ביקורת ספרותית על אם אשמע קול אחר מאת חיותה דויטש
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 16 ביוני, 2017
ע"י פַּפְּרִיקָה


לא ציפיתי לאהוב את הספר הזה. הפתעה משמחת.
מה יש בו - נערי גבעות, מועדון כתיבה, מדרשים בהקשר מודרני, המחלקה היהודית בשב"כ, בחור שמאוהב בבחורה שמאוהבת בבחור אחר שמאוהב בבחורה אחרת, אישה בודדה מנהלת בית קפה שסביבו נוצרת קבוצה קטנה. כל אחד מהנושאים האלה כשלעצמו מספיק בדרך כלל לגרום לי לאבד עניין. למה קראתי בכל זאת? אני לא יודעת. אולי זכרתי לחיותה דויטש את חסד הביוגרפיה הנהדרת שלה על נחמה ליבוביץ'. ספר הפרוזה האחר שלה, "ככה נראית גאולה", שקראתי עוד לפני צאתו לאור, בכריכה לבנה, היה זכור לי כפשטני וסטריאוטיפי משהו. אבל כשראיתי את זה על המדף, החלטתי לנסות.

הוא לא מתחיל באופן מושך לב. הגיבורה, עוזיה, יושבת בכלא מסיבה לא ידועה לנו עדיין. היא חושבת, והמחשבות מתומללות באריכות ועדיין מבלי להסביר דבר. ואז אנחנו חוזרים לעבר הקרוב, וממנו מגיחים בפלשבקים לעבר הרחוק, עוד טכניקה שאני בדרך כלל לא מחבבת; והנה פתאום מצאתי את עצמי אוהבת את עוזיה. עוזיה, עם שמה המוזר, עם הנטייה להשתבלל בעצמה ולפרק כל מעשה למניעים ומניעי מניעים, עם הכתיבה העיתונאית שלה שנראתה לי בהתחלה מעושה ומאולצת; עם הדתיות הלא ברורה שלה (דתייה, אפילו מאוד, אבל שוחה מעורב?), עם החברויות המוזרות שהיא מפתחת. אהבתי אותה. לא הבנתי אותה עדיין, את הקוד המוסרי שלה, אבל אהבתי אותה. הזדהיתי. הצטערתי.

יש גבול דק בין יצירתיות לטירוף. בין נקיטת יוזמה לרדיפה. בין איום למעשה. גבולות נחצים, מכל הכיוונים, שומרי הגבולות עושים את שלהם, ויש גם שומרי גבולות מטעם עצמם. רוב הגיבורים זוכים לסוף טוב. סגרתי את הספר בתחושה נקייה של השלמה.
יש כמה צירופי מקרים, הזויים מעט, אבל משולבים בעדינות מספקת בשביל לא להעיק. בעיני הם הוסיפו עומק לסיפור. לא את כולם תפסתי תוך כדי התרחשות; לפעמים הקו המקשר דקיק כל כך שאפשר להחמיץ אותו. תענוג לקרוא ספר שמשאיר משהו לאינטליגנציה של הקורא.

הצפון מתואר בספר כעולם אחר, שקט יותר, רגוע יותר, לא יודעת אם בצדק. עוזיה מצטטת "אישה חכמה שאמרה לה במבטא אמריקאי": אנשים הולכים למקום אחר כדי לברוח מהצרות שלהם, ולא מבינים שאת עצמם הם לוקחים איתם לכל מקום. עוזיה מפקפקת במשפט הזה; לפחות בהקשר הזה, אני מאמינה בו. אי-הרוגע במרכז לא נובע מהמכונות והמכוניות; הוא נובע מהאנשים. ואיפה אין אינטריגות בין אנשים? (אולי בפינלנד.)

לראשונה זה שנים קראתי ספר על דתיים ועל מתנחלים ולא הרגשתי מותקפת. אולי הכתיבה היפה הסיחה את דעתי, אולי ההקפדה היתרה של הסופרת לדייק, לתאר את יחסי הכוחות שבין נערי הגבעות לציבור הדתי לאומי ללא מלודרמה. אולי המבט הייחודי של עוזיה, שמתעלם כמעט מאידאולוגיה ומרעיונות ומתמקד באנשים.

אהבתי את עיבודי המדרשים. עדינים, לא חתרניים, לא סוטים כמעט מהפרשנות הקלאסית, ועם זאת מתקשרים נהדר עם המציאות, משליכים עליה ומתפרשים על ידה. גם הציטוטים מספרי נובהרדוק של דוד זריצקי העניקו בעיני עומק ואמינות לדמותה של עוזיה, ונקודות זכות לסופרת על שהכירה אותם, וזכרה; כי אצלי לזריצקי יש מקום של כבוד על המדף, ואל הסיפור על אשר גם אני חזרתי שוב ושוב. בכלל, עוזיה משתמשת באסוציאציות מהעולם הדתי והתורני באופן טבעי מאוד, שלא מרגיש לרגע שתול או מאולץ. עניין אחד הוא לספר לנו שהגיבורה לומדת אגדות תלמוד; כשהיא מאזכרת ביטויים מתוכן, ובהקשר הנכון, הסיפור יוצא מגדר תיאור יבש והופך לאפיון חי של הדמות. אני שוכנעתי.

אהבתי גם את מערכות היחסים המתוארות בספר: הכנות והעצובות, היפות וחסרות התקווה, המעגליות וחסרות ההמשך - וכולן חיות כל כך. כאילו הסופרת אומרת, אחסוך לכם את הקיטש הרומנטי הרגיל, כמו גם את מערכות היחסים המרירות, המורעלות, הפופולריות כל כך לאחרונה. אספר לכם על אנשים. על מה שאנחנו עושים זה לזה.

אז בניגוד למשתמע מהתקציר, אין פה דם ואש ותמרות עשן. ליבת הסיפור נחשפת לאט, קליפה אחר קליפה. סיפורי הגיבורים משתלבים קלות אחד בשני. הסערות הן ישנות, כאבים נשכחים להיזכר בהם בלילה, רגע לפני שנרדמים. ולסיפור הזה, כמו החיים עצמם, אין ממש סוף. אין נקודה מוגדרת להניח עליה אצבע ולומר, הנה, נסגר המעגל האחרון. דברים השתנו, או נשארו כמו קודם. וממשיכים להשתנות.

הספר הזה הרגיע אותי, איכשהו. השאיר אותי מפויסת. אני ממליצה.
21 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
קריקטורה (לפני 5 חודשים)
נשמע טוב. אחפש.
פַּפְּרִיקָה (לפני 5 חודשים)
שקשוקה זה יופי.
נעמי (לפני 5 חודשים)
אוח יצא לי שקשוקה בלי שהתכוונתי...
חחחחחחח
העיקר שזה הצחיק את האופה =)
ולמה לכל הרוחות יצא לי בוגרת? ככה זה ששולחים לפני שחושבים..
פַּפְּרִיקָה (לפני 5 חודשים)
כן, ולא אהבתי. ספרים על מתנחלים וכו'.
מחשבות (לפני 5 חודשים)
סקירה רגועה ורהוטה. קראת את תריס של אמילי עמרוסי?
סקאוט (לפני 5 חודשים)
שונרא, בלי מצופים?! מהיום את האלילה שלי!
שונרא החתול (לפני 5 חודשים)
אכן נעמי, אני יודעת לשחות בלי גלגלי עזר אפילו טוב יותר משאני יודעת לרכוב על אופניים בלי מצופים.
האופה בתלתלים (לפני 5 חודשים)
חיבבתי את ככה נראית גאולה. איזה כיף לך!
פַּפְּרִיקָה (לפני 5 חודשים)
מומו - שששש, לא בקול! אני מנסה לא לגלות לי שחזרתי לכתוב
מסמר, מעניין אותי איך הספר הזה נקרא בעיניים לא דתיות. האם הוא מעניין יותר בגלל החידוש, או אולי משעמם ומלאה בגלל העיסוק המעמיק במדרשים ובלימוד תורה. אני מחכה לביקורת שלך.
נעמי - הצחקת אותי. תגובה נהדרת. לתומי חשבתי שבגיל 21 יפסיקו להחמיא לי על בגרות. יש הפתעות.
לי, דני, רויטל, סקאוט - תודה רבה.
נעמי (לפני 5 חודשים)
פפריקה, ביקורת מעולה ובוגרת כתבת היטב
סקאוט, אם יש משהו שעלייך לדעת הוא ששונרא הוא חתול שיודע לשחות גם בלי גלגלי עזר...
סקאוט (לפני 5 חודשים)
יפה. אני חושבת שאשים אותו ברשימת הקריאה שלי. תודה. ושונרא, אני חושבת שפפריקה התכוונה שהיא שוחה עם גברים ונשים ביחד ולא רק בזמן שנשים שוחות.
[פפריקה, תקני אותי אם אני טועה]
רויטל ק. (לפני 5 חודשים)
אחרי "ככה נראית גאולה" לא חשבתי שאקרא עוד ספר שלה.
שכנעת אותי לנסות.
שונרא החתול (לפני 5 חודשים)
מה הבעיה עם אישה דתייה ששוחה מעורב? למה להגביל אותה רק לחזה או פרפר?
דני בר (לפני 5 חודשים)
אהבתי את הביקורת כיוון שהשכלת להלך בין הטיפות של נושא מורכב מאוד וגם טעון.
הביקורת טובה, "מפויסת", ומעוררת סקרנות רבה.
שבת שלום.
מסמר עקרב (לפני 5 חודשים)
אם יש בו צירופי מקרים הזויים, זה הספר בשבילי...
לי יניני (לפני 5 חודשים)
פפריקה....גם אני מסכימה עם מומו. מעניין לקרוא את הסקירה שלך דרך העיניים שלך ובמשפט הזה אמרתי הרבה. תודה ושבת שלום.
מוּמוּ (לפני 5 חודשים)
זה לא חוקי, לפרסם שתי ביקורות ברווח של לילה!





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ