מה יקרה אם אמות מחר בבוקר ? טוב , לא הרבה , למען האמת . יעשו הלוויה , יישבו שבעה , יגידו עלי מילים טובות שאולי לא באמת מגיעות לי וימשיכו הלאה . כי ככה זה בחיים . הם חזקים והם נמשכים והם מתגברים על כל מוות שלא יהיה . וכך נתקלתי למשל במקרים של הורים שאיבדו את ילדם והביאו ילדים אחרים לעולם , באלמנים ואלמנות צעירים שהתחתנו שוב (שמעתי שגם האלמן של גיבורת הספר התארס) וגם במקרים קיצוניים במיוחד כמו של בחורה צעירה שאיבדה את כל משפחתה בתאונת דרכים והצליחה לחזור לחיים ולהשתקם . אם זה טוב או רע אינני יודע , אבל החיים באמת חזקים יותר מכל מוות .

גיבורת הספר , דפנה מאיר נרצחה בדקירות סכין על ידי מחבל ולעיני ילדיה בינואר 2016. שנה לאחר מותה יצא לאור הספר , שמגולל את סיפור חייה ומותה על ידי אמצעים כמו התכתבויות , למשל בדואר אלקטרוני ובווטסאפ , עם בעלה , עם בני משפחתה , עם החברים והרבנים . כמו כן נמצא גם טורים שהיא כתבה במקומון של ההתנחלות בו היא התגוררה ובלוג עצות שכתבה בענייני מיניות ברשת. אל כל הקטעים האלה מתלווים קטעי קישור שהוסיפה העיתונאית יפעת ארליך, ולמעשה הם מבוססים על סיפורים שסופרו לה מפי קרוביה של דפנה . לזכותה של יפעת ייאמר שהיא לא התערבה יותר מדי , לא השתלטה על הספר ועל התכנים ונתנה לדפנה לומר את דברה . הו , ויש לה הרבה מה לומר , ובהרבה נושאים...

אהבתי את הספר . אהבתי למשל את הפרק הראשון של הספר שנקרא "דפנתן" , והוא מתאר את סיפור אהבתם של דפנה ונתן מאיר שהחל במוצב על גבול לבנון . אהבתי מאוד את הפרק הזה ואפילו את החידוד שבשם שלו . גם לפרק שנקרא "אישה עם ביציות" יש שם עם חידוד חביב , והוא מתאר את דעותיה של דפנה בתחום הפריון והמיניות בחברה הדתית. בפרק זה מובאת התכתבות חריפה ומעניינת שניהלה מאיר עם רבנים בנושא שבעה נקיים לנשים הסובלות מעקרות הלכתית שהפתרונות המוצעים להן אינם נותנים מענה מספק . יש פרקים שמעט שיעממו אותי , כמו הפרק השני שמספר את סיפורו של אביה של דפנה , והפרק השלישי שמתאר את חייה של דפנה בפנימייה בבני ברק ובחברת הנוער בקיבוץ טירת צבי.

האם הספר הזה מהווה אנדרטה לזכרה ? ככל הנראה כן . אבל נראה לי שהיא ראויה לכך . גם בזכות פועלה וגם בזכות הנסיבות הטרגיות של מותה .

אז מה יקרה אם אני אמות מחר בבוקר ? לא הרבה . אלא אם כן ארצח על ידי מחבל ואז תוכלו אולי לקרוא את כל ההגיגים שלי ...

הספר הזה שוכב אצלי על המדף כבר כמה שנים טובות והחלטתי לקרוא אותו כעת בעקבות מוות של חבר לפני מספר שבועות שטילטל והעציב אותי מאוד. קיוויתי למצוא בו סוג של נחמה ובעיקר הכותרת והשאלה הגדולה שבתוכה משכה אותי מאוד כי באותם רגעים הרגשתי עד כמה החיים קצרים ויכולים להסתיים ברגע לא עלינו..
ועכשיו לביקורת: וואו איזו אישה מיוחדת ומעוררת השראה! במיוחד עם כל הקשיים שעברה בחייה. ובעיקר איזו אבידה גדולה!!! כמה חוכמת חיים, ערכיות, אמת, תעוזה ויושרה פנימית היו בה שממש בולטים לאורך הספר. בד"כ אני קורא ספר רק פעם אחת ולא חוזר אליו שוב, אבל בע"ה בלי נדר לספר המיוחד הזה עוד אחזור שוב ושוב כדי להזכיר לעצמי, לשנן ולהפנים את המסרים לחיים שבו. וכמובן, שאפו גדול ליפעת ארליך שכתבה את הספר ושזרה את מילותיה ברגישות ותוך עניין רב, בתוך מילותיה היקרות של דפנה מאיר ז"ל.
תנוח על משכבה בשלום
ת.נ.צ.ב.ה
אמן

שמו הבהחלט צבעוני של הספר (ששמעתי אודותיו עמדות לכאן ולכאן) הנו בעצם מה שקרוי בהמשך - תרגיל דפנה מס' 1. החיים בלעדי יכולים להיות מחזה טרגי סוחט טישויים וקיטש נלבב, לצד רכבת הרים שמשחררת אותנו לצרוח בכל הכוח מבלי להישאר מאופקים באולם הקונצרטים של החיים. גילוי נאות, לא הכרתי את דפנה, עם זאת, הצלחתי בהחלט להכנס עמוק פנימה אל הספר. הכתיבה של דפנה עצמה נועזת, מרעננת, ובעיקר בעיקר - חופשיה. יכולתי להתווכח איתה ויכוחים קולניים (תשאלו את השכנים פה בשושן) מבלי להרגיש שזה לא נאה, בטח לא לנפטרת ועוד כזאת איכותית. יכולתי לשבת איתה על פיצוחים ובדיחות ציניות להחריד (לא לציטוט, הבטחתי) או להקשיב לה בשקט, לעיתים בהזדהות אבל בעיקר בהקשבה.
אני לא חושבת שדפנה לא דופקת חשבון כמו שהיא פשוט מנסה לשמור על חירותה האישית. אולי, אומר באמירה פסיכולוגיסטית משהו, אולי בעקבות ילדותה ונערותה המורכבות כל כך יש בה משהו שמוכן לוותר על הרבה מאד ואולי על הכל - תמורת חופש. כן, גם על שייכות למחנה מסוים, לאנשי שלומינו או סתם לכרטיס מועדון מתחלף. עם אצבע על הלבלב, מקנאה בך דפנה.
ספר השראה, ספר מחשבה על הרבה מובנים מאליהם (ילדים, זוגיות, אמונה, הלכה ועוד הרבה)
הכתיבה של יפעת ארליך היתה עבורי דביקה, ועל כן שמחתי שהלכה והצטמצמה (לפחות מטווח עיני הקוראות) ופינתה באופן רגיש מקום ומרחב לכתיבה של דפנה עצמה, שממנה נהניתי בלי די.

ממליצה, אמרתי?

ספר עוצמתי חזק ומרגש, סיפור על החיים היפים, על אישה שלמרות שמגיל צעיר חייה לא היו קלים הצליחה להתעלות מעל לכל ולהיות בן אדם במלוא מובן המילה.
אפשר להשתאות ממגוון ועושר פעילותה של דפנה מאיר ומכל מה שהספיקה בחייה שנגדעו פתאום ביד רשע, אפשר לחלוק עליה ולא להסכים למעשיה, אבל אי אפשר שלא להעריץ את יושרה הפנימי, את האמת שלה שלאורה הלכה ועל פיה פעלה, את כמות הנתינה שלה, את הדעתנות, את כל מה שהספיקה במהלך חייה הקצרים, את כל המילים המכתבים ההודעות והפתקים שהותירה אחריה וששלחה לכולם. אישה מיוחדת שרק מעצימה את הניגוד בין הישראלי היפה לבין המחבל המרצח שפגע בה ובכולנו.

מהספר עולה שדפנה מאיר הי"ד היתה אישה חכמה, חריפה, אמיצה וורבלית שנהגה להביע דעותיה ביושר ובנחישות. סיפור חייה מוגש בספר בצורה סיפורית וקולחת.
הלוואי ולא היה צורך לכתוב את הספר הזה ומעולם לא היינו שומעים על דפנה מאיר המתנחלת היקרה מעותניאל.
יהי זכרה ברוך.

מצד אחד יש משהו מאוד מקסים בלקרוא סיפור שונה, לא מאדיר לגמרי אלא אותנטי ואמיתי, על אדם שאיננו חי יותר ומת בנסיבות כה טרגיות. מהצד האחר לא כל אדם שנפטר בנסיבות כאלה ואחרות זוכה שיכתבו את סיפור חייו בצורה שכזאת ויש הרבה קורבנות טרור שמלבד כתבה או פסקה לא זוכים למעבר וסיפורם נשאר עם המשפחה והחברים בלבד.

דווקא העובדה שדפנה מאיר לא הייתה מושלמת והיו לה מגרעות, בהן היא מודה ללא התנצלות לרוב, ואלן באוצ לידי ביטוי בספר, עשתה את הקריאה לכל כך מרתקת.
הגעתי לקריאה במחשבה שאני הולכת לקרוא ספר על אישה דתייה אדוקה ועל חייה ככזו, והאמת היא שממש הופתעתי לגלות אדם שומר מצוות אך גם שומר כבוד האדם האחר, ועל אף שהיו המון התכתבויות על דת ומצוות בספר (כאלה שפחות עניינו אותי) היו גם המון התכתוביות על איך צריך להתנהל בין אדם לחברו, בין לאדם לחבר לעבודתו, בין אדם לאדם באשר הוא. לדפנה היו המון תובנות על העולם אותן היא שמחה לחלוק עם חבריה למייל או לוואטסאפ ומחלקן גם אני לקחתי משהו.
צבט לי בלב כל פעם שדפנה כתבה על מוות או על זמנה בעולם הזה, כאילו ידעה והרגישה שתמות צעירה.

הכותרת של הספר נגעה לי מאוד. מאז שאני זוכרת את עצמי אני חושבת "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר", כשהייתי קטנה המחשבה הזאת גרמה לי להיתקע במקום, בחרדה נוראית, ועם השנים למדתי להתמודד איתה דווקא לכיוון החיובי, לחיות כל יום במלואו כדי שאם אמות מחר בבוקר, החרטות שלי יהיו קטנות יחסית ואדע שלפחות ניסיתי. הרבה החלטות גדולות בחיי (וגם אני, כמו דפנה, אדם של שינוי גדול כל כמה שנים ואת האחרון עשיתי ממש לפני חודש) עשיתי עם המחשבה שאם אמות מחר בבוקר ולא ניסיתי, זה יהיה חבל מאוד, והכי הרבה אצליח.

אז הספר לא רגיל אבל בהחלט ראוי ומומלץ לקריאה עם הידיעה שמדובר על אדם נורמטיבי עם חיים וקשיים ככל האדם. יש בי המון הערכה ליפעת ארליך שהצליחה להעביר את חיי היום יום, לבטיה, חששותיה ואהבותיה של דפנה בכשרון כל כך רב גם ללא היכרות איתה, אלא דרך כתביה וקרוביה.

נחשפתי לספר מהכתבה שהייתה בידיעות אחרונות.. לא התאכזבתי!
כתוב מנקודת מבט כה אמיתית וכנה על החיים.. נותן המון מוטיבציה, פרספקטיבה על העולם האישי, הזוגי, המקצועי והבין אישי.
אמנם לא סוחף כמו ספר עלילה, אבל ניתן למצוא הזדהות לכל נקודה, ציטוט, דעה וסיפור שדפנה הביעה.
נתן לי הרבה השראה לחיים.


"בודדים רבים יש בעולם, אבל רק מי שטעם טעם של שניים, חש בעומק כאבה הצורב של הבדידות"

"עדיף שרב "קטן" יתיר להם מאשר שלא יהיו להם ילדים בכלל. אז טוב שיש רבנים שמוכנים לסכן את העולם הבא שלהם בשביל העולם הזה של צאן מרעיתם"

"האמת אף פעם לא נמצאת רק בכיס של אדם אחד. אם נזכור את זה, תהיה לנו גם ענווה וגם נחת רוח"

"ברור לי שכשדברים לא זזים, זה מאוד מתסכל. אבל צריך להבין שיש דברים שככה נועדו לזוז. או שהתזוזה שלהם בסקאלה אחרת, או שהמצב כמו שהוא, הוא הכי טוב שיכול אי פעם להיות, ולהשלים עם זה באמת"

"יש לך את מלוא הזכות לקרוס ולהישבר. תקבל את כל הלגיטימציה שבעולם להתבסס בשברון הלב שלך לכל שארית חייך. אבל יש לך בחירה.
יש לך בחירה לקום, לחיות ולשאת פנים אל המחר."

"העבודה שלי נותנת לי פרופורציות נהדרות לחיים. היא מדגישה לי כמה אני אפס בקביעת מציאות. מורידה לי את הגאווה למקום מאוד בריא. ואפילו כשאני פוגשת מוות, זה לא תמיד עצוב לי. הרבה פעמים המוות הוא סוג של גאולה גם לנפטר וגם לסובביו. והוא בכל מקרה רצון ה'. וזה דווקא מעורר בי את יצר החיים יותר חזק. אני מזכירה לעצמי מדי יום, שכל יום יכול להיות היום האחרון שלי או של יקיריי עלי אדמות. ולכן אני לא מבזבזת אותו על דברים שלא בא לי לעשות, או שליבי לא שלם איתם. מה שהכי מושך אותי זה העבודה במגזר הציבורי. זה לתת לחולה כרית, לרחוץ אותו ולהחליף לו טיטול, בלי לחשוב שזה תפקיד בזוי. לעזור לאלה שנתקעו בתחתית של התחתית ולעשות את זה במקצועיות ואלגנטיות. זה מה שמאתגר אותי באמת."

אוי כמה אסונות.
כמה נשים טובות וכמה גברים וילדים - סתם, סתם הולכים.
אומרים שהשם בוחר לו את הטובים שיהיו לידו - אולי ככה.
דפנה מאיר אשת חיל
אמא ואשה ויועצת לאחרים.
סיפור חיים שך אשה יפה וזכה מבחוץ ומבפנים.
ובדיוק גם מיכל בן רעי - "בעצב תלדי" - כמה כואב,
אמא ואשה ומדריכה במעגל נשים.

כואב על הנשים הטובות האלו.
על הילדים היתומים.
נקווה שידעו חיים טובים ובשורות טובות בעתיד.
אמן.

סםר טוב על אשה טובה, כדאי לקרוא לזכרה וטוב להכיר אותה.

דפנה היא מלאך, ואת זה אפשר ליראות על פניה, גם בלי לקרוא את הספר.
הספר נותן להיכנס לנפשה עוד יותר ולהיווכח שדפנה באמת מלאך.
כידוע, ה' שולח לכאן את נישמותינו כדי שנתקן אותן ונעבוד על מידותינו, אדם מושלם פשוט לא יכול לחיות בעולם הזה, כי אין לו מה לעשות. אנחנו לא יודעים חשבונות שמיים, אבל לי ניראה שדפנה נלקחה מהעולם הזה, בכזו אכזריות וכאב, דווקא בגלל שהיא הייתה בן אדם כל כך טוב ומושלם.

יהי זיכרה ברוך!