“נו שויין.
עוד מרדף ימיביניימי אחר ספר/קמע/שרביט/לחש/קללה
לעיתים נדמה שכל התקופה החשוכה הזו היא-היא האבטיפוס של המירוץ למיליון.
ריאליטי של סוסים, פרדות, גלימות ועששיות .

ספר בינוני למדי. צפוי וחסר מקוריות.
נזיר מסתורי בעל ספר כשפים אלמותי מסתיר את אוצרו בארבעה חלקים מפוזרים אי שם.
סוחר ספרים ושרידים קדושים מתחקה אחר הספר.
הוא לא לבד , כמובן. יוצאים בעקבותיו, איך לא, אנשי הרוע האפל המבקשים גם הם את הספר.
טירות עתיקות, נזירים מפחידים מחוטטי פנים, מבוכים וכתבי חידה.
מי יזכה בפרס?

השפה אמנם יפה,עשירה ומתאימה לתקופה אך הדמויות שטחיות, המתח לא מותח ונראה שהסופר התמקד ב"טריקים" המוכרים והלעוסים של המותחנים ההיסטוריים וסביבם טווה את העלילה.

באיזשהו מקום ברשת מצאתי שהשוו את הספר ל"שם הורד"...
הכיצד זה ששון קונרי טרם לבש את מדי ה007 שלו ויצא לנקום את עלבונו של אקו....

יאללה, עבור.
נו שויין.”

“כשהאימפריה הרומית המערבית החלה להתפורר ובכל מקום יכולת להריח את ריחם החרוך של הבירוקרטיה הסבוכה, המצביאים הנכשלים והקיסרים העייפים, אנשים חיפשו מסוד חדש להזדהות איתו. במה אפשר כבר להאמין כשהחיים שלך בזבל בגלל המיתון הכלכלי והעולם שאבותייך גדלו בו קורס אל מול עינייך?
אפשר להאמין ולאמץ אל ליבך איזו דת קטנה שהחלה לרקום עור וגידים בפרובינקיית יהודה הרחוקה, ופשטה ידיים עד לנהרות אירופה ומדבריות ערב.
הנצרות, נתנה לאנשים תקווה שלמרות הכל- יש להם סיכוי. אם רק יאמינו מספיק באדונם, הגאולה תבוא מעצמה. היא תוכל לבוא מחר, בעוד עשר שנים או בגסיסתם, אבל היא תבוא. ישו יושיע אותם מהבלי העולם הזה, שרץ אחורנית אל תוך האנרכיה וחוסר הסדר כאילו אלוהים לחץ בטעות על rewind.
הספר הזה עוסק רובו ככולו, בעולם הזה. עולם הכנסיות. הגיבורים שלנו עוברים במסעם בין כנסיות, בזיליקות ושבילים של הולכי רגל, לא כי הם אנשי דת, אלא כי זה העולם בו הם חיים. גם העלילה נסובה סביב דת, וראו זה פלא, גם האויבים הם אנשי דת.

הספר, אף על פי הגדרתו כרומאן מתח היסטורי, הרבה יותר הזכיר לי נסיון לא מוצלח להפוך את הבקיאות העצומה של הכותב בלטינית, צרפתית של ימי הביניים, העולם הכנסייתי ועוד- לעלילה. הרבה פעמים, מצאתי עצמי נאבד בין ההסברים הרבים על הרמזים שקיבלו הדמויות ואיך אמורים לפרשם בעזרת שפה כזו או אחרת שאם מתרגמים אליה את הטקסט, מצליבים את האותיות,הופכים משפטים מימין לשמאל ורוקעים שלוש פעמים ברגליים על משטח עץ ליבנה בלבד, אפשר למצוא את הרמז, שגם אם היה מתורגם במנדרינית ספרותית, רמת ההבנה שלי בעניין מה הסופר רוצה מחיי לא הייתה משתנה.
במשך רוב הספר, הדמויות נמצאות בשלושה מצבים- או שהן פותרות חידה בלטינית, או שהן נרדפות, או שהן בדרכן למקום בו יהיה עליהם לפתור חידה.
אילו רק העלילה הייתה צולעת, הייתי משבח את הכותב על הידע ונהנה מאווירת ימי הביניים. אבל הדמויות. הו הדמויות.

לסופרי ז'אנר (כמו סופרי רומאנים היסטוריים) יש נטייה נוראית לשכוח שהם כותבים על בני אדם, ולא על אירועים. ומכיוון שהם כותבים על בני אדם, הם צריכים לחשוף את רגשותיהם בצורה עדינה ומחושבת, באופן בו בני אדם אמיתיים היו עושים זאת. לא כך בספר הזה. כל רגש מיד נחשף לקורא ולא מותיר שום רושם מלבד הידיעה שהדמות הזאת והזאת עצובה כרגע, או נחטפה על ידי פיראטים בשלב כלשהו בחייה. זוהי מלאכת בניית דמות רשלנית, שאפשר לזהות ללא שום קושי שלא נעשתה בידי סופר מקצועי.

בסך הכל, לא ממש נהניתי מהספר. למעשה, החל מהשליש השלישי של הספר הכרחתי את עצמי לקרוא על מנת לסיים אותו כבר ולהתחיל את הספרים האחרים שממתינים לי בספרייה.
יש לו כמובן נקודות חיוביות כמו הבקיאות של הכותב והאווירתיות- אך הן מאבדות כל משמעות על רקע הדמויות השקופות, העלילה הרפטטיבית והצפנים הלטיניים שמשום מה הכותב מצפה ממני להבין.”

“יש ספרים מצוינים שמתחילים לאט מאד ובצורה משעממת מאד וקשה להם מאד להתניע... ספרים כאלה קל מאד לפספס ולהפסיד אותם.
כנגד זה פיתחתי לעצמי את שיטת "שליש הספר"- לא מתיאשים מהספר עד שמגיעים לשליש ממנו. אם ספר לא הצליח להתניע עד לשליש אז הוא כנראה מקרה אבוד וחבל על הזמן שלך (אני אשכרה בודק את מספר העמודים ומציין לעצמי איפה השליש עובר- קו פרשת המים של הספר).
בספר הזה כבר לאחר 50 עמודים ידעתי שיהיה לי קשה להגיע לשליש (123 עמודים אם אתם שואלים) אבל איכשהו שרדתי. מה שהפתיע אותי הוא שבסופו של עניין הגעתי גם עד לסופו.( אבל לא מאהבת מרדכי- כלומר, רציתי להיות בטוח בביקורת שאכתוב עליו).
אני לא אוהב לקטול ספרים אבל לתועלת הציבור אני נאלץ...רק לפני כן אציין שהספר לא כל כך גרוע- הוא פשוט סתמי ביותר וזה אולי הדבר הגרוע ביותר שאפשר לומר על ספר...
אז ככה- על הכריכה המפתה והמזמינה (באמת כריכה מושקעת) צוין- "מסתורי כמו שם הורד ומשכנע כמו עמודי תבל"! -לא מיניה ולא מקצתיה! מי העיז לכלול את הספר הזה עם שני הספרים המצוינים הללו בכפיפה אחת!!
אני מציע לכם שלא תגעו בספר הזה- הכריכה אמנם מזמינה אך אלו קלוריות ריקות.
לא מספיק שבספר אין עלילה ראויה לשמה, לא מתח ולא רעיון עמוק, וגם הגיבורים הם יצורים שטחיים מאין כמוהם (מתכון להכנת פשטידת כרובית יותר מעמיק ומרגש מהספר הנ"ל) אלא הגדיל הסופר/ההוצאה לעשות ולחלק את הספר לפרקים קצרצרים שנגמרים ברבעי עמודים- מה שמותיר אותנו עם חצי ספר של עמודים ריקים (העמודים הריקים הללו היו החלק הכי מעניין בספר- עברו ביעף!! ).
בקיצור- הרושם הוא שהספר לא נקרא כספר אלא יותר כאוסף היסטורי של דוחות עיתונאיים/מודיעינים מראשית ימות הביניים על עלילותיהם של צלבנים, נזירים וסוחרים.
פשוט חבל על הזמן היקר שלכם. תוכלו לנצל אותו לדברים יותר מועילים ( כמו למשל להכנת פשטידת כרובית!).
מקוה שאציל לפחות נשמה אומללה אחת מבזבוז הזמן הזה...”

“רומן מתח היסטורי המתרחש בימי הביניים. אינייציו דה טולדו הוא סוחר בפריטי קודש וספרים, שנאלץ לברוח מקבוצה עלומה שרדפה אותו ואת חברו, כנראה בשל ספר שהם מצאו. 13 שנה אח"כ הוא מתבקש ע"י איש רם ומכובד, מחשובי העיר ונציה, לצאת ולהשיג ספר שהחביא חברו, ולרוכשו. מה שמתחיל כמסע חיפוש אחר ידיד עבר ואחר ספר מתגלה כמסע רצוף אויבים, תקלות וסכנות, כשקבוצות ואנשים שונים מנסים להפריע לו ואף לפגוע בו. ככל שהסיפור מתקדם הוא חושף עוד ועוד מהתעלומה של ידידו משכבר ושל הספר, עד לסוף מפתיע.
ספר מעניין וטוב.”