כולנו דומים אחד לשני,רובינו עושים את אותם מסלולים בגילאי 20-40 מי יותר מי פחות..
גרים בדירות שכורות ברחביה או מקום אחר ,דירות שלא מצדיקות את שכ"ד הגבוה,אבל מחיר שמשלמים
כדי להיות סטודנט בדרך לעצמאות שאומר שלום "לסינר של אמא".
הקלות שבה אנחנו פוגשים ונפרדים מכמויות האנשים שעוברים לנו מול הפרצוף,או תופסים מטוס לקצה העולם
שורפים כסף וזמן בחיפוש משמעות ואהבה אמיתית.הקלות שבה אנו "מאבדים את הראש" בכמויות אלכוהול בגלל אהבה נכזבת..
כמה שטויות אנחנו עושים בשם הנעורים הנצחיים שהגבול בכלל מתחיל היכן שהשמים נגמרים..
מסטודנטים אידאליסטים חדורי אמונה לשנות את העולם עם חלומות בשמיים נופלים לאיזה "כוכב" בורגני
מתחתנים מחליפים את הפורד הקטנה,קונים בית הגון באיזור הגון עושים ילדים,ותוך כלום זמן גיל ה-40 מגרד את הכמה שערות
שנשארו וזכרונות בארגז שמזכירות לך מי היית פעם ומי אתה היום .
מה קורה לנו בעצם עם כל התהליך ורגעי האושר בין לבין..
זו עלילה שנמתחת והסיפור ,הרומן הנפלא בין אם לדקסטר שנפרש על 20 שנה,השינויים שהם עוברים בדרך הם השינויים
שכולנו עוברים במסלול דומה בחיים.

קליל ביותר,ספר לא עמוק אך גורם לך לחשוב מה אם..?
מה אם הייתי נשאר שם ולא חוזר?
מה אם הייתי פונה שמאלה ולא ימינה?
אין נכון ולא נכון..יש נכון לנו לאותו רגע .
כמו בסרט "דלתות מסתובבות" למי שראה..

אנחנו לא באמת זוכרים את חיינו. יש לנו זכרונות מארועים מכוננים, אבל בדרך כלל כשתרצה לזכור תקופה מסויימת, הרגשה מסויימת, תתקשה מאד. ואם מישהו שותף לזיכרון שלך, פעמים רבות הוא יזכור אותו אחרת ממך.

הספר הזה מנסה לתמצת חיים שלמים דרך התבוננות ביום בשנה. מה היה לנו ב 1992? וב 1998? הסופר לוכד את חייהם של גיבוריו פעם בשנה וביום הזה מצליח לבחון את השינוי העובר עליהם, את התבגרותם ואת תקיעותם.

הסיפור מסופר דרך עיני גיבוריו: הפרשנות שהם נותנים לארועים (שגם כשהם חולקים חוויה, פרשנותם שונה) הדרך הייחודית בה הם רואים את רגשותיהם ובוחרים מה לעשות לגביהם. הסופר בוחן מיגוון של רגשות אנושיים ומשווה את הרגש לגיבוריו: זו אהבה? זו ידידות? זה פחד מדחייה? הוא כתוב טוב ומעניין, הרעיון מקורי, הדמויות אמינות והעולם בו הן חיות מוכר לנו גם מנסיון אישי.

וכשענני האבק שוקעים מתברר התפקיד המרכזי שממלא הגורל במעשינו ומחדלינו.

*

שישים מדרגים: 52 בנות, 8 בנים. אני חושבת שזה נתון שמרמז למדי על מהות הספר. אבל נתחיל בהתחלה.

יולי. חם. המדחום מורה על שלושים וחמש מעלות, שזה די הרבה אם חושבים על זה. יצורי הפרא בקיטנה שכחו שהם אמורים להיות ילדים חנונים שהולכים מרצונם החופשי למחנה מדעי בקיץ. במקום זה הם ציירו בעט זה על עורפו של זה, וחטפו זה לזה את האייפונים. עזבתי אותם, הלכתי לתמי 4 ומילאתי את הבקבוק במים קרים, ויצאתי אל החניה המהבילה, לתוך האוטו שלא היה לו שום צל לעמוד בו במשך שבע שעות. בתוך האוטו הטמרפטורה בוודאי עוברת את שלושים וחמש המעלות. בוודאי את הארבעים. גם המזגן לא ממש עוזר. המזל היה כפול, שכן אני יודעת את הדרך בע"פ, וגם לא היו פקקים. וכך הגעתי הביתה רגע לפני שנגמרו המים בבקבוק, כך שלא נאלצתי לשתות מי פלסטיק דלוחים מהבקבוק הרזרבי שנשכח באוטו. בבית פעם לי הראש בלי הפסקה, הבלגן ריקד לי מול העיניים, והמחשבה על מים עשתה לי בחילה. כל הסימנים מורים על כך שאני לא מרגישה טוב, ושכנראה חטפתי מכת חום. האיש הבין שאין עם מי לדבר. השאיר לי שתי כוסות לימונדה, וספר לקריאה, ולקח את הבנות לספריה.

יולי. זה כל ההסבר לספר הזה. אנשים עושים שטויות כשחם להם. אפילו כאלה שלא מתאימות לאישיותם הקונוונציונלית. ילדים חנונים סוחבים אייפונים, אנשים נורמטיבים שוכחים תינוקות ברכבים לוהטים. בריטים מחכים שעות בציפיה מחוץ לבית החולים כדי לשמוע על לידת הנין של המלכה. טוב. הם בריטים. זה היה קורה בכל מזג אוויר. אמה ודקסטר, אנשים שונים מכל בחינה שהיא. בכיווני חיים זרים ביותר, ממעמדות שונים אפילו (הם בריטים. זה חשוב), נפגשים ליום אחד ויחיד, יום סיום הלימודים שלהם. היום הזה, 15 ביולי, הופך להיות "היום שלהם" לעשרים השנה הבאות. לא שהם תמיד נפגשים בו, או אפילו חושבים בו זה על זה. לא שהם לא נפגשים (לפעמים) בימים אחרים במהלך השנה. אבל זה התאריך שבו בחר דיוויד ניקולס לספר בו על החיים שלהם.

וזה מה שזה. רומן קטוע. כזה שנפגשים איתו פעם בשנה, ומתעדכנים מה קרה בינתיים. ספר שמתאים לקרוא כשיש לך מכת חום, ואין ראש לקרוא שום דבר אחר. אני חייבת לציין שאיכשהו, כשלקחתי את הספר מהספריה לא קלטתי שזה הוא והיא. איכשהו חשבתי שאלה שני ידידים גברים שנפגשים פעם בשנה. אז לא, זה רומן. או סוג של. מערכת יחסים ב"on" וב"off" לאורך עשרים שנה. הדמות של דקסטר מצליחה איכשהו להתפתח בתקופה הזאת. אמה התחילה יפה, ואפילו חיבבתי אותה כי הזכירה לי ידידה קרובה שלי, אבל נתקעה איכשהו בלי אישיות מתפתחת, ועם שאלות אמינות קשות ביותר. הסוף המוזר (וזה סםוילר למחצה) די מתאים למה שקרה לה בחייה. חלק ניכר מזה היה קצת כמו מד"ב בשבילי. אני נמצאת עם אותו איש ועם אותו תחום עיסוק כל חיי הבוגרים, ולכן לא ממש מזדהה עם אנשים בני שלושים וחמש שנתונים בחיפוש מתמיד

לגבי ההומור המובטח על הכריכה האחורית - יש הבלחות מפעם לפעם. שום דבר שגוםר לצחוק בקול רם, אבל יש כמה תובנות יפות. כמו תיאור "גלי הנישואים" השונים בקרב קבוצת הגיל - הנישואים הסטודנטיאליים בתחילת שנות העשרים, הנישואים בשנות העשרים המאוחרות, הגל המאיים של הנישואים הבורגניים בשנות השלושים, והגל הרביעי - של נישואים בפרק ב'. יש עוד כמה הבלחות, אבל לא כאלה שמצדיקות לקרוא ארבע מאות עמודים. אולי ביום חם של יולי, כשיש מכת חום או משהו, ואין כוח לדברים מחוכמים יותר.

לא נפלתי,לא סבלתי - זו הדרך הכי טובה נראה לי לתאר את חווית הקריאה שלי פה.
3 כוכבים בהחלט.

יש פה איזה רעיון ספרותי שלא יצא לי עוד לפגוש - לקיחת יום אחד בשנה (15 ביולי) החל משנת 88 עד 2007 ולתאר דרכו חיים שלמים של זוג אנשים על כל תהפוכותיהם.
הרעיון הזה טומן בחובו איזה מלכוד שלא נראה שאפשר לצאת ממנו:
מצד אחד הואיל ואנחנו חוזרים כל פעם ליום הספציפי הזה בכל שנה מן הסתם נרצה שיקרו בו הכי הרבה דברים כי בשאר הימים אנחנו לא נוכחים בספר אלא רק שומעים לאחר מעשה בצורה של זיכרון פה וזיכרון שם. מצד שני הרי זה לא הגיוני שכל הדברים הכי חשובים בחיים יקרו באותו יום כל שנה ואם זה אכן היה המצב ברור שהיה פה נלקח מיידית איזה כוכב או שניים ממנו.
עדיין בגלל הפורמט הזה שבו הוא כתוב יש איזה פיספוס בספר (לא משהו גדול שאי אפשר לחיות איתו אבל יש משהו) שאני מרגישה כאילו לא מספיק נחשפתי לדמויות והרי עברתי איתן 20 שנה ובכל זאת... כאילו אתה מסתכל על הכל בריחוק במבט לאחור, דרך סקירה מהירה של כמה שורות על השנה שהם עברו ויאללה להווה שברוב הספר (ובצדק) ה 15 ליולי היה סתם עוד יום בחיים...

אני לא יכולה להגיד שהספר כתוב רע. בכלל לא.
גם העלילה סבירה לחלוטין אם כי לא ברור למה הזוג הזה כל כך מסובך עם עצמו מבחינה רומנטית אבל זה קורה כל הזמן כמעט לכולנו אז מי יכול לשפוט?

אני לא חושבת שזה ספר שיישאר איתי הרבה זמן. הוא בקושי נשאר איתי בזמן שלקח לי לקרוא אותו אבל עדיין אני לא מצטערת שקראתי.

אה, לדעתי אגב הוא יכול להיות אחלה סרט. נראה לי שהוא אפילו יצליח בזה יותר. דרמה רומנטית, סרט נשים כזה.

יומרה נכונה במקצת תהיה לומר שהקולנוע הישראלי עבר שתי פסגות משמעותיות, הראשונה הייתה בסרטי הבורקס הקומיים-האירוטיים כדוגמת אסקימו לימון שהפכו לסרטי פולחן, והפסגה השנייה היא המגמה העכשווית, סרטים סמי דוקומטריים, הלובשים דעה פוליטית מוצקה הסוללים דרכם למועמדות המכובדת של הסרט הזר באוסקר כדוגמת "בופור" או "ואלס עם באשיר".
לא אני לא התבלבתי, אני יודע שאני אמור לכתוב על "יום אחד".
היומרה שהצגתי בפתיחה על הקולנוע הישראלי מעלה שאלה על תפקידו של הקולנוע. יש שיגידו שישראל ויתרה על הניסיון להצחיק, או לרגש,וניתן לומר כמסקנה שבריחה מהיכולת להצחיק או לרגש זהו הדבר האחרון שקורה בספרו של ניקולס "יום אחד". מישהו כאן לא שכח להצחיק, אבל להצחיק באמת, והספר הזה מצליח להוציא צחוק אמיתי, לא איזה חיוך או גיחוך. ואפילו לא צריך להתחבר להומור בריטי במיוחד, (אבל עדיף להיות בריטי אולי).
ומעבר לזה, ממש כמו לראות סרט בורגס בגיל 14, הספר מצליח לרגש, אבל לרגש באמת, לחשוב על חיינו, כמעט להתאהב בדמיות. להרגיש השלמה או עצב רק ממילים כתובות זאת יכולת אדירה של ספר להעביר.זה בדיוק מה שכל כך פשוט בקולנוע קשה מאוד עד ידי טקסט.
לבסוף נראה כי הסופר לא שכח את תפקיד הספרות , לא שכח שאנחנו צריכים להתרגש, צריכים לצחוק,ואמורים לעבור חוויה ספרותית שתישאר עוד הרבה. זה נכון שהספר הזה הוא לא קלאסיקה, והוא לא הולך להיזכר לשנים הבאות כנראה כיצירת מופת, אבל לקרוא אותו זה כמו לשתות יין שקנית בטיול בפריז בקיץ שעבר (אל תגיעו לפריז בקיץ..,רעיון לא מוצלח במיוחד).
אבל רגע, זה תפקיד הספרות? אני לא בטוח, וזאת יומרה די רצינית לשאול דרך "יום אחד" על תפקידו של הרומן הכתוב בימנו, זה כמו לשאול על תפקידה של הפילוסופיה מקריאה של "חכמה הבייגלה",אני מניח שזה חשוב שהספר יצליח בימנו, והרעיון של להעביר לקורא רק יום אחד בשנה בכל פרק הוא פשוט נפלא והוא יותר קולנועי מספרותי, אין לנו ברירה להסכים עם כך שספר טוב הוא ספר שיש ביכולתו להכנס בעיבוד קל בלבד לעולם הקולנוע. אנחנו בעידן חדש בו הסופר לא צריך לתאר עבורנו את לונדון או יורקשיר בהם הדמיות מתרוצצות, אנחנו מכירים את הנופים האנגליים כבר מ GOOOGLE EARTH ודיוויד מכיר את עובדות אלו.
הוא גם יודע שהספר הזה יראה נפלא ברשת קולנועי לב, ושכריכה לבנה שמחקרית מזדהה יותר עם הקוראות ולא הקוראים וזה יהיה דבר שיגדיל את המכירות וישמח את הוצאת הספרים. וגם כאן הוא לא שכח,הספר מצליח איכשהו להכניס את מקצוע הספרות המסחרי: את מבוכי ההוצאה לאור, ואת משברי הכתיבה. ללא ביקורת אמיתית על עולם הספרות אבל עם הבאת העולם הזה אל הקורא. אולי זה קצת חבל אבל אפשר להתנחם בתיאורי שנות השמונים והתשעים על הטלווזיה החולה, המועדונים הראוותניים ומתקפת הMTV שעברה על העולם המערבי. אלו דברים שיגרמו לכל קורא להסתכל אחורה על חייו ולתהות אם הוא באמת עבר כל כך הרבה.
כי ללא ספק חייהם של אמה ודקסטר נראים הרבה יותר מעניינים משלי, אבל הם מזכירים בצורה מדאיגה קומדיה בריטית מתחילת שנות ה-2000 זה לא מחסיר דבר מההנאה אבל זה מעט מאכזב ואולי קצת צפוי, אבל רק קצת. יש קוראים שיגידו שזה מעט סתמי אבל אנחנו מחוייבים ללמוד להיות קוראים לפני שאנחנו מבקרים סופרים. ואני עדיין לומד, ואני יודע לומר מתי ספר הוא הנאה מתי הוא פורץ דרך. אני הולך לומר כאן משהו שאני אף פעם לא אומר. מדובר כאן ברומן מהנה, מהנה לפחות כמו ישיבה על כר דשא ביום שמש אנגלי כשההנאה מגיעה מהעובדה שהיא לא הולכת להימשך יותר מדי.

במוסף "ספרים" של הארץ כתבה רותה קופפר "לעיתים רחוקות קורה שנתקלים בספר לגמרי במקרה. ספר שלא שמענו עליו דבר קודם, לא המליצו עליו, השמועה על איכותו לא עברה מפה לאוזן - והוא מתברר כנהדר, ספר שהוא תמצית של כל מה שמחפשים בחווית קריאה." השורות האלה כל-כך קלעו למה שחשבתי שהחלטתי לצטט. גם אני ממש הימרתי עליו ללא כל רמז מקדים, קניתי בעצם ספר אחר ואת זה לקחתי כנוסף במבצע כי לא מצאתי משהו אחר. אחרי שקראתי קצת הבנתי - I hit the Jack pot כבר לא יכלתי להפסיק לקרא.
הספר עוקב אחרי איש ואשה מהיום בו סיימו אוניברסיטה ב-1988 עד שנת - 2007 כשכל פרק הוא אותו תאריך רק שנה מאוחר יותר. השניים שונים מאד זה מזו נמשכים ודוחים זה את זו כמו מגנטים. דיוויד ניקולס הסופר מדייק מאוד בתאור האשיות ומערכות היחסים. גיבוריו הזמינו אותי לתוך חייהם בנדיבות וכנות רבה,שיתפו אותי בתכניותיהם, בהצלחותיהם, וכשלונותיהם, בכמיהות, ומפכי הנפש, ובעיקר באהבתם שנמשכה למרות שלא נתנו לה הרבה סיכויים. אהבה עקשנית, עצובה ואפילו טראגית. אני יודעת שזה נשמע קצת כמו- רומן רומנטי או איזו טלנובלה אך ההבדל הוא שהספר רציני כתוב נפלא, מענין ונוגע ללב. לא מצאתי שום זיוף או פספוס אני אוהבת את שני גיבוריו - אמה ודקס.
כל אחד שיקרא הספר חווה בחיו את השנים האלה או חלקן ומשום כך קל לנו יותר להיות רגישים לאמינותו אני אהבתי את הספר מאד ואני ממליצה עליו בחום.

סדרת הקולנוע UP היתה סדרה של סרטים תיעודיים בריטיים שצולמה משנות ה- 60 ועקבה אחרי חייהם של ילדים בריטיים. כל 7 שנים חדרה המצלמה לחייהם לרגע והמשיכה הלאה עד המפגש הבא - מילדות בגרות וזיקנה. אני ראיתי פעם ראשונה את הסדרה בשנת 84 כך שחוויתי 4 גלגלולים בחיים של גיבורי הסדרה - מאז ועד היום אני תוהה האם העתיד נכתב מראש (כמו שאפשר לראות על חלק מהדמויות) או שחיינו הן דלתות מסתובבות - למי שלא הציץ בסדרה אני ממליץ בחום לנסות - זו חוויה סוציולוגית מאלפת כמו גם הסיפורים סביבה וכל שכן גיבוריה הדוקומנטריים שלראשונה בחיי חשפו אותי לעידן הריאלטי.
לענייננו הניסיון לכוון יצירות אומנות סביב תריקך קבוע - במקרה שלנו יום אחד בשנה - ה- 15 ליולי, ולעקוב אחרי הגיבורים במשך 20 שנה , הוא ניסיון מאתגר , מגביל מאוד מבחינות מסוימות טכניות בהתפתחות העלילה אבל מאפשר למצות תהליך מסויים בחיי הגיבורים. בשורה התחתונה המשימה והאתגר היו גדולים על דיויד ניקולס באפן שהוא לא הצליח למצות את ההתפתחות של הגיבורים שנשארת מאוד שטחית לאורך כל הספר ובמידה רבה גם משעממת - יום אחד - מיותר

עושה חשק אחרי שקוראים את הספר לתעד יום אחד כל שנה באותו תאריך ולראות מה השתנה וכמו בספר אתה מוצא את עצמך כל פעם במצב/מקום אחר שלא תמיד תיכננת כמו שרצית או שכן..אבל תמיד תמיד משהו ישתנה.

לא רע.
מסתבר שאפשר לחיות חיים ארוכים בתוך רפש, כשאתה מתגלגל משיכרות אחת לשניה, במסע הרס עצמי מפואר.
ומצד שני לבנות חיים שלמים על ציניות וצדקנות ללא קץ וללא תוחלת.
והכי מוזר - בין שני האנשים שנעים במסלולים אלו יכולה להיות ידידות עמוקה ובסוף גם אהבה.
אז נכון שאני לא מאמין בידידות כזו, וחושב שהיא לא קיימת, אבל כמו בסיפור אגדה טוב, גם כאן היה נחמד לקרוא ולהתגלגל עם הסיפור משלב לשלב.
נחמד למי ששייך לקבוצה הגילאית ומבין וזוכר את המציאות שהייתה באותם שלבים.
אבך בהחלט לא יצירת מופת.