ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 4 במאי, 2017
ע"י לי יניני
ע"י לי יניני
מיכאל קראוס הקדיש את הספר לזכר הוריו ד"ר קארל קראוס ולוטה קראוסובה.
אביו של מיכאל קראוס נרצח באושוויץ ב-11.07.1944, ואימו נרצחה בשטוטהוף ב-08.01.1945.
היומן נכתב לפני שישים ושש שנים, והסיבה שמיכאל קראוס העלה את הכול על הכתב היא, כדי לא לשכוח את הפרטים הקטנים שבני האדם נוטים לשכוח.
הניצולים חשבו שפרסום היומן תחשוף את האנושות למצפון ולגזענות וכך יימנעו מקרי רצח נוספים, אך לצערו ולצערי מקרי הרצח נמשכים גם היום.
מיכאל קראוס, יליד 1930 המשיך לכתוב את היומן גם אחרי המלחמה, ואחרי שכבר נישא רק מתוך ההרגל. בכתיבתו הוא מצא את הנתיב להתמודד עם האבל.
כתיבת היומן החלה בדצמבר 1942, בגיל שמונה וכאשר הוא והוריו נשלחו לגטו טרזיינשטט. כשנה לאחר מכן, בדצמבר 1943 מיכאל קראוס נשלח לאושוויץ ומחברותיו הוחרמו על ידי הנאצים.
החלק הראשון של היומן מתרכז בשנים 1942/43 בגטו טרזיינשטט.
ב-1942 כ-250 איש ארזו את מזוודותיהם, והמתינו בתחנת הרכבת לספירה ובדיקת נוכחות, בדרכם לגטו טרזיינשטט דרך פראג.
בשנת 1943 פורסמה פקודה מהמפקדה שעל 5,000 יהודים לעזוב. באותם ימים כולם נדחסו לתוך קרונות בקר סגורים והם נלקחו... לאן? איש לא ידע...
חלקו השני של היומן מגולל את השנים 1943/45 במחנה הריכוז ב"בירקנאו". במחנה זה היחס התדרדר עוד יותר. אנשי הס"ס ערכו מיונים לנשים וגברים, הפרידו משפחות וקעקעו מספרים על זרועותיהם הגרומות, כשהמבוגרים ביניהם הופנו ל"סאונה".
מיכאל מתאר כיצד כל יום במחנה דמה לקודמו ובכול יום נוסף קושי חדש.
בפעם האחרונה שמיכאל קראוס ראה את הוריו היה בקיץ 1944.
כל השילוחים יצאו בקיץ 1944 ל-"בלכהמר", "בלזן" ו"בוכנוולד".
ב-11.7.1944 הגרמנים רצחו את אביו לאחר שעינו אותו למוות.
מיכאל מתאר בחלק הזה של יומנו, כיצד ילדים קטנים נאלצו לחזות בהוצאה להורג, כשמעל ראשם חלפו מטוסים רוסים ואמריקאים. תוך כדי כתיבה הוא נזכר, כיצד נפלה פצצה על מחנה הס"ס, אבל לרוע המזל הפצצה הרגה שני אסירים יהודים ואף לא איש ס"ס אחד.
בחלק השלישי של היומן מתאר מיכאל את הימים הנוראים בחייו במחנה המוות "מאוטהאוזן", החלוקה לקבוצות, הקור שחודר לעצמות והיחס האכזרי, נטול הרגש והלא אנושי שזכו לו המובלים.
היום הגדול היה ב-07.05.1945 כאשר נודע שהגרמנים עזבו עם דגל לבן. עבור מיכאל וחבריו זה היה היום האחרון של מלחמת העולם השנייה באירופה. זה גם היום שזיכה אותם בשוקולדים וקופסאות שימורים, חוויה שזכורה למיכאל היטב.
חלקו הרביעי של היומן מתחיל ב-1947 ומגולל תחנות נוספות בחייו של מיכאל קראוס כמו: ימי השחרור הראשונים והשיבה הביתה.
רק בשנת 1947 מיכאל קראוס קיבל את הידיעה על גורלה של אימו ושמע על כך שהיא נרצחה על ידי הגרמנים.
בספר משולבים איורים, תמונות אותנטיות, ונספח המכיל תאריכים כרונולוגיים של המאורעות שהותירו בו צלקות.
ב-1946 מיכאל קראוס היגר לצפון אמריקה, למד אדריכלות ומ-1967 חיי עם אשתו אילנה בברוקולין.
מיכאל קראוס מבטיח להמשיך לכתוב כדי שנזכור ולא נשכח!
הספר שייך לסדרת ספרים מתוך סדרת "קולות ראשונים".
זו סדרה המתעדת עדויות של ניצולי שואה בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה.
לדעתי, יומן מתומצת, חשוב ומרגש שנוגע בנימי הלב.
אני מאחלת למיכאל קראוס אריכות ימים, ושימשיך לכתוב יומן כפי שהוא החליט לנהוג מכוח ההרגל.
לי יניני
קולות ראשונים, הוצאת יד ושם, 120 עמודים, שנת 2016
24 קוראים אהבו את הביקורת
» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על בממלכת התיל - טרייזנשטט אושוויץ-בירקנאו מאוטהאוזן יומן משוחזר 1942 – 1945 - קולות ראשונים #
» ביקורות נוספות על בממלכת התיל - טרייזנשטט אושוויץ-בירקנאו מאוטהאוזן יומן משוחזר 1942 – 1945 - קולות ראשונים #
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
לי יניני
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
Pulp Fiction מסכימה איתך לגמרי
|
|
|
Pulp_Fiction
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
תודה לי.
ביקורת שמרתק ועצוב לקרוא...בכל פעם שאני נתקל בספר כזה אני מנסה,אך לא מצליח לרדת לעומק הטירוף.אולי השכל שלנו לא בנוי לזה באמת.
|
|
|
לי יניני
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
רץ תודה
|
|
|
רץ
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
תיעוד חשוב, כך הביקורת שלך
|
|
|
דני בר
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
פרוויקה- שוב תודה על התגובה שלך כאן. אתה מעשיר את עולמנו בידע הרב שלך, ובעיקר בידע אינטימי על אירועים והתרחשויות.
|
|
|
דני בר
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
אני חי בתחושה שכל ספר שנכתב על השואה הוא מבורך. די אם ניקח בחשבון שהדור הזה הולך ומתמעט, כמעט כתבתי נכחד, ואז חשבתי שהוא נכחד פעם ראשונה כבר שם.
חייבים לספר את הסיפור שלהם, ואני מעדיף שהם אלה שיעשו זאת, ממקור ראשון, ולא על ידי כאלה שהפכו את סיפוריהם של אותם ניצולים לקרדום לחפור בו. |
|
|
לי יניני
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
פרוייקה, תודה על מה שכתבת ועל התוספת. נכנסתי גם לקישור. היות ואנחנו גם חברים בפייס
ראיתי כבר חלק מהדברים. הדף שלך מרתק.
מצפה לפגוש אותך בעוד שבועיים בלייף. תודה ושבת שלום. |
|
|
פרוייקה
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
לי יקרה.
תודה על הפניית הזרקור לעוד ספר שואה. ותודה על סקירתך. כמה דברים שכדאי לזכור: ראשית על הדחף לכתוב בכלל, במיוחד אצל יהודי פולין. לפני פרוץ המלחמה ורק בוורשה לבד היו מעל ל 700 כתבי-עת יהודיים כמעט כולם ביידיש ולאותם כתבי-עת היו כתבים וסופרים, אותם אנשים ששרדו, מי ביותר כשרון ומי בפחות, חשו חובה לעצמם להעלות את זיכרונותיהם על הכתב, כמות הכותבים היא אדירה, וכמות ספרי הזיכרון, הזיכרונות, והיומנים היא ענקית וטוב שכך. לצערנו סוג כתיבה זה עתיד להיעלם כפונקציה של זמן, מנגד, ספרות שואה, מחקרים וספרי היסטוריה כנראה שימשיכו להיכתב ואני מניח שגם הם יתמעטו עם הזמן. תיעוד שנשמר על הקטקליזם האיום ביותר של עמנו חשוב ביותר, אפילו שאין סיכוי שיזכה במרב המקרים שמישהו יפקוד אותו, אבל כשצריך אותו, טוב שיהיה זמין, מקוטלג ונגיש. כמי שמעורב עמוקות בטיפוח הזיכרון, לא מעט ספרים שכאלה עברו תחת ידיי, לעולם לא קל לקרוא בהם ולא צפוי שייהנו מהם כמו מספר רגיל, באותה מידה שכאשר אדם בוחר לנסוע לפולין למסע שורשים לעולם איני מברך אותו במלים "תהנה מהנסיעה" אני אומר לו "סע כדי לחוות את שקרה". איני מעמיד על מישור אחד את אותם המבקרים שם ואותם שעברו את השואה על בשרם, אבל ללא ביקור במקומות 'המקוללים' הללו אין אפשרות של להבין את המטמורפוזה שהתחוללה בקיום עמנו. מטבע הדברים היריעה רחבה וכמעט אינסופית, לכן אני מתמקד, בעניין זה, בזיכרון של הלוקליות של העיירה "בילגוראיי בפולין" עיירתם של יצחק בשביס זינגר, אחיו ישראל יהושע זינגר, אחותו אסתר קרייטמן, הסופר והמחזאי בן ציון תומר, ובדחילו ורחימו סופרים נוספים כמו אבי – שמואל מנס בר-און, שרה אבינון ורבים נוספים. למי שמעוניין להתרגש בעניין זה שיכנס ל https://www.facebook.com/israel.baron.90 ויזפזפ עד ל 24. בספטמבר 2016. |
|
|
לי יניני
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
יעל גם לי קשה. את הספר הזה קבלתי מ"יד ושם" ולכן גם קראתי. אני לא רוכשת ספרי שואה
למעט מקרים חריגים.
|
|
|
yaelhar
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
כל הכבוד.
אני לא יכולה לקרוא סיפרי שואה. |
|
|
לי יניני
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
אירית אכן כך. תודה ... סנטו- תודה
|
|
|
משה
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
סקירה יפה, תודה. אקרא בעתיד.
|
|
|
אירית פריד
(לפני 8 שנים ו-4 חודשים)
לי יקרה,
לעתים נדמה שהמציאות והחיים יתקשו להכיל את מספר הנספים ו/או השורדים ו/או בני משפחותיהם וחבריהם ואת אלו שגם בהם נגעה המלחמה הזו ... תודה לך . |
24 הקוראים שאהבו את הביקורת
