“אני לא זוכרת מתי קראתי יצירה ספרותית, וחשבתי לעצמי שמדובר ביצירה מושלמת.
אני לא אוהבת להתלהם ולהגזים, אבל סיימתי לקרוא את הנובלה "של עכברים ואנשים" של סטיינבק לפני חצי שעה, ואני מתקשה להסדיר נשימה (יכול להיות שבמצב כזה עדיף שלא לכתוב סקירה על ספר).
אין טעם לתקצר את העלילה, כי היא חסרת מורכבות ולא כל-כך מעניינת כשלעצמה. העניין נעוץ באופן שבו נמסר הסיפור, בעומקים שמסתתרים מתחת לפני השטח, במורכבות של נפש האדם המבצבצת מאליה מתוך חייו הקשים, הפשוטים, הבסיסיים והלא מודעים לעצמם; וכל זה בתוך עולם חסר תקווה של צחיחות וניכור, שבו אין אדם שמהסס לחטוף לעצמו רגע קטן של עונג, ולו על חשבונו של אדם אחר.
אז על מה הנובלה? על ידידות יוצאת דופן אך מתגמלת באופן הדדי, על חלומות שאולי אי-אפשר להגשים אותם, אבל גם בלתי אפשרי להמשיך ולחיות בלעדיהם, ועל ההתמודדות שהופכת את חייו של המתמודד לבעלי משמעות ולנבדלים. דמותו של ג'ורג', האיש הקטן והחכם, ה'נושא על גבו' את לני הענק והמוגבל, הזכיר לי במהופך את הסיפור הנוצרי על הקדוש כריסטופרוס שנשא על גבו את ישוע התינוק. במובן מסוים, לני הוא צלבו של ג'ורג'.
הסיפור מתרחש בקליפורניה, בשנות השלושים של המאה ה-20, בתקופת השפל הכלכלי בארה"ב, אבל הוא גם אוניברסלי ורלוונטי לכל מקום וזמן. אפילו אשתו של קרלי, שלועגת ללני וקראת לו משוגע, לאחר שהתוודה בפניה שהוא אוהב ללטף "דברים חמודים", חושבת קצת ועונה לו, "טוב, מי לא?" (ע"מ 110).
סטיינבק מלא חמלה לדמויות שיצר, והלב נשבר על גורלן. הכתיבה ה"רזה", הסיפור הבסיסי והמינימליסטי, הם רפלקסיה נוספת של תקופה ספציפית, אבל גם של מהות האנושי והאנושיות, שהרי בבסיסנו כולנו זקוקים לדברים פשוטים כל-כך כדי לחיות.
אני מאחלת לכולנו שתמיד יהיה מישהו בסביבתנו, "שיהיה אכפת לו עלינו".”
