בכל בדידות עמוקה יש אהבה שלא פוסקת, כל המילים שאף פעם לא נאמרו תמיד יושבות מצוחצחות על המדף ומחכות לרגע שיזכו להישמע באוזניי מישהו קרוב. למרות שיברון הלב שצריך להתמודד איתו, תמיד המחשבה של כמה עוד אפשר לתת ולהעניק מרחפת סביב הראש. וגם הכישלונות הרבים לא מצליחים להביס את הניצחון הקטן.

למרות שעלילת הספר הייתה מרתקת, סוחפת ומלאה בהכל, הנחתי אותה בצד וניסיתי להתמקד כמה שאפשר באנה - הדמות הראשית בסיפור. הילדה בת השלוש עשרה הזאת חיבקה לי את הלב ועשתה לי נעים בכל הגוף. השנינות הבוגרת, התמימות העדינה, הרצון להטיב עם כולם והשתיקה שלה שצורחת כל כך הרבה עשתה לי משהו שאני לא יכולה להסביר. הכל סבב סביבה והיא חשבה שהיא מחוץ למעגל, וזה היה לי עצוב.

ג'ודי פיקו יודעת טוב מאוד איך לגעת לנו בכאב.

ספר נהדר ומעורר מחשבה, מומלץ.

הספר הזה מתקדם בקצב נוראי - הכל מאוד איטי ודי חסר צבע. בהתחלה נורא התרגשתי מהעלילה, הייתי סקרנית לגבי ילדת הפלא הזאת שלא אוכלת כלום ומצליחה להראות שליטה עצמית מסוכנת כל כך. אבל כפי שאמרתי, ההתחלה נמשכה ונמשכה ולקח הרבה זמן עד שפגשתי את אנה. ובכללי, כל הספר הזה הוא מעגל קטן ואפור שלא מתקדם לשום מקום - האחות אוכלת, הולכת, מסתכלת, רושמת וחוזרת. וככה זה נמשך כמעט לאורך כל הספר.

בנוסף, קורים בספר הזה לא מעט דברים שלא באמת קשורים לעלילה המרכזית, וזה היה מעצבן ומשעמם, אני מנחשת שזה שם רק בשביל למלא דפים ריקים ולא יותר. כמו הרומנטיקה המביכה והלא מובנת בין האחות לעיתונאי הצעיר, איך זה בדיוק אמור להעצים את המקרה החריג של הספר?

הסיפור לוקח מקום בכפר עוני נידח באירלנד, אני חושבת שזה קצת משמים את הסיפור כי אין באמת אופציה אחרת חוץ מלהיות מורעב - ככה שאולי הפלא הגדול הוא תוצאה של מציאות קשה ולא יותר? אם המשפחה הזאת הייתה גרה במקום שבו השפע המינימלי היה מצוי אז הסיפור היה הרבה יותר מסקרן ומעלה שאלות לגבי הצום של אנה.

ישנם בספר הרבה דיבורים על דת ועל רצון האל, זלזול מצד האחות הלא מאמינה ותמימות של ילדה קטנה וחכמה, על משפחה אומללה ועל תקופת חיים אחרת שלא נצליח להבין במלואה.

האקשן התחיל רק שמונים עמודים לקראת הסוף וזה נתן לי מוטיבציה לסיים אותו עם תחושה קצת יותר מתוקה. לא ספר רע, אבל היה יכול להיות הרבה יותר טוב.

"השוטר שלי" מספר את סיפורם של שני אנשים, גבר ואישה, שאהבו את טום ברג'ס. סיפור שמוכיח את האכזריות שקיימת בנו כלפי אנשים אחרים על מנת לשמור את האדם שאנחנו אוהבים לעצמנו. את חלקו הראשון של הספר מספרת לנו מריון - מורה קשוחה בבית ספר יסודי שהייתה מאוהבת בטום כבר מהיותה ילדה. מריון מבטלת כל ספק אפשרי לגבי טום, היא בטוחה במאה אחוזים שהיא תצליח לשכנע אותו לאהוב אותה לאחר חתונתם. בחלק השני מספר פטריק את סיפורו - הוא עובד במוזיאון לאומנות אבל חייו לא שבים להיות כשהיו מהיום שהוא פוגש את השוטר הצעיר ברג'ס. במהלך הקריאה אנחנו לא זוכים לשמוע את קולו של טום אבל לאורך כל הספר אפשר להבחין בהיאבקות שלו בכדי לשמור על חיי האהבה שלו מאוזנים.

הספר הוא מעין יומן שמנוהל על ידי מריון ופטריק, בעבר ובהווה. כל העוולות שהם עשו אחד לשנייה, הקנאה, הרצון העז לנצח ולזכות בלבו של טום והחיים הקשים עם החוקים החונקים של אמצע המאה הקודמת מותרים בקורא רצון לבכות.

יותר אהבתי את נקודת מבטה של מריון - היה לי קל יותר להזדהות איתה ולהרגיש את כאבה (אולי זה מפני שגם אני אישה? מי יודע) אבל פחות אהבתי את הסיפור מנקודת מבטו של פטריק - זה הרגיש לי קצת פתטי. מריון תיארה הכל בעין כל כך בוגרת ומציאותית, ומצד שני פטריק תיאר הכל כמו נער מאוהב ומלא הורמונים בן חמש עשרה וזה היה קצת מאכזב.

אבל בסך הכל נהינתי נורא מהספר והסוף הותיר אותי עצובה.

שווה קריאה!

במלאכים יש משהו קדוש, מין טוהר נקי כזה שגורם לנו תמיד לחשוב עליהם בצורה חיובית.
אנחנו בטוחים שכל המטרות שלהם כשרות וטובות, ושהרצון היחידי שלהם זה להעניק לנו רק אהבה וחום.

אך מה אם אני אספר לכם שכל זה רק מיתוס? שמלאכים הם בעצם יצורים בעלי תחפושת לבנה שמנצלים את תמימותם של בני האדם ? יצורים שמביאים לעולם שלנו מחלות גופניות, נפשיות ושכליות? יצורים שעומדים להרוס את המין האנושי?

גם לעיירה הקטנה בסיפורנו הגיעה התנועה החדשה – אמונה עיוורת למלאכים. תנועה שמורכבת מאנשים שבעצם זכו לחיזיון של מלאך ומאותו הרגע כל מבוקשם זה לשרת את המלאכים. הם בונים כנסיות ענקיות שבהם סוגדים ומעריצים את המלאכים, ואפילו עוברים לגור ליד הכנסייה ומקדישים את כל חייהם למענם.

בתוך כל המהומה הזאת יש לנו את ווילו - נערה קצת מוזרה שאוהבת לתקן מכוניות ובעלת כישרון יוצא דופן. היא גרה עם דודתה ועם אימה המשוגעת, וחייה מתנהלים באופן שגרתי. עד שיום אחד חייה משתנים מקצה קצה. היא נאלצת לברוח מאלפי מאמינים, מלאכים, ובעיקר מעצמה. ולמסע הזה מצטרף אלכס הצייד – בחור מוכשר עם לב גדול.

אהבתי נורא את הרעיון השונה והמרענן של הספר, הסיפור מתקדם בצורה מעניינת והדמויות לא פחות טובות. לא הייתי בטוחה לגביו בהתחלה – חשבתי שזה סתם עוד רומן שטחי וממוחזר, אבל הוא הפתיע אותי לטובה. גם הסוף של הספר מפתיע ולא צפוי.

לא הספר הכי טוב שקראתי ולכן נתתי לו שלושה כוכבים, לקראת הסוף קצת עצבנה אותי הקרבה המוגזמת של אלכס ווילו – היא יכולה להציל את עצמה גם בלי הגבר החזק שיגן עליה.

אבל בסך הכל זה ספר ממש נחמד וכיפי שמעלה חיוך על הפנים ועושה נעים בלב.

מומלץ בעיקר לצעירים בעלי סבלנות ודמיון :)

פרח יודע מתי הפרפר ישוב, ואם הירח יברח השמיים תמיד יבינו.
אז מדוע אצל בני האדם הכל כל כך מסובך? למה שהיא עוזבת הוא לא יודע מתי תשוב? ואם הוא יעלם פתאום היא תצליח להבין?

הספר 'מלכת היופי של ירושלים' מספר לנו על משפחת ארמוזה, בני הקהילה הספניולית בירושלים של המאה הקודמת.
מצד אחד סיפור אהבה בוער ומצד שני סיפור אכזבה וצער. ספר עם ריחות, צבעים, מראות ואנשים שלא יחזרו עוד. נחמד להביט על תקופה אחרת בחיי העם היהודי בארץ ישראל, תקופה שלא הייתה פשוטה לאף אחד.

רגשות עזים של חמלה, הזדהות, עצב, כעס ובלבול עולים במהלך הקריאה, מה שמעיד על העבודה הנהדרת שעשתה שרית ישי-לוי עם ספר הביכורים שלה. מה אומר ומה אגיד. אין הרבה מה להוסיף, הכל נאמר בצורה הברורה ביותר - ספר עוצר נשימה ומחשמל.

מומלץ!

אי פעם יצא לכם לחשוב מה היה קורה אם היינו חיים בעולם שבו אנחנו רק נשמות? בלי הגוף החומרי שלנו?
מי היו החברים שלנו? את מי היינו באמת אוהבים ומעריצים?
כשאני חושבת על זה, הגוף שלי הוא רק מעטפת. מה שיש בתוכי זהה למה שיש אצלך.

'אל תיגע בזמיר' מסופר מנקודת ראותה של ילדה, ועוסק בבעיה הגזעית בדרום ארצות הברית מנקודת מבטה.
העלילה מציגה את הדעות הקדומות והגזענות השוררים בעיירה שבה גרה סקאוט עם אביה ואחיה, ואת הבעיות הגדולות שהדעות האלו גורמות.

קשה להסביר במילים מה אני חושבת על הספר הזה.
תיאורים כמו 'נהדר' 'מקסים' 'מיוחד' או 'מעולה' לא באמת יצליחו לתאר את 'אל תיגע בזמיר'.
זהו ספר מהפנט, בעל עלילה סוחפת עם דמויות קטנות אבל כל כך חשובות. הכל כתוב בצורה מרתקת ומעניינת, הרצון להתקדם בסיפור מתגבר מעמוד לעמוד.
למדתי כמה דברים חשובים מהספר הזה, גם אם הם לא בדיוק כתובים במפורש. ואני מקווה שהם ילוו אותי בכל מהלך חיי.

יותר ממומלץ!

אני לא מפסיקה להפתיע את עצמי בזמן האחרון, קודם ספר מנקודת מבט של כלב ועכשיו ספר מנקודת מבט של נערה עיוורת, לא שיש לי משהו נגד שינהם...

אני לא אשקר, הסיבה היחידה שקראתי את "להתראות מחר" היא מפני שהדמות הראשית היא בחורה עיוורת. למרבה הצער, הספר יותר עוסק בדרמות בלתי נסבלות של נערה בתיכון ולא מתמקד בפועל בעיוורון של גיבורת הסיפור.
פרקר גרנט היא נערה עיוורת, אבל מסרבת בכל תוקף שיתייחסו אליה אחרת בגלל זה. כאשר סקוט – נער שרימה את פרקר לפני מספר שנים בגלל העיוורון שלה – חוזר במהירות לחייה, פרקר תוהה לעצמה האם שפטה אותו יותר מידי בחומרה.
העניין בסיפור הזה הוא שאין באמת הרבה עלילה. אין שום קונפליקט או נקודת שיא שבה הקורא יושב כאוב ומלא מתח לקראת מה שעומד לקרות. במקום זאת, הדפים מלאים בתיאורים אינסופיים של דרמות טיפשיות בגיל העשרה – התאהבות, ידידות, פרידות, שיברון לב וכ'ו.

בנוסף לכל זה, נורא קשה לחבב את הדמות הראשית, פרקר. היא גסת רוח לכל הסובבים אותה, ולמען האמת, לא אכפת לה מאף אחד חוץ מעצמה. היא שקועה רק בחייה וברחמים העצמיים שלה, עד למצב שהיא לא שמה לב שגם אנשים אחרים עוברים תקופות קשות ומצבים קשים. הייתה נקודה בסיפור שבה היא הבינה סוף סוף כיצד היא פעלה וניסתה להשתנות, אבל בשלב הזה זה כבר היה מאוחר מידי.

אני מעריכה את מה שהסופרת ניסתה להוכיח - שעיוורים חיים חיים נורמליים בדיוק כמוך וכמוני, אך בסופו של דבר, אין באמת הבדל בין הספר הזה לבין כל רומן צעיר אחר.

לא מומלץ.

לכל אדם יש את אותו סיפור מביש שהמשפחה שלו נוהגת לספר סביב השולחן מדי פעם.
ובכן, לסיפור שלי תמיד נוספים פרקים חדשים. מאז שהייתי קטנה אני תמיד מתלהבת כשאני רואה כלב ברחוב, אני ניגשת לבעלים של אותו מתוק ושואלת בחביבות "אפשר ללטף?".
המשפחה שלי תמיד צוחקת עליי בקשר להרגל הזה, אך שבוע שעבר הם החליטו להיות נחמדים ולקנות לי כפיצוי ספר במתנה.

נהנתי מאוד לקרוא את הספר הזה, וזה לא מפני שאני אוהבת כלבים. מיותר לציין שסיימתי אותו בזמן קצר מאוד. הרעיון מקורי, מעולם לא חשבתי שאני אקרא סיפור מנקודת מבט שלא שייכת לבן אדם. זהו ספר מרתק, מצחיק אך עצוב, שנון ומלא תוכן. הכתיבה יפה והעושר הלשוני פשוט מרענן. הוא מעביר את הזמן בהנאה ומלמד אותך דבר או שניים. ספר שאין די ממנו.

מומלץ :)