ביקורת ספרותית על סיפור שמתחיל בתאונה ונגמר בהתגלות מאת אנדרו קאופמן
ספר בסדר

---

זה אינו סיפור רגיל. הוא משלב סיפור רגיל עד בנלי של בני אדם עם אלמנטים פנטסטיים, עובר ממציאות לבידיון ומנסה לומר משהו על חייהם של אנשים, משהו שנאמר כבר בספרים רבים, וקאופמן אולי חשב שאם יאמר את זה בדרך רגילה, הסיפור שלו ישעמם. לכן במקום לתאר תאור מתקבל על הדעת של שרשרת אירועים מתקבלת על הדעת, בחר בגישה מקורית (לכאורה) ומה שיצא לו זה תבשיל המורכב מבשר, קטשופ וקקאו עליו נזרו סוכריות צבעוניות.

כשקראתי שאלתי את עצמי למה? לשם מה היה לו צורך להמציא עולם, בעל תיאולוגיה ופילוסופיה שונה כאילו, כדי להגיד דברים שכבר נאמרו על ידי רבים, ותובנות שמקובלות על כל אדם מערבי, רגיש ומודע לתרבות הניו אייג', Comme il faut?
התובנות - משומשות. למשל החשש לגלות רגשות לזולת, שמא ישתמש בהם נגדנו. למשל הזכרונות המייצגים את הרגשות. שאם יושמדו ויישכחו. ייעלמו גם הרגשות ואיתם תעלם האישיות ומה שיישאר הוא הקליפה הריקה של האדם שפעם הרגיש וזכר והיה אדם שלם.

הסיפור כתוב היטב, לפעמים מעניין. הוא קצר - 182 עמודים. ואוצר בקרבו דמויות סוריאליסטיות של יצורים המסוגלים לנשום במים וגם באוויר, כולל תאולוגיה ופילוסופיה של חברת היצורים האלה - שמניעיהם והתנהגותם נראים כמו מניעי בני אדם חסרי הזימים. לא התעניינתי בסיפור במיוחד, לא הייתי מגדירה אותו "ספר חריף מבחינה פסיכולוגית ומשעשע מאין כמוהו, אלגוריה מקורית בעלת ממדים תנ"כיים" כהגדרתו בכריכה האחורית. לתפיסתי הוא לא היה חריף ובדרך כלל לא משעשע. חובבי אלגוריות, סוריאליזם, ומשלים בעלי סוף טוב, המוכנים לוותר על סיפור קוהרנטי כנראה יאהבו יותר ממני.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על סיפור שמתחיל בתאונה ונגמר בהתגלות