"תמצית המנהיגות הצבאית באה לידי ביטויה המוחלט כאשר הכוח נמצא תחת אש כבדה והמפקד שואג "קדימה! אחרי!" – והכוח קם יחד איתו ושועט קדימה לתוך האש אל היעד. המלה "אחרי" היא האתגר המרכזי והיחיד למנהיג ולמנהיגותו!" (עמוד 293).
הספר "אחרי!" מאת תא"ל (מיל.) אורי בן ארי (הוצאת ספרית מעריב, 1994) הוא אחד מספרי הזיכרונות המרתקים ביותר אודות מלחמת העצמאות. בספר, תיאר בן ארי את חוויותיו כמפקד פלוגה בגדוד הרביעי בחטיבת הפלמ"ח הראל (10), ואת הדילמות שעמן התמודד כמפקד פלוגה, בלחימה בחזית ירושלים ולאחריה, כמו גם את לקחיו.
"האומנם מוכנה הפלוגה שלי, פלוגה א' בגדוד הרביעי של הפלמ"ח, לקרבות מתמשכים, למלחמה של ממש?" (עמוד 37), תהה בטרם פרצה הלחימה.
הבעיה העיקרית, כתב, "היתה העדר אימון פלוגה של יום ושל לילה. לא עברתי עד כה אימון צבאי ברמה זו. רק פעם אחת, בגמר קורס המם-ממים, השתתפנו בתרגיל פלוגתי שבפרישתו דמה יותר לתרגיל חטיבתי מאשר לפלוגה של שלוש מחלקות, פרושות בשדה לקראת קרב-אש והסתערות על היעד. נשאר לי, כפתרון יחיד, לסמוך על השכל הישר ועל ספריהם של הקולונל פנפילוב והגנרל רומל כמפקד פלוגה במלחמת-העולם הראשונה" (עמוד 287).
בנוסף, ציין, היה עליו לטפל באמצעי נוסף, "אולי החשוב מכולם – האדם, קרי המוטיבציה! הורגלנו בפלמ"ח לעשות זאת בדרכים רבות ושונות, אך אציין כאן רק אחת מהן: השיחות מסביב למדורה" (עמוד 287). בשיחות אלו, הדגיש, "יכולת לעצב, במידת-מה, את רוח הלוחמים שלך, את רוח היחידה ואת דמות הפלוגה" (עמוד 287).
בספר תיאר מספר קרבות בהם לחם בראש פלוגתו במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. בן ארי ידע לכתוב וסיפורו קולח ונקרא בנשימה עצורה וקפץ ועלה לנגד עיני הקורא מבין הדפים. כנער לפני גיוס, רותקתי לתיאור הקרב על מנזר סן-סימון ומיד כשסיימתי את הספר סיירתי בשדה הקרב בשכונת קטמון בירושלים.
שתי פלוגות פלמ"ח בפיקוד "רעננה", הוא אליהו סלע סמג"ד הגדוד הרביעי, ביצעו התקפת לילה לכיבוש המנזר. "02:00. שתי התפוצצויות רימונים החרידו ושברו את הדממה, ומיד בעקבותיהן שתיים נוספות. מבעד לשאון הקרב חדר אלינו קולו של מ"פ ג': "אחרי!" במשקפת הבחנתי בהסתערות שארית פלוגתו, מתוגברת במחלקה 2 שלנו, לעבר שני הבתים. ראיתי שריפות שפרצו בתוך הבתים, כנראה מהתפוצצויות הרימונים. חלק מאנשיו כבר נבלעו בבתים העשנים" (עמוד 126).
מיד לאחר מכן, "קמתי ופקדתי: "חוליית הפורצים – אחרי למנזר!" דהרנו בריצה שפופה לעבר הקיר המערבי של המנזר" (עמוד 126).
"תוך ירי אוטומטי פרצנו לחצר. שלושה לוחמים המשיכו ישר קדימה לעבר החדרים שבקיר המזרחי, שלישייה אחרת פרצה לתוך חדרי הקיר הדרומי ויתרנו, בתפנית חדה ימינה, פרצנו לחדרי הקיר המערבי. כולנו פעלנו באופן אינסטינקטיבי. קודם רימון, ואחריו פריצה וריסוס החדרים באש אוטומטית. גם מכיוון הגג נשמעו כמה צרורות, ומיד אחרי זה – שקט מאיים בכל שטח המנזר" (עמוד 127), סיפר. כעבור 10 דקות נכבש המנזר, וכוח הפלמ"ח נדרש להגן על המנזר מהתקפות-נגד.
לאחר שכבש את המנזר ניהל כוח הפלמ"ח קרב קשה כנגד התקפות-נגד קשות מצד כוחות הכנופיות הערביות באזור, כאשר גל אחרי גל של התקפות נשבר על קירות המנזר ומספר החללים והפצועים עולה מרגע לרגע. בדיון שניהל הסמג"ד, סלע, שבו השתתפו בן ארי ומפקד הפלוגה השנייה, מוטקה בן-פורת, עלתה השאלה האם לסגת ובהמשך לה השאלה האם להפקיר את הפצועים או לסייע להם להתאבד.
בן ארי כתב שאמר אז שהם "חייבים להישאר ולהילחם. ידועה האמרה של בני מרשק: אם אצלנו יורד גשם, הוא יורד גם אצל האויב. אנחנו בצרות – אבל כך גם האויב. אם נישאר ונילחם – נצעד על חודו של תער, אך קיים עדיין הסיכוי שננצח" (עמוד 156). יש לאמרה הזו גם אבות נוספים ובהם יצחק שדה, אך כך או כך כוח הפלמ"ח, שהחזיק יותר זמן מעמד, ניצח. לוחמי הכנופיות הערביות נסוגו לבסוף והמנזר והשכונה כולה נפלו בידי הפלמ"ח.
18 מלוחמי הפלמ"ח נפלו בקרב, אך הוא היה מופת לדבקות במשימה ולנחישות ולכך שמנצח הוא זה שרוצה בזה יותר. המשורר ואיש הפלמ"ח חיים גורי אמר על הקרב (והמשפט נחקק באנדרטה שנבנתה שם) "כאן עזבום החיים, ולא עזבם אומץ הלב". לימים חזרו מפקדי צה"ל בוגרי הפלמ"ח ונזכרו באמת זו בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים.
משפטי הסיכום בספר נותרו מהדהדים. "בפלמ"ח ובצה"ל בנינו על משמעת מתוך הכרה ולא על משמעת עיוורת. משום כך המפקד הישראלי חייב להיות מנהיג ולא רק בעל דרגה" (עמוד 293), הדגיש.
בן ארי ציין שהמנהיגות של המפקד אינה בהכרח מתחילה ונבחנת רק בלחימה. גם בטרם המלחמה, ובין הקרבות, עליה להתבטא "ברכישת לב הלוחמים – באימונים, בחיי היומיום, וביחסים בין המפקד לבין הפרט והיחידה כולה. זהו גם מבחן שכלי למפקד. הוא יכול להיות נחמד וקשוח או מחמיר וקשוח, אבל אסור לו להיות נחמד וותרן" (עמוד 293).
המפקד, קבע בן ארי, "חייב להיות מקצוען בתפעול כלי-הנשק של יחידתו ובהבנת תכונותיהם ויכולתם, הוא חייב להיות איש השטח והשדה" (עמוד 293).
המפקד נדרש להיות טקטיקן המסוגל "לקרוא כל קרב לאשורו בעת התרחשותו, הוא חייב להיות בעל כושר סבילות רב מזה של לוחמיו, הוא חייב להיות בעל כושר שכנוע, ולא פחות מכל אלה – הוא חייב להיות "בן-אדם". לפני הכול, הוא חייב להיות מסוגל לשאוג "אחרי!" ולקום ראשון להסתערות ולביצוע אישי של משימות קשות בשדה-הקרב. רוח היחידה ורוח הקרב שהצליח לגבש, אף אלה יעידו במידת-מה על הצלחתו" (עמוד 294).
66 שנים חלפו ממלחמת העצמאות וצה"ל התחדש והצטייד מאז באמצעי הלחימה, הפיקוד והשליטה מתקדמים, אך עקרונות אלו, שמפקדי הפלמ"ח עיצבו אז בגופם, נותרו בתוקף גם כיום.
