ביקורת ספרותית על חולדה עם רין רן - מונולוגים, דיאלוגים, מערכונים מתוך החמישייה הקאמרית 1996-1993 מאת יוסף אל-דרור
ספר בסדר

---

הספר הזה ואנוכי נפגשנו לראשונה בשיעור הקולנוע בבית הספר. המורה הביאה אותו לכיתה, הקריאה לנו קטע כלשהו מתוך הספר שהיא אוהבת במיוחד, ואחרי זה נתנה לנו מטלת כתיבה שקשורה לאותו קטע.
הקטע, שהוא קטע סאטירי, מדבר על מיפגש של 2 אנשים - מתרים ודייר - שמתגלגל למקומות לא צפויים ולא שיגרתיים (בשונה מרוב הפעמים שאנחנו מתרימים, כשאנחנו אומרים שלום לדייר שפותח את הדלת, מבקשים ממנו לתרום סכום כסף כלשהו למטרה כלשהי, הדייר תורם - או לא תורם -, אומרים שלום ותודה ועוברים לדייר הבא).
מטלת הכתיבה הייתה לכתוב גם קטע על מיפגש של דייר ומתרים, שמתגלגל למקומות לא צפויים ולא שיגרתיים, וגם לעשות זאת באותה צורה ובאותו סיגנון כמו של הקטע שבספר - רק שזה קטע שלנו, שאנחנו כותבים, והכל פתוח ויכול לקרות על פי הדימיון שלנו.
אז הנה הקטע שאני כתבתי:

בדירה כלשהי, בביניין כלשהו, בעיר כלשהי, נשמעת דפיקה בדלת.
דייר: כן, מי שם?
מתרים: מתרימים.
הדייר פותח את הדלת.
המתרים (מדקלם): אנחנו מתרימים לאנשים חולי סכרת. יש לך אולי מטבע של 5 שקל, 10 שקל או שטר של 20, שטר של 50, או שטר של 100 לתרום לנו?
הדייר: לא, אני לא מעוניין לתרום.
המתרים (לא בטוח ששמע טוב): סליחה, אדוני, מה אמרת?
הדייר (חוזר על דבריו, לא ברצון רב, ואף בחוסר חשק): אמרתי, שאני לא מעוניין לתרום.
הדייר (מסביר את עצמו): אני לא מעוניין לתרום, משום שאני חולה סוכרת - אז למה שאני אתרום לחולי סכרת אחרים? אם כבר, תתרום לי אתה כסף!
המתרים (מנסה לשכנע): ובכל זאת. תחשוב שיש עוד הרבה אנשים במצבך, שסובלים ממה שאתה סובל וזקוקים לתרומה. לא תרצה לתרום?
(הדייר מבין שהוא נתקל במתרים נודניק ועקשן במיוחד, ומנסה לסגור את הדלת)
המתרים (שם לו רגל): טוב, טוב, אם אתה לא מוכן לתרום לחולי סוכרת, אז יש לנו עוד קבוצה שאתה יכול לתרום לה. במיסגרת מסע ההתרמה שאנו עורכים, אנחנו גם מתרימים לחולי סרטן. תרצה אולי להתרים לחולי סרטן? להזכירך, אפשר לתת את התרומה באמצעות מטבע של 5 שקל, 10 שקל, או שטר של 20, 50 או 100 ש"ח.
הדייר: במיקרה אני גם חולה סרטן...
המתרים (לא מוותר): ובכל זאת, לא תרצה לתרום משהו לאנשים שסובלים כמוך מהמחלה הארורה הזאת?
הדייר (מנסה לסגור את הדלת): לא.
המתרים (שם לו רגל, ובמאמץ אחרון אומר): אה, אה, אנחנו גם מתרימים ל... אנחנו גם מתרימים לאוטיסטים! כן, לאוטיסטים!
הדייר: נו, אז אני גם אוטיסט!
המתרים (מופתע): מה, באמת?
הדייר: כן, אני אוטיסט. ולמדתי בכיתה קטנה. ופעם, תלמיד אוטיסט אחד שלמד איתי בכיתה הקטנה, אכל כריך עם חמאת בוטנים, והתחלתי פתאום לגרד לעצמי בכל הגוף, והרופא גילה שיש לי אלרגייה לבוטנים. ועוד פעם, עוד ילד שלמד איתי בכיתה תקע כזה נוד מסריח, שמייד חטפתי ישר על המקום אסטמה!
הדייר (מפסיק את שטף הדיבור שקצת הבהיל את המתרים, מתנשף, ואז חוזר לדבר): ואולי גם תרצה לראות מה צמח לי על 2 הביצים?
(הדייר עושה את עצמו כאילו הוא עומד להוריד את מכנסיו)
המתרים (צועק מייד): לא, לא, לא, רק אל תראה! אין צורך! באמת, אין צורך! ביי ביי, ויום טוב שיהיה לך אדוני! ביי, אני הולך!
(המתרים יורד בריצת ספרינט מהירה מחדר המדרגות של אותו ביניין, ועד שהוא לא מגיע לביתו, המתרים לא מפסיק לרוץ)
הדייר (ממשיך לעמוד בפתח דירתו ולצעוק בקולי קולות למרות שהמתרים כבר מזמן עזב): אה, ואני גם חירש ואילם!...



בסוף השיעור, לאחר שסיימנו לכתוב את הקטעים שלנו, ביקשתי מהמורה שתשאיל לי את הספר.

***

ספר זה הוא מאגר של מונולוגים, דיאלוגים ומערכונים מתוך החמישייה הקאמרית, שכתב וליקט כאן בספר, יוסף אל-דרור, הכותב של החמישייה הקאמרית. הספר הוא בעצם סוג של תסריט, וגם כתוב בצורה דומה.
אז ככה: אפשר לומר שספר זה הוא מן מיקרוקוסמוס כזה של תוכנית סאטירה ממוצעת: מצד אחד, יש בו קטעים משעשעים וטובים, ומצד שני, יש כאלה שפחות, ויש כאלה שהם ממש מעיקים ושבכלל לא הבנתי את ההומור שלהם (במיוחד אלה שכתובים בשפת רחוב כזו, עם יותר מדי דיבורים וחפירות).
יש קטעים עם פאנץ' ברור, מודגש וחזק, כמו בהרבה תכנים סאטיריים קלאסיים, ויש קטעים שהפאנץ' שלהם חלש, וגם כאלה שאין להם פאנץ' בכלל, וכאלה שהפאנץ' אצלם לאו דווקא נמצא בסוף הקטע.
יש קטעים שעצם העובדה שכתבו אותם והוציאו אותם בגירסה מודפסת, עשתה להם חסד, ובעת קריאתם ממש יכולתי לדמיין היטב את השחקנים אומרים את מה שכתוב, בטונים המוכרים של מערכוני הסאטירה. ויש קטעים שהכתיבה עשתה עימם פחות חסד, ושבכך שהם כתובים נוצר משהו מבלבל, חלש ולא זורם ואפילו קצת מגוחך, ושיכול להיות שבתוכנית משודרת בטלוויזיה זה היה נראה הרבה יותר טוב, ואולי גם קצת מצחיק.
יש מערכונים שבעיקר צוחקים עלינו, כאנשים, ואיך אנחנו מתנהגים ובוחרים להתנהג בסיטואציות מסויימות בחיי היום יום שלנו. ויש קטעים שנעשו בהגזמה פרועה, שהסיכוי שלהם לקרות במציאות הוא כמעט אפסי, ובכל זאת התפקיד שלהם הוא נשאר זהה: לצחוק עלינו, כאנשים, ועל אופן ההתמודדות שלנו עם סיטואציות מסויימות.
בשורה התחתונה, זה ספר לא רע, שהיה לי נורא נעים לקרוא אותו, והוא העביר לי את הזמן בקלילות.

בממוצע, הקטעים הארוכים יותר בספר הם המצחיקים יותר, והקצרים יותר - פחות. ומכיוון שאני נורא עצלן בשביל לצטט בשבילכם קטע ארוך וטוב, ניסיתי למצוא קטע בספר שהוא גם מצויין שיעשה לכם טוב לקרוא אותו, וגם קטע קצר שיעשה לי טוב לכתוב אותו.
אז הנה הקטע המצוטט:

דב יושב עם דף ביד ומדבר למצלמה.

דב: את הקטע הבא אני אקריא מהדף. ולא שלא למדתי בעל פה, למדתי פיקס ואני יודע על בוריו את הקטע. אני רק רוצה לוודא שמה שאני זוכר, זה מה שכתוב, או יותר נכון ההפך, שמה שכתוב זה מה שאני זוכר. ולמה? פשוט מאוד, אנשים אמרו שרואים שאני בדרך כלל יודע את הקטעים בעל פה, אבל בכל זאת תמיד יש להם תחושה שמשהו חסר וביקשו ממני בפעמים הבאות לוודא שלא נשמט לי כלום, אז אני הולך בשיטה הכי פשוטה, אני מביא את המקור וקורא ממנו וכבר לא יהיו בעיות. זה לא יוריד מהאיכות של הקטע, אל תדאגו, וזה קטע איכותי, אבל בכוונה בחרתי קטע שלא מצריך יותר מדי זה.
ולהגיד את האמת, יכול להיות שזה קטע שאולי אפילו יוסיף לו שאני אקרא אותו ולא אגיד מהזיכרון, יכול להיות שאפילו אם הייתי מחליט לעשותו אותו כן בעל פה הייתי עושה אותו עם דף ביד, בתור קטע, כאילו זה הקטע של הקטע. יכול להיות שזה מה שהייתי עושה. וכולם היו יוצאים מזה נשכרים - אתם ואני וגם מי שכתב אותו. אבל לא בטוח. אז אוקיי, הנה אני מתחיל.

מקרב את הדף וקורא:

את הקטע הבא אני אקרא מהדף...

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על חולדה עם רין רן - מונולוגים, דיאלוגים, מערכונים מתוך החמישייה הקאמרית 1996-1993