ספר מרתק, סוחף, מקומם.
נגבי מנתחת פסקי דין במשפטי אונס אשר היתה בהם מחלוקת בין השופטים. נגבי קוראת את האופן בו כל שופט כותב את פסק-הדין כספרות, ומנתחת לעומק את הסיפורים הנוצרים מתוך פסקי הדין, סיפורים אשר לעיתים, בין שני שופטים באותו המשפט, נראים כעלילות שונות לחלוטין.
האופן בו שופט בוחר לספר את סיפור האונס בו הוא מתבקש לדון אינו בהכרח מודע, אך המשמעות של התפיסה החברתית העולה מתוך דבריו דרמטית לתוצאות המשפט.

נגבי חושפת כיצד, למרות השינויים המפליגים בחוק האונס, עדיין נדרשות נשים להיות "הנאנסת הסבירה" או "הנאנסת האידיאלית" בהגיען לבית משפט לתבוע את כבודן: למרות שאין הדברים עוד נדרשים בחוק, הרי שמניתוח פסקי הדין עולה שעדיין, אם אישה לא נלחמה או הביעה התנגדות, אם היא קיימה יחסי מין בלי להיות נשוה,אם היא אוהבת מיין מזדמן - הרי שגם בקרב שופטים בישראל בשנות ה-2000 עדיין היא יכולה להיתפס כאשמה באונס אשר נעשה בה, והאנס עלול לצאת זכאי.

הבחירה של נגבי לנתח את פסקי הדין באמצעים המשמשים בד"כ לניתוח יצירות ספרותיות חושפת בהם דווקא את הרבדם הלא-מודעים, את הנורמות החברתיות המשוקעות בהם ואת המרחק הרב שקיים בין לשון-החוק להוצאתו לפועל בפועל.

ספר מרתק, כתוב בצורה סוחפת, שלא ניתן להישאר אדישים כלפיו.