היום לפני 50 שנה בדיוק, בשעה שאני מעלה רשימה זו לאתר, נורה לוחם בגדוד 12 של חטיבת גולני, יואל דב זבדי ז''ל, אחיה הבכור של אשתי גילי, בשעה שניסה לחלץ את מפקדו הפצוע, בגאיון דרומית לתל הצפוני של תל-פאחר. יואל נותר לדמם על המדרון במשך שעות עד שפונה לטיפול רפואי. הוא נפטר מפצעיו עם רדת הערב.
הקרב על תל פאחר, במלחמת ששת הימים, אינו קרב בלתי ידוע. יחד עם קרבות אחרים הוא נכנס ל"מורשת הקרב של צה"ל". מחזורים רבים של טירוני גולני התחנכו על אותו מיתוס של גבורת החיילים הפשוטים שהסתערו על התל כדי לכבשו גם לאחר שרוב המפקדים הבכירים נהרגו או נפצעו. אחד מהם היה שלמה מן, טירון גולני ב-1978. הוא שתה בצמא את התיאורים בשעה שרוב חבריו הטירונים "ניקרו מעייפות". כשבגר והפך לאיש תקשורת הבין שהתמונה מורכבת יותר מאשר המיתוס הצה''לי. בהקדמה לספרו הוא מציין כי מעולם לא בוצע תחקיר על הקרב בתל-פאחר:
"את החיילים הפשוטים והקצינים הזוטרים, מרמת טוראים ועד סמפ''ים אף אחד כמעט לא שמע מאז הקרב ההוא. ודווקא היה להם הרבה מה לומר. על הקרב, על המראות, על המפקדים על עצמם.....בחודשים לאחר המלחמה היתה הארץ שטופה באופוריה....צה''ל היה פרה קדושה ומקודשת, והשגי המלחמה הועלו על נס....הצל''שים חולקו בנדיבות. איש לא רצה לשמוע על כשלים בקרבות".
מן פתח את אתר "נעמוש" (על שם מוצב סורי ברמה מול כפר סאלד) ב-2013. במשך שנים ביצע עבודת מחקר רצינית בארכיונים וראיין מאות חיילים, מפקדים ובני משפחות שכולות. הספר "תל התעלות" הוא התוצר של מחקר זה. שלמה מן נעזר בשלמה מוראד ובעיקר בדני ביזר, שניהם מ''מים צעירים ב-1967, הממשיכים עד עצם היום הזה לנסות ולהבין מה התרחש באותו קרב שעלה בחייהם של 34 לוחמים, בלמעלה ממאה פצועים ופגועי נפש ובעשרות משפחות שכולות.
שלמה מן הצליח לשחזר באופן מרשים ומרתק את מהלכי הקרב המורכב הזה שבו כוחות קטנים הסתערו על התל ללא יד מכוונת. מהלכיו של כל כח מתוארים באופן בהיר ולאחר מכן מופיעות עדויות של חלק מהלוחמים ששרדו. שלמה מן אינו מתיימר לקבוע מסמרות. הוא מנסה, כמיטב יכולתו, בזהירות וברגישות רבה, להאיר מה התרחש על התל ומסביב וגם להביא דברים בשם אומרם. הוא מכיר בכך שהתמונה אינה שלמה הן משום שההרוגים אינם יכולים להעיד (ובעיקר המג''ד סא''ל מוסא קליין ז''ל שלהחלטתו להסתער על התל ממערב, במקום לדבוק בתוכנית המקורית, היה משקל מכריע על האופן שבו התפתח הקרב) והן משום שכמו בכל רשומון לכל משתתף יש נקודת המבט שלו. יתרה מזאת, חלק מהעדויות הללו נאספו במרחק של עשרות שנים לאחר האירועים.
שלמה מן אינו מסתפק בתיאור סכמטי של מהלכי הקרב. הספר מתאר בצורה בהירה את האווירה באותה עת, את הלכי הרוח ואת דרך קבלת ההחלטות על היציאה לקרב על הרמה. בלשון מאופקת הוא מאיר את התנהלות הדרג הבכיר (המח''ט ומפקדת החטיבה) והכשלים האיומים בניהול הקרב הזה כולל כשלים מודיעיניים. בספר ישנה גם התייחסות מפורטת למקבלי הצל''שים והסיבות להענקתם. מנגד הוא מתייחס לסירובם של המ''פ ורדי לקבל צל''ש ("תנו את הצל''שים לחיילים") ושל המ''מ דני ביזר לקבל צל''ש משום שלדבריו חלקו בקרב מעולם לא נחקר. הקורא מוזמן לחוות לעצמו דעה באשר למקבלי שאר הצל''שים.
ההחלטה לכבוש את הרמה התקבלה בהתלהבות רבה בקרב הקצינים והחיילים. המג''ד מוסא קליין החליט לוותר על לוחם ולהעלות לזחל''ם כתב בשם דן שילון, הרי איש לא ציפה למלחמה של ממש. הכתבה של דן שילון על כיבוש התל, זיכתה אותו בפרס ראשון במסגרת כתבות הרדיו הבולטות של המלחמה. שלמה מן טוען ששידור הרדיו בקולו של שילון כאילו נכח על התל בעת כיבושו הוא מופרך. שילון התפנה בשלב מוקדם יותר והשידור על כיבוש התל נעשה מקרית שמונה... גם המרחק בין הפאתוס של שילון לבין המציאות האיומה המתוארת על ידי החיילים הוא גדול.
אחת מהנקודות המאלפות בספר היא המעבר החד מהאופוריה של חיילים צעירים הששים אלי קרב להלם ולאלם שחווים חיילים אלה משנתקלו בראשונה בזחלמ''ים צהל''יים שרופים ובגוויות מפוחמות של חיילים ישראלים. רק אז מבינים החיילים את טיבה של המלחמה ואת מחירה.
הספר מתייחס גם למפגשים עם המשפחות השכולות ועם הלוחמים על התל מ-2014 ואילך. התמונה שהפעימה אותי ביותר בקטע זה היתה זו של מדלן שוקרון, אישה חביבה כבת 70 האוחזת בתמונתו של אמנון שוקרון ז''ל שנהרג על התל. לא, זו אינה סבתו או אימו של שוקרון אלא אלמנתו. התמונה הזאת ממחישה באופן מצמרר את קללת נעורי הנצח לה "זכו" הנופלים.
לדעתי זהו ספר חובה לא רק למתעניינים במלחמת ששת הימים או בהסטוריה צבאית אלא גם לכל אחד מאיתנו שמישהו מבני משפחתו יתגייס לצה''ל. הספר מאיר, באופן שקול, מדוד ומאופק, חף מהתלהמות וללא כתיבה סנסציונית את תרבות הטיוח הצה''לית בקרב זה.
לתרבות זו שורשים עמוקים: היא קדמה להקמת המדינה (פיצוץ גשר אלנבי – 1946) דרך הקרב על תל מוטילה ב-1951 קרב נוסף באל-עריש 1967, פינוי הפצועים בציר טירטור כמו גם הקרב בחווה הסינית ב-1973 והמארב הסורי לשריון הישראלי בבקעה ב-1982. נראה כי דבר (כמעט) לא נלמד בכל הקשור לחיוניותם של תחקירי אמת כואבים ככל שיהיו.
מי שירצה להעמיק בסוגיות הקשורות למלחמת ששת הימים ימצא עניין רב באתר נעמוש https://naamoush.wordpress.com/. האתר מספק תחקירים מרתקים ואיכותיים לגבי אירועים שאירעו במהלך המלחמה ולאחריה.
הגעתי לספר בגלל יואל זבדי ז''ל, אך כאב ליובל, המשרת כלוחם בחטיבת הנח''ל, הוא הפך עבורי לרלבנטי מתמיד: יידע כל הורה בידי מי הוא מפקיד את היקר לו מכל.
הספר אינו ניתן לרכישה בחנויות. ניתן לרכשו בכתובת הבאה:
https://telfaher.co.il/%D7%9C%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8-2/
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
