ביקורת ספרותית על מחר אולי תשתני מאת סיגל בר-קובץ
ספר טוב

---

סיגל בר-קובץ מוכרת לי מקריאה במאמרים שנכתבו על ידה במקומוני "ידיעות אחרונות".

חברים בואו נודה על האמת, מי מאיתנו לא חווה את תחושת התסכול של עמידה במקום ללא התקדמות?

התחושה הזו הופכת לשכיחה יותר ויותר, ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, מהירות המידע נפרס בפנינו מידית, והדברים הקבועים שהיו בעבר עם שינויים קלים שונים.

אם בעבר התמקדנו בסולם הצרכים של מאסלו, היום יש לנו צרכים נוספים, יעדים שונים וארגז כלים מובדל ממה שהיה לדור הקודם.

ואיך הדברים הללו שרשמתי כאן באים לביטוי?
הזמן רץ.
אני תקוע/ה!
מאיפה מתחילים?
מה אנחנו רוצים בכלל?
הפחד מכישלון והבלתי נודע.
לפחות חלק מהמשפטים הללו ארוגים בתוך תחושת התיסכול: "פנינו לאן?"

אז מה עושים?
פותחים את ארגז הכלים שתקענו בבוידם ובודקים:
עם איזה מברג לפתוח צוהר?
איזה מסמר יהפוך אותנו למאושרים?
ממי ומאיזה חפץ להתעלם או להלום בו בפטיש?

הספר "מחר אולי תשתני" מגולל את בית הכלא מאחורי הסורגים בעזרת שלוש נשים: דגנית, תמי והדרה.

שלושתן נפגשות ב"סדנה לאנשים תקועים" בראשון לציון, ובמסגרת אותה סדנה הן פושטות את עורן בפני מיכל הסטודנטית, שחיפשה אנשים תקועים למטרות מחקר.

תמי בת 34, מועסקת כמנהלת השיווק וקשרי קהילה, במכללה למינהל כבר שש שנים. כאחת שחונכה על ברכי הדת, נחשבה לכבשה השחורה של המשפחה. יחסיה עם בני המשפחה היו מרוחקים ואת המשפחה פגשה בערבי חג ופה ושם באירועים. תמי אישה בעלת ממדים, אוהבת גלידות, פרלינים, קצפות וחולה בשקלדת. מגיל 16 נאבקה במשקל ורק לאביתר לא היה אכפת ממשקלה.

את אביתר החנון, הממושקף, המתנשא לגובה 160 ס"מ, עם עור סבוני וסנדלים תנכיות, תמי הכירה במסגרת הדייטים וקפיצותיה ממיטה למיטה.

למה? מה הסוד הגדול שהיא הסתירה מאז היותה בת 16 ולא העזה לגלות לאף אחד?

דגנית-גרושה מדורי בת 45, אם לתאומים ובמערכת יחסים עם יריב. מועסקת כמנהלת בכירה ברשת אסתטיקה רפואית, מתוחזקת היטב, מתוקתקת וסכין המנתחים עוד לא חרש את פניה, אך זקוקה ל-restart.
דגנית מאוד דאגה לניראותה והגשימה בחייה היום יומיים את המשפט ״יהיו מזונותיך תרופותיך ותרופותיך מזונותיך״.

לתאומים רותם ותומר שילדה, לא היה שום דבר משותף, פרט לאותיות התואמות. רותם הייתה נבחנית, יללנית, רוב הזמן כעוסה, עקשנית וחוצפנית, לעומתה תומר היה "הכול" חוץ מכל אלה.

דגנית לא סבלה את הבת שלה, ומה היא כתבה בדף שמיכל ביקשה ממשתתפות הסדנא? "אני לא יכולה עוד"....."אני לא יכולה לסבול עוד את מערכת היחסים עם יריב, בן הזוג שלי בחמש השנים האחרונות". (עמוד 30)

למה? ממה דגנית פחדה? למה היא לא נוטשת את מערכת היחסים הזו? למה היא נכנעת ליריב?

הדרה-נשואה לרפי הלום הקרב, ומצויה במערכת יחסים שיצאה לפנסיה ללא תקווה ותשוקה. שניהם חיים אחד ליד השני ב"כאילו". האינטימיות עם בעלה התגמדה ומה נותר? הנאמנות למשפחה.

הבת סתיו עזבה את הבית, ועברה להתגורר עם החבר שלה, שאת ראשו עיטרו ראסטות. הדרה תיארה אותו "מקולח עם אידיאולוגיה שקטף אותה בקמפוס ומילא את הראש של רותם בשטויות רוחניות". (עמוד 36)

בנה אליאב התגייס לצה"ל לחטיבת הצנחנים, מתואר על ידי הדרה כילד שקט, בישן וחסכן במילים שחי בצל של אחותו – סתיו.

מי ומה גרם להדרה להגיע לסדנה הזו? נדב, חייל משוחרר יפה תואר וצעיר ממנה בכ-20 שנה. הכיצד? האם בעזרת נדב תוכל הדרה לענות על השאלה, מדוע המשפחתיות והזוגיות לרפי כל כך חשובים לה? מה בעברה תרם להתנהגות זו?

המפגש בין הדמויות הופך את הקושי לדינאמיקה מעניינת ולעיתים משעשעת. באותם מפגשים הן משוחחות על הכול, בפתיחות ללא צנזורה, וסוף סוף הן מבינות ומרגישות שהיורה הגיע ופותחות את המטריה...

סיגל בר-קובץ קיבצה יחד עיצבה שלוש דמויות שונות מאוד, מרקע וסטאטוס שונה שיחדיו מצליחות ליצור חיבור נוגע ללב: תמי הרווקה, דגנית הגרושה והדרה הנשואה.

בסדנה שלושתן חופרות בעברן, מרגישות אשמה ומגיעות יחדיו לתובנות שגורמות לשינוי. כל אחת מהדמויות מתחילה את השינוי בצעד קטן, ואט אט מתווספים לשינוי צעדים נוספים.

ספר אנושי, מרגש, נקרא בנשימה עצורה, קליל, משדר אופטימיות, כתוב בכנות, בשנינות, גם מרגש ונבון.

לדעתי, כל אחד מאיתנו יוכל למצוא את עצמו בכל אחת מהדמויות הללו, ולכן אין לי ספק שהספר יהפוך במהרה לרב-מכר.

לסיכום אני מצטטת מדבריה של מיכל המנטורית: "המפתח לשינוי נמצא בידיים שלך".

ממליצה בחום.

לי יניני

כנרת זמורה ביתן, פרוזה מקור, 271 עמודים, 2017

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על מחר אולי תשתני