אנתרופולוג קרוב אצל מי שהוא מגדיר כ"אחר" שלו. אנתרופולוגיה בישראל מאופיינת כאנתרופולוגיה "ביתית". בראשיתה של האנתרופולוגיה הישראלית הבנו האנתרופולוגים את ה"אחר" שלהם כיהודֵי המזרח והפלסטינים. עם התמורות באנתרופולוגיה העולמית ובחברה הישראלית התקרבו ה"אחר" והחוקר זה לזה, ומושאי המחקר הפכו ל"אנחנו". ה"בית" של ראשוני האנתרופולוגים היה הבית הלאומי, אשר גייס אותם רגשית ומעשית להשתתף בגיבושו, חרף העובדה שהם לא היו אנתרופולוגים "מטעם". אולם בעקבות תהליכים כלליים בחברה הישראלית ובאנתרופולוגיה העולמית – אצל האנתרופולוגים הוותיקים והחדשים, החתרניים והממסדיים – מתפתחת אנתרופולוגיה "למען".
אורית אבוהב מציגה בספרה אנתרופולוגיה ישראלית אשר מקום משכנה אינו מבצרים מבודדים או מגדלי שן, שכן חומרי הבעירה אשר מהם ניזון הדחף המחקרי הם אכפתיות, מחויבות לנחקר יותר מאשר למזמין המחקר, סקרנות לאחר, גירוי אינטלקטואלי וחיבור לעשייה מדעית אוניברסלית. הלאומיות, החיפוש אחר האקזוטיקה והרומנטיזם היו ועודם מניעים משניים בלבד למאבקים חברתיים וליעדים מוסריים. עיצובה של הדיסציפלינה הוא בידי אנתרופולוגים כבני אדם, אשר להם יצרים, כוח, חולשות, בחירות והעדפות.
בספרה האתנוגרפי-היסטורי מגוללת אבוהב את סיפורה של האנתרופולוגיה הישראלית – החל מדחייתה בשנות ה-20 של המאה ה-20 ועד לקבלתה כתחום דעת לגיטימי באוניברסיטאות בעשורים האחרונים. בנייתה כדיסציפלינה מדעית הושפעה מהשינויים הדרמטיים שהתחוללו בחברה הישראלית, מהתמורות בחשיבה ובתיאוריה במדעי החברה בכלל ובאנתרופולוגיה העולמית בפרט, וכן ממהלכים ארגוניים במערכות ההשכלה הגבוהה בישראל.
ד"ר אורית אבוהב היא אנתרופולוגית, ראש המגמה למנהל ומדיניות ציבורית בבית הספר לחברה ולממשל ומרצה בכירה במכללת בית ברל; בשלוש השנים האחרונות עמדה בראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית.