בכל דירה ממוצעת תמצאו עשרות עד מאות קילוגרמים של חפצים מיותרים, שאיש לעולם לא ישתמש בהם. הדירות היום גדולות בהרבה מאלה שנבנו לפני 50 שנה, פחות אנשים למטר מרובע, אבל החפצים שהצטברו זקוקים למקום. ואם פתאום נזדקק לחפץ כלשהו, נאמר "רגע, היה לנו אחד כזה פעם. איפה שמנו אותו??? לא חשוב. נקנה חדש".
לא כך היה בעבר. עניים מרודים אינם זורקים כלום. הם משתמשים בחפץ – בגד נניח – עד שהשתי נפרד מהערב, ואז הופכים אותו לסמרטוט ניקוי. זוכרים את זה? (קיצצתי בו באכזריות כדי להדגים את הנקודה, אבל אני ממליצה בחום לקרוא את "מעשה במעיל" מלא החן, ההומור והאירוניה של קדיה מולודובסקיה)

&
החיט עוֹסֵק בחָיִט וִילָדִים לוֹ מְלוֹא הַבַּיִת.
הוֹי תָּפֵרוּ מְעִיל שֶׁל חורף לְבָחוּר גְּדַלְיָהוּ גוץ, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חם בַּחוּץ.
רָץ גְּדַלְיָהוּ בּוֹ שנתיים, עוֹד שָׁנָה - הַמְּעִיל, כְּאִילּוּ, עוֹד יותֶר יָפֶה אפילו!
קְצָת גּדֶל גְּדַלְיָהוּ קֹטֵן, והמעיל לוֹחֵץ במותן - רָץ בַּמְּעִיל שמריהו לייזר.
רָץ בּוֹ לייזרקה שנתיים, עוֹד שָׁנָה, הַמְּעִיל, כְּאִילּוּ, עוֹד יותֶר יָפֶה אפילו!
לייזרקה הֵרִים ידיים, והקץ לשרווליים... (נו) שבמעיל תָּרוּץ כְּבָר בילה
בילה רָצָה בּוֹ שנתיים, עוֹד שָׁנָה - הַמְּעִיל, כְּאִילּוּ, עוֹד יִוָּתֶר יָפֶה אפילו!
בילה רֶגַע מתכופפת - הבטנה כְּבָר מתעופפת... (נו) שבמעיל תָּרוּץ כְּבָר חַיָּה!
חַיָּה רָצָה בּוֹ שנתיים, עוֹד שָׁנָה - הַמְּעִיל, כְּאִילּוּ, עוֹד יותֶר יָפֶה אפילו!
ופתאום, אֵימָה וּפָחַד, חַיָּה בָּאָה מתיפחת... הִיא אִבְדָה אֶת הכיסים...
אֶת הַמְּעִיל בְּדֶרֶך-אֶרֶץ אָז לָבַשׁ יְחִיאֵל פָרַץ. ובאותו הַיּוֹם בשתיים, הוּא תָּלַשׁ אֶת השוליים.
וְבשעָה חָמֵשׁ בְּעֵרֶך, חור גָּדוֹל נָקַב בברך. וּבְרֶגַע הָאַחֲרוֹן הֵבִיאו בְּלִי צַוָּארוֹן, וסידר בּוֹ חור מוּל חור, מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר!
&

מארי קונדו גילתה בגיל צעיר שהצורך הבסיסי שלה הוא "לעשות סדר", ולהשליט סדר בכל מקום עליו נחות עיניה. היא יכלה בקלות להפוך לעקרת בית נודניקית שממררת את החיים לבני ביתה או לצוות העובדים שהיא ממונה עליו - אם באופן ממוזל בעלה יהיה ראש ממשלה - אבל היא זיהתה צורך בסדר ואירגון אצל רבים, שמרגישים כמו שוליית הקוסם, אומללות וחוסר שליטה בחייהם, לנוכח החפצים העולים על גדותיהם, וכך הפכה את הנטייה הטבעית לעיסוק מכניס מאד.

העקרונות שקונדו מפרטת בספרה הם פשוטים: לחלק את החפצים לקטגוריות, להחליט איזה חפץ "משמח אותנו" (בעברית - אוהבים אותו), לערום את החפצים שאינם משמחים אותנו, לצעוד בנחישות לפח האשפה הקרוב (אולי עדיף רחוק, שלא להתפתות לחרטה) ולזרוק, לזרוק, לזרוק. אחרי שנשארנו עם מלאי קטן (יחסית, יחסית...) של חפצים – לסדר אותם תוך הקפדה על מקום אחד לכל החפצים באותו תחום (כלומר לא לפתוח "תחנות עגינה" שונות לאותו סוג חפצים.) זהו. פשוט. מה, לא?
קונדו מוסיפה "נגיעות יפניות" – היא מציעה להודות לכל חפץ שלא יישאר איתנו, על שירותו הנאמן, מבהירה שהחפצים שלנו – הבגדים, הספרים, כלי המיטה והמטבח - זקוקים לידינו המלטפת וגם למקום מרווח ומאוורר בארון, כדי "לנשום" ו"לחזור לחיים", היא מוסיפה גם כמה אבחנות קולעות בחלקן לגבי הסיבות שאנו מתקשים לעשות את מה שצריך דהיינו להיפטר מחפצים מיותרים ולשמור על הסדר שנוצר.

למה היא מצליחה? היא משתמשת באוטוריטה. היא, למשל, לא מרשה לפרוס את מבצע הסידור על פני זמן רב. מבחינתה – אפשר להקדיש כמה חודשים לחשיבה לפני. אבל את המיון-זריקה-סידור יש לבצע במכה אחת ולא להתברבר. חפצים שאינם ממויינים - היא מאיימת על לקוחותיה – היא לא תרשה להשאיר. והסמכות ההורית הזו היא, כנראה, סוד הצלחתה. כי כולנו מתגעגעים לאמא כזאת, שיודעת הכי טוב מה טוב לנו... הספר כתוב באופן קולח, עם דוגמאות יפניות נחמדות. אותי היא קנתה, אני מהזורקים. אבל חצי מאוכלוסיית העולם שייכת לאגרנים. הם, כנראה, לא ייהנו מהספר הזה (או יותר גרוע, יוסיפו אותו לחפצי הבית...)


*

בכל דירה ממוצעת תמצאו עשרות עד מאות קילוגרמים של חפצים מיותרים, שאיש לעולם לא ישתמש בהם. הדירות היום גדולות בהרבה מאלה שנבנו לפני 50 שנה, פחות אנשים למטר מרובע, אבל החפצים שהצטברו זקוקים למקום. ואם פתאום נזדקק לחפץ כלשהו, נאמר "רגע, היה לנו אחד כזה פעם. איפה שמנו אותו??? לא חשוב. נקנה חדש".
לא כך היה בעבר. עניים מרודים אינם זורקים כלום. הם משתמשים בחפץ – בגד נניח – עד שהשתי נפרד מהערב, ואז הופכים אותו לסמרטוט ניקוי. זוכרים את זה? (קיצצתי בו באכזריות כדי להדגים את הנקודה, אבל אני ממליצה בחום לקרוא את "מעשה במעיל" מלא החן, ההומור והאירוניה של קדיה מולודובסקיה)

&
החיט עוֹסֵק בחָיִט וִילָדִים לוֹ מְלוֹא הַבַּיִת.
הוֹי תָּפֵרוּ מְעִיל שֶׁל חורף לְבָחוּר גְּדַלְיָהוּ גוץ, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חם בַּחוּץ.
רָץ גְּדַלְיָהוּ בּוֹ שנתיים, עוֹד שָׁנָה - הַמְּעִיל, כְּאִילּוּ, עוֹד יותֶר יָפֶה אפילו!
קְצָת גּדֶל גְּדַלְיָהוּ קֹטֵן, והמעיל לוֹחֵץ במותן - רָץ בַּמְּעִיל שמריהו לייזר.
רָץ בּוֹ לייזרקה שנתיים, עוֹד שָׁנָה, הַמְּעִיל, כְּאִילּוּ, עוֹד יותֶר יָפֶה אפילו!
לייזרקה הֵרִים ידיים, והקץ לשרווליים... (נו) שבמעיל תָּרוּץ כְּבָר בילה
בילה רָצָה בּוֹ שנתיים, עוֹד שָׁנָה - הַמְּעִיל, כְּאִילּוּ, עוֹד יִוָּתֶר יָפֶה אפילו!
בילה רֶגַע מתכופפת - הבטנה כְּבָר מתעופפת... (נו) שבמעיל תָּרוּץ כְּבָר חַיָּה!
חַיָּה רָצָה בּוֹ שנתיים, עוֹד שָׁנָה - הַמְּעִיל, כְּאִילּוּ, עוֹד יותֶר יָפֶה אפילו!
ופתאום, אֵימָה וּפָחַד, חַיָּה בָּאָה מתיפחת... הִיא אִבְדָה אֶת הכיסים...
אֶת הַמְּעִיל בְּדֶרֶך-אֶרֶץ אָז לָבַשׁ יְחִיאֵל פָרַץ. ובאותו הַיּוֹם בשתיים, הוּא תָּלַשׁ אֶת השוליים.
וְבשעָה חָמֵשׁ בְּעֵרֶך, חור גָּדוֹל נָקַב בברך. וּבְרֶגַע הָאַחֲרוֹן הֵבִיאו בְּלִי צַוָּארוֹן, וסידר בּוֹ חור מוּל חור, מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר!
&

מארי קונדו גילתה בגיל צעיר שהצורך הבסיסי שלה הוא "לעשות סדר", ולהשליט סדר בכל מקום עליו נחות עיניה. היא יכלה בקלות להפוך לעקרת בית נודניקית שממררת את החיים לבני ביתה או לצוות העובדים שהיא ממונה עליו - אם באופן ממוזל בעלה יהיה ראש ממשלה - אבל היא זיהתה צורך בסדר ואירגון אצל רבים, שמרגישים כמו שוליית הקוסם, אומללות וחוסר שליטה בחייהם, לנוכח החפצים העולים על גדותיהם, וכך הפכה את הנטייה הטבעית לעיסוק מכניס מאד.

העקרונות שקונדו מפרטת בספרה הם פשוטים: לחלק את החפצים לקטגוריות, להחליט איזה חפץ "משמח אותנו" (בעברית - אוהבים אותו), לערום את החפצים שאינם משמחים אותנו, לצעוד בנחישות לפח האשפה הקרוב (אולי עדיף רחוק, שלא להתפתות לחרטה) ולזרוק, לזרוק, לזרוק. אחרי שנשארנו עם מלאי קטן (יחסית, יחסית...) של חפצים – לסדר אותם תוך הקפדה על מקום אחד לכל החפצים באותו תחום (כלומר לא לפתוח "תחנות עגינה" שונות לאותו סוג חפצים.) זהו. פשוט. מה, לא?
קונדו מוסיפה "נגיעות יפניות" – היא מציעה להודות לכל חפץ שלא יישאר איתנו, על שירותו הנאמן, מבהירה שהחפצים שלנו – הבגדים, הספרים, כלי המיטה והמטבח - זקוקים לידינו המלטפת וגם למקום מרווח ומאוורר בארון, כדי "לנשום" ו"לחזור לחיים", היא מוסיפה גם כמה אבחנות קולעות בחלקן לגבי הסיבות שאנו מתקשים לעשות את מה שצריך דהיינו להיפטר מחפצים מיותרים ולשמור על הסדר שנוצר.

למה היא מצליחה? היא משתמשת באוטוריטה. היא, למשל, לא מרשה לפרוס את מבצע הסידור על פני זמן רב. מבחינתה – אפשר להקדיש כמה חודשים לחשיבה לפני. אבל את המיון-זריקה-סידור יש לבצע במכה אחת ולא להתברבר. חפצים שאינם ממויינים - היא מאיימת על לקוחותיה – היא לא תרשה להשאיר. והסמכות ההורית הזו היא, כנראה, סוד הצלחתה. כי כולנו מתגעגעים לאמא כזאת, שיודעת הכי טוב מה טוב לנו... הספר כתוב באופן קולח, עם דוגמאות יפניות נחמדות. אותי היא קנתה, אני מהזורקים. אבל חצי מאוכלוסיית העולם שייכת לאגרנים. הם, כנראה, לא ייהנו מהספר הזה (או יותר גרוע, יוסיפו אותו לחפצי הבית...)


*