נסחפים בחוסר אונים במרחבים עירוניים מנוכרים, חווים אובדן תחושות מקום וזמן, אור וחשכה מתחלפים לסירוגין, חורף מופשר לקיץ במחזורית. מקצבי הזמן חמקמקים, כתשליל בדידות ועצבות. נתנאל ממקמת את גיבוריה בנופים ובזמנים אחרים, הגורמים לנו תחושה כבדה של אובדן כיוון, ייאוש, ואולי גם העדר תיקווה.

למרות שנתנאל, נוגעת בתהיות קיומיות, באמצעות מושגי היסוד שלנו, ספרה לא הבקיע לתודעה הציבורית, אפילו לא לזאת של חובבי הספרות. מי את לילך נתנאל?

לילך נתנאל, למדה ספרות צרפתית בפריז, היא חוקרת ספרות ומרצה בחוג לספרות באוניברסיטת בר אילן. ספרה הראשון הוא המצב העברי. נתנאל, חשפה את רומן הביכורים המוצפן של דויד פוגל, רומן וינאי, אותו היא גם ערכה עם יובל שמעוני. פוגל שכתב במחצית הראשונה של המאה שעברה, הוא קצה החוט, להבנת עולם הדימויים האנכרוניסטי, בו משתמשת נתנאל וחלק ממנו המושג, המולדת הישנה. סופרי המאה ה- 19 וראשית ה-20, גיסין, שופמן וברנר, מתוך הווית אירופה יצרו את מושג התלוש. א. ד. גורדון בנה את הקשר בין תופעת התלושים והמתייאשים לציונות, "הבו לנו יחידים מתייאשים, כי אין לוחמים גדולים מן המתייאשים הגדולים".*

נתנאל, מציגה היפוך נוסף, היא מאירה את תופעת נטישת הציונות על ידי התלושים המתייאשים שמאסו בדרכה. האם הציונות כתנועה שבקשה להקים בית, סיימה כעת את משימתה, וביתה עצמו הפכך למולדת הישנה?

במלים ספורות המהוקצעות היטב, בשפה וירטואוזית, מגדירה נתנאל את המושגים בית ומולדת:

"ביתנו שומם. הארץ תכף תיחרב בצלהבות הקיץ. בבערות קוצים. במשטמה". (155)

"מי שעזב את ביתו כבר לא יחזור, ומי שיש לו בית שיחשוב שוב מה זה בית בשבילו". (126)

חוויתי חווית קריאה יוצאת דופן, מעיצובו הייחודי ובשפתו הפיוטית והמענגת של הספר, בו תיאורי אווירה ותחושות, עם עלילה מרומזת, ודיאלוגים בסיסיים. הספר עורר בי חשיבה, למקום אליו הגיענו, ולמקום אליו אנחנו הולכים. באמצעות התמקדות באדם ובחייו היום יומיים, נתנאל מקנה לחיים יופי עצוב, כעצבות אירופה בתחילת המאה הקודמת, כפנטזיה ודיסטופיה מעניינת ומכשפת.

*( נטע הלפרין – דמותו של התלוש, ישראל היום)

הכמיהה לבית

כל חיינו אנחנו מחפשים בית, דירה בבית דירות (מה שהופך להיות קשה יותר ויותר), ומולדת כבית קולקטיבי, בתים שיעניקו לנו ביטחון וזהות. כל חיינו, אנו נחשפים לסיפורי בתים, כדירה להשכיר של לאה גולדברג, שיש בו משל ענק לשאיפתם של בני האדם לדירה משלהם, המגדירה את זהותם. ספרים של בוגרים העוסקים בבתים הם, ארבע בתים וגעגוע ונולינד, שניהם של נבו, הבוחנים את הארץ שלנו כבית ומולדת. המעניין בספריו של נבו, הן החלופות למושג בית כמבטא ישראליות.

לילך נתנאל, לוקחת את זירת ההתרחשות שלה ושלנו למקום אחר, היא מציגה אנשים נטולי עניין בהוויה הישראלית, המבקשים להיות מחוץ למסגרתה. היא מציגה אנטי גיבורים, תלושים המבקשים לברוח ולהרחיק ממולדתם וממציאות חייהם, לנופים אחרים, תלישות שהיא גלות מתוך בחירה.

ניסן, הדמות הראשית בעלילה, צעיר ישראלי שאמו גוננה עליו בשעה שאספה אותו מהתעלפויות לא נשלטות, ונטלה אותו למיטתה, באינטימיות המבטאת תסביך אדיפאלי לא פתור. הוא יפה כאישה ונטול זהות מינית. יש לו יחסים אינטימיים לא ברורים עם עוגן, חברו הישראלי, שוטף הכלים במסעדה לילית, איליו הוא עובר לפריז, בהמשך הוא נטש את דירתו, ומתנכר לפיונה, תופרת, מהגרת, עניה וצעירה, (מתכתב עם רוקמת התחרה של קלוד גורטה) אותה הוא פגש בדירת חדר, ששניהם ביקשו להשכיר. לבסוף פיונה יצאה מובסת ללא דירה, ועם שבר חלום אהבה. כעת פיונה וניסן, הם כשני מסכים בדידות מפוצלים, היוצרים יחד דואט מלנכולי, המשרה תחושות ייאוש וחוסר תוחלת.

ניסן, ספק סטודנט לפילוסופיה, ספק משוטט אבוד ברחובות פריז המנוכרים, מתגורר בעליית גג, המבטאת עליבות, ארעיות ובדידות, קומה מתחתיו אן טיטי הקשישה המסמלת דמדומי חיים בהם ההווה מתערבל וקורס לתוך עברה, עם הכרה במוות הקרב. דווקא ניסן הצעיר, הוא כמו אן טיטי הקשישה, נטול רצון חיים, עם משאלת מוות, אותה הוא מבקש לממש על ידי קפיצה מאחד הגשרים. המוות מחבר בין שניהם, האחד מתוך ייאוש, השנייה בהכרה במוות הגואל.

נתנאל עוסקת, במציאות חיים, בתחושות של צעירים ישראלים המרגישים תלושים ומנוכרים, חלקם שורדים בבועה התל אביבית, בתסכול והעדר תיקווה. חיים של כאן וכעת, בתחושת אין מחר.

הציונות בראשית דרכה, חיפשה כיוון ושייכות, אך גם התלבטה לגבי דרכה. המולדת הישנה, היא ארץ מוצא. הצינות השמיטה ממנה את המילה מולדת, והחליפה אותה במילה גולה. ישראל נתפסה כמולדת החדשה. כעת נתנאל מבצעת היפוך בכיוון ההיסטורי, ובהגדרות המושגים, מולדת ובית, היא מחזירה את גיבוריה התלושים למולדת הישנה ולבתים הישנים, אותם מייצגים מרחביה של פריז המתפוררת. היא ממקמת את תהיות וייאוש תל אביב, בליבה של פריז, כניסוי מעבדה ספרותית.

נתנאל לוקחת אתנו למקום חדש וזר, שם גיבוריה נסחפים בחוסר אונים במרחבים עירוניים מנוכרים, חווים אובדן תחושות מקום וזמן, אור וחשכה מתחלפים לסירוגין, חורף מופשר לקיץ במחזורית. מקצבי הזמן חמקמקים, כתשליל בדידות ועצבות. נתנאל ממקמת את גיבוריה בנופים ובזמנים אחרים, הגורמים לנו תחושה כבדה של אובדן כיוון, ייאוש, ואולי גם העדר תיקווה.

למרות שנתנאל, נוגעת בתהיות קיומיות, באמצעות מושגי היסוד שלנו, ספרה לא הבקיע לתודעה הציבורית, אפילו לא לזאת של חובבי הספרות. מי את לילך נתנאל?

לילך נתנאל, למדה ספרות צרפתית בפריז, היא חוקרת ספרות ומרצה בחוג לספרות באוניברסיטת בר אילן. ספרה הראשון הוא המצב העברי. נתנאל, חשפה את רומן הביכורים המוצפן של דויד פוגל, רומן וינאי, אותו היא גם ערכה עם יובל שמעוני. פוגל שכתב במחצית הראשונה של המאה שעברה, הוא קצה החוט, להבנת עולם הדימויים האנכרוניסטי, בו משתמשת נתנאל וחלק ממנו המושג, המולדת הישנה. סופרי המאה ה- 19 וראשית ה-20, גיסין, שופמן וברנר, מתוך הווית אירופה יצרו את מושג התלוש. א. ד. גורדון בנה את הקשר בין תופעת התלושים והמתייאשים לציונות, "הבו לנו יחידים מתייאשים, כי אין לוחמים גדולים מן המתייאשים הגדולים".*

נתנאל, מציגה היפוך נוסף, היא מאירה את תופעת נטישת הציונות על ידי התלושים המתייאשים שמאסו בדרכה. האם הציונות כתנועה שבקשה להקים בית, סיימה כעת את משימתה, וביתה עצמו הפכך למולדת הישנה?

במלים ספורות המהוקצעות היטב, בשפה וירטואוזית, מגדירה נתנאל את המושגים בית ומולדת:

"ביתנו שומם. הארץ תכף תיחרב בצלהבות הקיץ. בבערות קוצים. במשטמה". (155)

"מי שעזב את ביתו כבר לא יחזור, ומי שיש לו בית שיחשוב שוב מה זה בית בשבילו". (126)

חוויתי חווית קריאה יוצאת דופן, מעיצובו הייחודי ובשפתו הפיוטית והמענגת של הספר, בו תיאורי אווירה ותחושות, עם עלילה מרומזת, ודיאלוגים בסיסיים. הספר עורר בי חשיבה, למקום אליו הגיענו, ולמקום אליו אנחנו הולכים. באמצעות התמקדות באדם ובחייו היום יומיים, נתנאל מקנה לחיים יופי עצוב, כעצבות אירופה בתחילת המאה הקודמת, כפנטזיה ודיסטופיה מעניינת ומכשפת.

*( נטע הלפרין – דמותו של התלוש, ישראל היום)