אני מאוד אוהבת סיפורי אגדה. במיוחד כאלה שחובשים אותם באדרת חדשה, רעננה וקמצוץ מקוריות שעושה הבדל של שמיים וארץ. כך סיפורו של פושקין.
פושקין, המשורר הרוסי הלאומי הנערץ, כתב עיבוד שונה לסיפור האגדה המוכר " שלגייה ושבעת הגמדים". סיפור אגדה שהוא תיבל בניחוח רוסי מובהק.
במקום שבעה גמדים, שבעה אבירים גברתנים וכרסתנים שיוצאים להלחם באויב הטטרי הנורא. במקום שלגייה, בת צאר יפייפיה, עורה צחור כשלג ושערה ארוך- ארוך כצבען של קרני השמש הבוהקות.

פושקין ברא בפנינו גרסא עשויה כהלכה, מאוד פושקינית ושירית אשר מלווה באיורים נעימים להתבוננות. איורים שמחזקים את הנוכחות הפלוקלורית שפושקין השתדל לטוות בסיפור האגדה המחודש.
עם זאת, גולת הכותרת מבחינתי של היצירה המקסימה והקסומה, היא מלאכת הכתיבה המחורזת שפושקין רקם בפנינו, מעין תחרה עדינה וקלילה שאומנם הטרגדיות של גרעין הסיפור המקורי עודנה קיימת אך הקלילות מחפה עליה, קלילות שנולדה כתוצאה מהחרוזים הססגוניים בהם משתמש פושקין על מנת לגולל את עלילת הסיפור.
חרוזיו ושפתו של פושקין [ בעזרה רבה של התרגום, חשוב לציין! על אף שלצערי איני קוראת רוסית, כך שאין לי שמץ אם התרגום אכן מהימן למקור, אף על פי כן, ניכר שהתרגום שמר על צלילות ויופיין של המילים ולא גרע מהן, שזהו דבר חשוב וקשה מאוד לעשותו] מתגלגלת על הלשון בזריזות והנאה קלילה. ניכר שהושקעה מלאכת מחשבת הן בתחום כתיבתם של החרוזים והן מלאכת התרגום.

הקריאה בתוכן הנפלא, בנוסף להתבוננות באיורים הנחמדים הנפרשים בגודלם המלא על פני עמודים שלמים בשלל צבעי הקשת, כשצבעי האדמה הדומננטיים ביותר מביניהם, יצרה עבורי מיני מסע אל זמנים נשכחים, פנטסטיים. מראות פטפטניות, נשות צארים בהירות שיער ועיניים קרות כקרח, משרתת רחומה במקום צייד מהוסס, נסיך שעיניו מלוכסנות אשר מוצאו אינו ידוע שתר אחר אהובתו בכל העולם, אפילו הגיע עד סין. דיבור עם הירח, השמש והרוח. פשוט נפלא!
פושקין לא רק שהפיח חיים חדשים ורעננים בגרסא המקורית והמעט שחוקה שמוכרת לכולנו, הוא גם הכניס מוטיבים מקוריים משלו, חלקם רוסיים מאוד, שתפחו לנגד עינינו לכדי מאפה רווי שומנים וטעים במיוחד בסגנון מזרח אירופאי. ערב לחך.

דבר נוסף לזקוף לזכותו של המשורר הנפלא הוא סיום האגדה שקיבלה תפנית מעניינת וחריגה. רק ארמוז לכם שאומנם תפוח מורעל קיים אך אין בת הצאר מתעוררת מנשיקתו של הנסיך כפי שמתרחש באגדה המקורית. פושקין בחר לסיים את הסיפור באופן מעט אחר ולא מוצלח פחות, לעניות דעתי.
מה גם, שפושקין מגדיל ראש ומשכיל לשלב תיאורים שלא בדיוק מתאימים לילדים כמו למשל המשפט המתאר את סיום אבלו של הצאר המתייחס לבשר, כלומר, תאוות הבשרים של הצאר לא מאפשרת לו להמשיך להתאבל על מות אישתו האהובה והוא נושא אישה אחרת משיקולים מיניים.

לסיכומו של עניין, מדובר בתענוג! טוב יותר מן המקור היגע והשחוק קמעה. תוצאה מרנינת נפש! וכמובן- לא רק לילדים! לילדים, למבוגרים ולכל אחד שחפץ להזין עיניו בספרות טובה!

" התאבל הצאר שנה, אך בסוף בשרו נכנע.
ובתום אבלות קודרת,
התחתן הוא עם אחת אחרת."

"ובינתיים העלמה
תעתה עד צאת חמה.
כברת דרך היא עברה,
והגיעה לטירה."

"בעברה בין חדרים,
בת הצאר עשתה סדרים.
נר לאל הטוב הדליקה
בתנור האש הסיקה,
על דרגש עץ התמקמה,
ובשקט נרדמה."