*מכיל ספוילרים*


ממש נהניתי מהספר הזה. באמת שלא צפיתי כמעט כלום. הגולם מקסימה. אנה מעצבנת אותי. האופן שבא כל העלילות הנפרדות התחברו בסוף ממש טוב. ללא ספק החלק הכי עצב בספר זה כשהרבי מת. פאדוה מסכנה. ג'יני מעצבן ומקסים. הלוואי שיכולתי לראות את התקרה.

אלה סתם דברים שעולים בי כשאני חושבת על הספר הזה. ממש לא רציתי שהוא יגמר. כשסיימתי אותו כמעט לא האמנתי שהג'יני והגולם לא יהיו יותר חלק קבוע משגרת היום-יום שלי. בא לי שוב

חמוד ביותר

*מכיל ספויילרים זעירים*


ספר מוצלח ביותר שהצליח להפתיע אותי בהמון נקודות בעלילה. ברצינות, התיאור "מותחן פסיכולוגי" כבר לא מרשים אותי או מסקרן במיוחד, אבל במקרה הזה כל תיאור אחר היה עושה עוול לסיפור.
לא היה לי ברור מההתחלה שזה ספר שאהנה ממנו. הכתיבה הייתה נחמדה, לא רגילה מדי אבל בלי סגנון בולט, דמויות סטנדרטיות משהו ועלילה שחשבתי שאני יודעת בדיוק איך תסתיים.
עם הזמן, הכתיבה נהייתה טובה יותר ויותר, אבל עדיין הסיפור נשמע צפוי. עד קצת לפני הפרק השני, לפחות. שם הבנתי מה קורה (עוד לפני ניק) והספר פתאום נהיה מושך כמו *שאיימי נהייתה דוחה. אני יכולה שעות לדבר עליה אבל לצורך העניין אסתפק ב: היא הגאון הכי מרושע שיצא לי לשמוע עליו.* בערך מהחלק הזה כל דבר כמעט הפתיע אותי, והרשים אותי לטובה ולרעה ביחד.
הערות:
1. בספר ממוצע אחר, הכתיבה הייתה השיא של הספר. לא פה.
2. העלילה מלווה בהערות גסות, תיאורי סקס קצרים ועוד, והכל בצורה הכי בוטה שיש. זה חלק בלתי נפרד מהספר (גם מהאווירה וגם מהעלילה) אבל לקחת בחשבון לפני שמתחילים לקרוא.
3. זה הספר הראשון של פלין שאני קוראת, ואני יכולה רק לקוות שכל השאר טובים כמו זה. באמת הרגשתי שהספר משחק לי במוח.
4. *איימי, אני מעריצה אותך ושונאת אותך באותו זמן, וכל אחד נובע משני*
5. אני רק תוהה איזה מוח יכול היה לברוא את איימי...

אם אתם יכולים - תוותרו

הממ.. זה עוד ספר שתמיד הכרתי ורציתי לקרוא. יש לי מנהג מוזר שכל ספר שאני קונה חייב לשכב אצלי קצת לפני שאני קוראת אותו. זה שכב אצלי אולי קצת יותר מדי.
זו הסדרה האהובה על חברה שלי. היא כל כך התלהבה כשראתה שאני קוראת את הספר. באמת שזה ספר חביב, אבל לא מצאתי בו שום דבר מדהים כמו שהבטיחו לי. עולם שעשוי לרתק ילדים צעירים יותר (הייתי אומרת 14 לכל היותר) אבל דמויות צפויות ודי 'ברירת מחדל'יות. משהו שדווקא ממש אהבתי בספר (כן, טריק מוכר, עדיין מותח) זה שאת ההסבר להכל השאירו לסוף, אבל היה ברור שיש הסבר! ניסיון לעשות את אותו דבר בקנה מידה קטן יותר פחות הצליח, כי פשוט לא הסבירו הרבה דברים גם אחרי שהם נגמרו וזה לא רלוונטי יותר, וזה מוציא את העניין ומשאיר סתם תחושת בלבול וחוסר אמינות. שפה שמנסה להתיילד - ולפעמים מצליחה - אבל אותי היא בעיקר חרפנה. אני חושבת שאמשיך גם לשאר הספרים בסדרה, אבל אבוא בציפיות נמוכות. בכל זאת, הבטיחו סדרה מדהימה, ואני לא שוללת עד שאקרא הכל.

מעולם לא נתקלתי בספר שאני כל כך לא בטוחה לגביו.
חצי ספר שעמום גמור. העלילה לא זזה ו*מיני ספוילר* כל מה שהם עושים זה לפתוח קבר ולמצוא גופה *סוף מיני ספוילר*. מצד שני, השפה עד שם מדהימה ואתגרה אפילו אותי (וחצי מהשכבה שלי שלצערם שאלתי אותם מה זה): הוא הוציא מצקלונו את הדיפטיך. וטפ?!
בערך כשהעלילה מתחילה לזוז קצת, השפה מתחילה להעיק. קראתי בטירוף כמה עשרות עמודים ואז נגמר החלק המלהיב. התחלתי לחשוד בסוף של הספר כבר. עם מה נשארנו? עלילה שלא ממש מתקדמת, שפה מעיקה, סוף צפוי.
ואז
הופ, טוויסט בעלילה, שפה כיפית, עוד טוויסט בעלילה ונגמר כמו שחשבתי. בערך.
אני באמת לא יודעת להגיד אם נהניתי מהספר או לא. ויותר מזה, לא הבנתי את הנקודה שהוא מנסה להעביר. הסוף לא היה ברור לי מספיק, אבל אולי כי רציתי כבר לסיים.
עוד נקודה מעניינת, באופן אישי, כשהבנתי על מה הספר, לא הבנתי איך כל העלילה תספיק בכל כך מעט עמודים. זה משהו שנשמע לי שצריך להימתח על פני 400-500 עמודים לפחות, וזה לא ככה. לדעתי זה הוריד מהספר.

התחלתי את הספר הזה ישר כשיצאתי ממתכונת מעיקה במיוחד, ואז כל דבר נראה לי כמו הדבר הטוב ביותר שיש. אני חושבת שהמועקה נשארה איתי עד סוף הספר בגלל זה.
כתוב בצורה מעולה! הכתיבה גרמה לי להמשיך לקרוא גם כשהשעון צרח להפסיק. זה יתרון וחיסרון, כי מדי פעם הייתי צריכה להכריח את עצמי לעצור, לוודא שהבנתי מה כתוב, להפנים, ורק אז להמשיך. לכאלה ספרים אני קוראת 'קריאים מדי'.
דבר אחד לא הבנתי: הספר מבוסס בדיוק על סיפור היסטורי, או על פרשנות של ארצ'ר לסיפור?

קראתי את הספר הראשון ממש מזמן. שכחתי לגמרי על מה הסיפור, ולא לקחתי את זה בחשבון לפני שהתחלתי לקרוא. למזלי, העניין המעצבן הזה של לתקצר את כל הספר הראשון לתוך השני בתור מין אקספוזיציה התקיים פה מאוד, ונזכרתי בפרטים החשובים מספיק מהר כדי להבין את ההמשך. ואני די מרוצה, בסך הכל.
למיטב זכרוני, אין נפילה לעומת הספר הראשון.
לטעמי הכתיבה מנסה להיות קצת יותר מדי דרמטית, וכך גם הדמויות. אבל במבט לאחור אני מבינה שאני לא כל כך זוכרת משהו מעבר לחוויה הכללית של הספר.
למרות זאת, נראה לי שאם אהבתם את הספר הראשון, שווה לקרוא גם את השני.

מי לא מכיר את המדריך?
מי לא שמע עליו מיליון ביקורות חיוביות?
מי לא שמע/אמר את המשפט: מה?! לא קראת עדיין המדריך?!"

לא מבינה על מה העניין.
רעיונות מקוריים, מאוד אפילו, אבל ביצוע לא מרשים במיוחד (והתרגום המחריד לא תרם בכלל).
הרגשתי התחלה של עלילה טובה, אבל הייתה צפויה לי אכזבה, וכל הזמן רק חיכיתי שיבוא הבום הזה שיסביר למה כולם מתלהבים ממנו כל כך.
בסך הכל הרגשתי מין ערפל כזה, כאילו העלילה מתקדמת בלי סיבה, או לפני שנגמרה. הדימוי הכי טוב שאני מוצאת זה ראש לא מחובר לגוף, אל תשאלו למה.