“תארו לכם שהייתם קוראים ספר של סופר ישראלי שכותב בעברית על עלילה המתרחשת בארצות הברית, הגיבורים שלה אמריקאים, והסקירה על הכריכה מבטיחה "מבט אירוני על החברה האמריקאית". איך הייתם מגיבים? אני די בטוחה שלא הייתם מעיפים מבט נוסף אל הספר הזה, בטח שלא קוראים אותו. הוא ישראלי, הוא לא חלק מהחברה האמריקאית, איך הוא מתיימר? אז לא ברור למה כשמדובר בסופר שוויצרי הגישה היא אחרת. כך שהספר הזה יוצא מראש מנקודת מוצא שלילית, סופר אירופי שכותב עלילה אמריקאית. מוסיף לנקודות השליליות הצורך לצרף לספר, אם כי בסופו, נספח עם רשימת הדמויות המופיעות בו, כמין כלי עזר העוזר לקורא להתמצא. זה רמז שלילי משום שאם העלילה עצמה לא תומכת בבידול בין הדמויות אולי יש יותר מדי מהן, ואולי הספר פשוט לא כתוב טוב. ג'סי רוזנברג הוא מפקח משטרתי שיוצא לפרישה לאחר קריירה עתירת שנים ועתירת פיענוחים. במסיבת הפרידה היפה שעשו לו במשטרה ניגשת אליו סטפני מיילר, עיתונאית במקומון ומאתגרת אותו בפרשה שהתרחשה עשרים שנה קודם לכן. באותה פרשה נרצחו ארבעה אנשים, מי שהיה אז ראש העיר, אשתו, בנו, וספורטאית עוברת אורח שהיתה שם במקרה ברגע הפשע. הרצח המרובע פוענח, אבל סטפני מיילר טענה שהפלילו את האדם הלא נכון. היא אומרת את זה, ג'סי לא ממש מתייחס אבל אז היא נעלמת ואף אחד לא יודע איפה היא. העיר המדוברת היא אורפיאה שהיא חלק מההמפטונס במדינת ניו יורק. כדרכי הלכתי לאפליקצית הרחובות של גוגל, וגיליתי שההמפטונס קיימים, קילומטרים על קילומטרים של מדשאות מטופחות ובתים גדולים מוקפי גדרות עם תיבת דואר קטנה בכניסה ושער שגם הוא מסתיר את האחוזה שנמצאת בפנים מעינא בישא. עם זאת העיירה אורפיאה לא קיימת. בעיירה הלא קיימת הזאת יש הרבה אירועי תרבות, פסטיבל שמתקיים אחת לשנה, וחנות ספרים שמייחדת חדר ליצירותיהם של סופרים מקומיים. בערבו של הפסטיבל המדובר בשנת 1994 לא ברור מדוע ראש העיר היה בביתו ולא בבימה המרכזית מקדם את האורחים ונושא את ברכת העיר לאומנים, אבל ככה הוא נרצח. הפיענוח המשטרתי התבסס על חלון זמן בן חצי שעה שבו הכבאי הממונה נעלם מהתיאטרון המרכזי, ומישהי זיהתה את הג'יפ שלו במקום אחר. אלא שכפי שג'סי רוזנברג עתיד לגלות, כל ההרשעה נשענת על יותר מדי הנחות מוקדמות. כי ג'סי חוזר בו מפרישתו וחוזר עשרים שנה אחורה. העלילה נשמעת נחמד, אבל הולכת ונעשית מופרכת, כוללת הרבה יותר מדי דמויות, כמו שהרשימה בסוף רומזת. והדמויות יותר מדי מוזרות. לכל אחת מהן סיפור רקע מלודרמטי משלה, החל בשותף של רוזנברג, עבור בארוסתו לשעבר ומה שעלה בגורלה, עבור בבמאי האקסצנטרי שעובד במשך עשרים שנה על הפקת מחזה אחד עם תסריט לא גמור, וכלה בשלל תושבי העיר. כל אחד נושא בביתו קופסה של שלדים מבאישים, והכל עולה. אם הקריאה גם ככה לא מסובכת, אז היא עוברת בין כל הדמויות, כולן בגוף ראשון, ובתוך פרק שאמור להיות נקודת מבט של אחת הדמויות מעורבבות נקודות מבט של כמה דמויות אחרות, שהדובר לא היה יכול לדעת מה קורה להן, וסצנות משתי התקופות - ההווה של הספר וזמן הפשע שקרה עשרים שנה קודם לכן. ז'ואל דיקר השוויצי כתב את "האמת על פרשת הארי קברט" שאותו אהבתי, ושיצא גם הוא בסדרה לספרות יפה. הסדרה הזאת מושכת את עיני תמיד בגלל הכריכות המעוצבות שלה על נייר מחוספס ייחודי, ועימוד פנימי שמזכיר ספרים חכמים ביותר. בדיעבד עברתי על רשימת הספרים מהסדרה ואלה שקראתי לא הוכיחו את עצמם כספרות איכותית במיוחד. אז אני סתם נמשכת שוב ושוב על ידי הקנקן רק כדי לגלות שהוא לא מאוד מלא. או מלא בתוכן מתיימר. אבל לקחתי את הספר מספריית הרחוב בגלל הארי קברט, וגיליתי שזה ספר מבולבל, מבולגן, עלילת רצח מופרכת מאוד, והרבה יותר מדי עמודים. אני ממליצה לוותר.”

“קראתי רבות מהנובלות של צווייג, ובספר הזה היה משהו שונה, מיואש וחסר אונים, אפילו אנרכיסטי. לא הופתעתי כשקראתי כי על הרומן הזה עבד בשנותיו האחרונות לפני התאבדותו תוך כדי מלחמת העולם השניה. הספר מתרחש מספר שנים אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה באוסטריה, כאשר המלחמה אומנם הסתיימה, אך המצב הכלכלי קשה מנשוא. גיבורת הספר היא כריסטינה, בת 28, שאיבדה את עלומיה ואת שמחת חייה בעקבות השנים הקשות, עובדת עבודה אפורה ומונוטונית בסניף הדואר בעיירה שכוחת אל שבה היא גרה עם אימה החולנית והתלויה בה. צווייג מפליא לתאר את עליבות חייהן ואת חוסר התוחלת. קטע כה חזק בעיני מהספר שמתאר את העליבות יפה שמתואר מאימה של כריסטינה: היטב היא יודעת שלא תאריך ימים. מזל גדול שאחרי קריסת המונרכיה עוד הצליח גיסה הפקיד הממשלתי הבכיר לדלות מן הערבוביה משרה בדואר לכריסטינה, אמנם תמורת שכר עלוב ובחור נידח ושכוח-אל כזה ואף על פי כן: קצת בטחון, כמה רעפים מעל הראש, מעט מרחב לנשימה, די הצורך כדי לחיות ובעיקר כדי להתרגל מראש לארון הקבורה הצר ממנו. בעקבות הזמנה שכריסטינה מקבלת מקרובת משפחה עשירה, היא מבלה תקופה קצרצרה במלון יוקרתי באלפים השוויצריים שם לראשונה היא מבינה עמוקות את ההחמצה שבחייה ואת העליבות שבהם. ההבנה שלה בראותה את המעמד הגבוה ופזרנותו החי חיים יפים וחסרי דאגות לעומת אופן חייה הכה סגפני ודל באמת שוברת את הלב, וממנה כריסטינה כבר לא תוכל לחזור לחייה הקודמים. הספר מתאר במקרה את כריסטינה, אבל בעיני הוא בעצם מתאר דור שלם שהקריב את חייו במלחמת העולם הראשונה הכה מיותרת, בין אם במוות תוך כדי לחימה, ובין אם במוות נפשי בהמתנה למוות החיצוני מרוב ייאוש. על האנשים הצעירים שמשמשים ככלי שרת עבור מדינאים שמובילים מדינה למלחמה לעתים תוך אדישות על ההשלכות על כל אדם ואדם מהמלחמה. ספר שיישאר לי בלב להרבה זמן, מומלץ ומעורר מחשבה.”

“ספר נפלא, מענין, כתוב נהדר ומפיק הרבה תובנות על החיים.”

“צוויג, שבשנים האחרונות היקף יצירתו הולך ומתגלה, כתב בעיקר ביוגרפיות מרהיבות ונובלות רבות. יש אפילו הטוענים שהוא הסופר היחיד שעיקר התמחותו הייתה, לא סיפורים קצרים, ולא רומנים באורך מלא, אלא נובלות. למעשה "הנערה מהדואר" הוא אחד משני הרומנים הגמורים היחידים שצוויג כתב בחייו. זה רומן שנכתב ממש לפני מותו-התאבדותו, ויצא לאור לראשונה רק אחרי 40 שנה, כך שמלבד אמירה על גרמניה שבין המלחמות וערב עליית הנאצים לשלטון, אולי ניתן גם לשאוב מהיצירה איזו אמירה מסכמת של צוויג על החיים באופן כללי. את הספר קראתי לראשונה לפני כמה שנים אך לא כתבתי עליו סקירה למרות שהוא הדהד בי לא מעט. כעת חזרתי אליו שוב בעקבות האזנה של כמה הרצאות על צוויג בכלל, ועל הספר הזה בפרט. גילתי שהשם "הנערה מהדואר" הוא תרגום שלא קשור בכלל לשם המקורי שהוא די קשה לתרגום, אולי "השכרות שבתמורה" או משהו מעין זה, ונראה שזה קריטי להבנת הרעיון המרכזי של הספר. אני מניח שהעלילה הכללית של הספר ידועה. הגיבורה היא נערה-אישה בת 28, כריסטינה הופלהנר שמה, מכפר אפרורי וחסר חשיבות באוסטריה המשמשת כפקידת דואר בסניף פרוורי עלוב בסגנון פרנץ יוסף "ראית אחד ראית את כולם". ומה נמצא בכולם? "תערובת של טבק זול מעופש ואבק תיקיות טחוב", עזובה, ציוד משרדי חסר ייחוד, שקים, עפרונות, חותמות, מסמכים וטפסים, וסייעת דואר אחת במקום שבו "לא חל לעולם שינוי ניכר, החוק הנצחי של היווצרות וכיליון, כוחו אינו עומד לו בתחומי המשרד הממשלתי". הנה כי כן, גם היא אינה אלא פריט דואר ותו לא, במקום שבו אין שום מקום לאנושיות לבוא לידי ביטוי. אלא שהיא לא תמיד הייתה כזו, המשפחה שלה הייתה דווקא מבוססת, משכילה, ובקלות היא יכלה לחוות חיים אחרים שיש בהם נערות משובבת, אהבה, השכלה, חיי משפחה, ובסך הכל קיום ראוי. מה שקרה הוא המלחמה. המלחמה טרפה את הכל, "שחקה את נעוריה, קרעה אותם לגזרים", והפכה אותה ועוד אלפים רבים שכמותה לצל. לא מדובר אפילו על ייאוש, או מרירות, אלא על קיום חסר רצון ותודעה, קיום של גוויה, "היא מרגישה באה בימים ועייפה, חסרת תועלת ורמוסה, חסרת חשק…. אין לה כל רצון להילחם שוב, להתאמץ שוב. רק לנשום בשקט, לחלום בהקיץ, לעשות את מלאכתה, להשקות את העציצים בחלון, לא לרצות דבר, לא לבקש דבר" (עמ' 29). צוויג מבהיר לנו בכמה סצינות חזקות שעוני מחפיר הוא לא רק מצב חומרי עלוב, הוא לא רק חסר חדווה וחיות, הוא גם מהווה מחסום של התודעה ושל העצמיות ומביא להתנוולות האדם, ולהפיכתו למעין מכונה העוסקת בהישרדות שלה ותו לא. ואז מגיע המכתב הגואל, הזמנה לנפוש במלון יוקרה בהרי האלפים עם הדודה הנשכחת מאמריקה, הנה ההזדמנות להפוך מאביזר דואר שחוק ומאובק לאישה צעירה. ואכן כך קורה, הבגדים, השמלות החדשות, הגברים הצעירים, האוויר הצח, והנה היא פתאום אחרת. היא פתאום רעננה, צוחקת בחופשיות, שמה לב לנופים, לויטאליות שבה ובסביבתה. ולא, לא מדובר רק בשינוי חיצוני, מדובר בתמורה תודעתית, לא פחות. התודעה שלה עצמה קמה לתחיה. היא הופכת מאובייקט לסובייקט. פתאום היא מבינה שיש חיים אחרים, חיים שראוי לחיות אותם, חיים שנגזלו ממנה. אלא שבשל נסיבות כאלו ואחרות, מגיעה שעת חצות מוקדם מן הצפוי, וסינדרלה צריכה לשוב לחייה האפורים. לשכניה וקרוביה שממתינים לה בעליבות הקיומית של העוני, עיוורים ולא מודעים לקיומם של חיים מקבילים שנשללו מהם. כאן מתחיל הפיכחון המבעית שלה, היא כבר לא יכולה לשוב למצב הטרום תודעתי שלה "הברייה החדשה, האחרת, המלאכותית והכפולה של תשעת הימים החלומיים, אותה העלמה פון בולן, שאינה קיימת ואף על פי כן קיימת גם קיימת, שוב גוועת בתוכה…. היא מוכרחה לעזוב את ההוויה המאושרת, השמימית, לטובת זחל עיוור הזוחל על הקרקע בלי דעת. כל זה נגמר, ונגמר לבלי שוב… עליה ללבוש שוב את דמותה של אותה הופלהנר המתה! זאת אינה פרידה, זה מין מוות". היא כבר חוותה את החיים במלוא עוצמתם, היא כבר חוותה את התמורה, היא יודעת היטב מה נשלל ממנה, הפיכחון הנורא לא נותן לה לשוב לצינוק האפל, כעת היא לא יכולה לשוב לבערות של טרם המהפך, הידיעה והניסיון הפכו אותה לייצור מוּדע, ולכן היא מעדיפה "לא לראות עוד דבר, לא לקבל עוד דבר במתנה, אפילו לא מאלוהים. לא לשלוח עוד מבט בשום דבר, לא להיזכר שמעכשיו ועד נצח ההרים האלה מיועדים לאחרים, לאחרים מיועדים מגרשי הספורט ומשחקיהם, בתי המלון וחדריהם הבוהקים כמראה". על הסוף אפשר לדון לא מעט, יש הרואים בסוף איזה סיום הרואי פתוח בסגנון תלמה ולואיז או בוני וקלייד, אבל האמת היא שהסיום של צוויג הוא סגור מאוד. לכריסטינה ולפרדיננד, אותו היא פוגשת בחלק האחרון של הסיפור והוא משמש לה כמעין מורה דרך בעולם של ייאוש מוחלט, אין באמת אפשרות אחרת. פרדיננד, בלי לומר זאת בפירוש מבהיר לה שאין שום מפלט מהחיים, אין שום דרך אחרת אלא המוות, או החופש המוחלט, מהשלטון, מהמצב הכלכלי, מהאידאות ואפילו החופש זה מול זו. העמידה המוחלטת מול העצמי, בצורה שלמה ואוטונומית, זו היא התמורה המוחלטת, כשמו המקורי של הספר. צוויג בסופו של דבר הוא הומניסט ולכן הוא מאמין שהחופש אפשרי גם בעולם קודר מאוד, אפשרי, ולו לזמן מה.”

“תארו לכם שהייתם קוראים ספר של סופר ישראלי שכותב בעברית על עלילה המתרחשת בארצות הברית, הגיבורים שלה אמריקאים, והסקירה על הכריכה מבטיחה "מבט אירוני על החברה האמריקאית". איך הייתם מגיבים? אני די בטוחה שלא הייתם מעיפים מבט נוסף אל הספר הזה, בטח שלא קוראים אותו. הוא ישראלי, הוא לא חלק מהחברה האמריקאית, איך הוא מתיימר? אז לא ברור למה כשמדובר בסופר שוויצרי הגישה היא אחרת. כך שהספר הזה יוצא מראש מנקודת מוצא שלילית, סופר אירופי שכותב עלילה אמריקאית. מוסיף לנקודות השליליות הצורך לצרף לספר, אם כי בסופו, נספח עם רשימת הדמויות המופיעות בו, כמין כלי עזר העוזר לקורא להתמצא. זה רמז שלילי משום שאם העלילה עצמה לא תומכת בבידול בין הדמויות אולי יש יותר מדי מהן, ואולי הספר פשוט לא כתוב טוב. ג'סי רוזנברג הוא מפקח משטרתי שיוצא לפרישה לאחר קריירה עתירת שנים ועתירת פיענוחים. במסיבת הפרידה היפה שעשו לו במשטרה ניגשת אליו סטפני מיילר, עיתונאית במקומון ומאתגרת אותו בפרשה שהתרחשה עשרים שנה קודם לכן. באותה פרשה נרצחו ארבעה אנשים, מי שהיה אז ראש העיר, אשתו, בנו, וספורטאית עוברת אורח שהיתה שם במקרה ברגע הפשע. הרצח המרובע פוענח, אבל סטפני מיילר טענה שהפלילו את האדם הלא נכון. היא אומרת את זה, ג'סי לא ממש מתייחס אבל אז היא נעלמת ואף אחד לא יודע איפה היא. העיר המדוברת היא אורפיאה שהיא חלק מההמפטונס במדינת ניו יורק. כדרכי הלכתי לאפליקצית הרחובות של גוגל, וגיליתי שההמפטונס קיימים, קילומטרים על קילומטרים של מדשאות מטופחות ובתים גדולים מוקפי גדרות עם תיבת דואר קטנה בכניסה ושער שגם הוא מסתיר את האחוזה שנמצאת בפנים מעינא בישא. עם זאת העיירה אורפיאה לא קיימת. בעיירה הלא קיימת הזאת יש הרבה אירועי תרבות, פסטיבל שמתקיים אחת לשנה, וחנות ספרים שמייחדת חדר ליצירותיהם של סופרים מקומיים. בערבו של הפסטיבל המדובר בשנת 1994 לא ברור מדוע ראש העיר היה בביתו ולא בבימה המרכזית מקדם את האורחים ונושא את ברכת העיר לאומנים, אבל ככה הוא נרצח. הפיענוח המשטרתי התבסס על חלון זמן בן חצי שעה שבו הכבאי הממונה נעלם מהתיאטרון המרכזי, ומישהי זיהתה את הג'יפ שלו במקום אחר. אלא שכפי שג'סי רוזנברג עתיד לגלות, כל ההרשעה נשענת על יותר מדי הנחות מוקדמות. כי ג'סי חוזר בו מפרישתו וחוזר עשרים שנה אחורה. העלילה נשמעת נחמד, אבל הולכת ונעשית מופרכת, כוללת הרבה יותר מדי דמויות, כמו שהרשימה בסוף רומזת. והדמויות יותר מדי מוזרות. לכל אחת מהן סיפור רקע מלודרמטי משלה, החל בשותף של רוזנברג, עבור בארוסתו לשעבר ומה שעלה בגורלה, עבור בבמאי האקסצנטרי שעובד במשך עשרים שנה על הפקת מחזה אחד עם תסריט לא גמור, וכלה בשלל תושבי העיר. כל אחד נושא בביתו קופסה של שלדים מבאישים, והכל עולה. אם הקריאה גם ככה לא מסובכת, אז היא עוברת בין כל הדמויות, כולן בגוף ראשון, ובתוך פרק שאמור להיות נקודת מבט של אחת הדמויות מעורבבות נקודות מבט של כמה דמויות אחרות, שהדובר לא היה יכול לדעת מה קורה להן, וסצנות משתי התקופות - ההווה של הספר וזמן הפשע שקרה עשרים שנה קודם לכן. ז'ואל דיקר השוויצי כתב את "האמת על פרשת הארי קברט" שאותו אהבתי, ושיצא גם הוא בסדרה לספרות יפה. הסדרה הזאת מושכת את עיני תמיד בגלל הכריכות המעוצבות שלה על נייר מחוספס ייחודי, ועימוד פנימי שמזכיר ספרים חכמים ביותר. בדיעבד עברתי על רשימת הספרים מהסדרה ואלה שקראתי לא הוכיחו את עצמם כספרות איכותית במיוחד. אז אני סתם נמשכת שוב ושוב על ידי הקנקן רק כדי לגלות שהוא לא מאוד מלא. או מלא בתוכן מתיימר. אבל לקחתי את הספר מספריית הרחוב בגלל הארי קברט, וגיליתי שזה ספר מבולבל, מבולגן, עלילת רצח מופרכת מאוד, והרבה יותר מדי עמודים. אני ממליצה לוותר.”

“קראתי רבות מהנובלות של צווייג, ובספר הזה היה משהו שונה, מיואש וחסר אונים, אפילו אנרכיסטי. לא הופתעתי כשקראתי כי על הרומן הזה עבד בשנותיו האחרונות לפני התאבדותו תוך כדי מלחמת העולם השניה. הספר מתרחש מספר שנים אחרי סוף מלחמת העולם הראשונה באוסטריה, כאשר המלחמה אומנם הסתיימה, אך המצב הכלכלי קשה מנשוא. גיבורת הספר היא כריסטינה, בת 28, שאיבדה את עלומיה ואת שמחת חייה בעקבות השנים הקשות, עובדת עבודה אפורה ומונוטונית בסניף הדואר בעיירה שכוחת אל שבה היא גרה עם אימה החולנית והתלויה בה. צווייג מפליא לתאר את עליבות חייהן ואת חוסר התוחלת. קטע כה חזק בעיני מהספר שמתאר את העליבות יפה שמתואר מאימה של כריסטינה: היטב היא יודעת שלא תאריך ימים. מזל גדול שאחרי קריסת המונרכיה עוד הצליח גיסה הפקיד הממשלתי הבכיר לדלות מן הערבוביה משרה בדואר לכריסטינה, אמנם תמורת שכר עלוב ובחור נידח ושכוח-אל כזה ואף על פי כן: קצת בטחון, כמה רעפים מעל הראש, מעט מרחב לנשימה, די הצורך כדי לחיות ובעיקר כדי להתרגל מראש לארון הקבורה הצר ממנו. בעקבות הזמנה שכריסטינה מקבלת מקרובת משפחה עשירה, היא מבלה תקופה קצרצרה במלון יוקרתי באלפים השוויצריים שם לראשונה היא מבינה עמוקות את ההחמצה שבחייה ואת העליבות שבהם. ההבנה שלה בראותה את המעמד הגבוה ופזרנותו החי חיים יפים וחסרי דאגות לעומת אופן חייה הכה סגפני ודל באמת שוברת את הלב, וממנה כריסטינה כבר לא תוכל לחזור לחייה הקודמים. הספר מתאר במקרה את כריסטינה, אבל בעיני הוא בעצם מתאר דור שלם שהקריב את חייו במלחמת העולם הראשונה הכה מיותרת, בין אם במוות תוך כדי לחימה, ובין אם במוות נפשי בהמתנה למוות החיצוני מרוב ייאוש. על האנשים הצעירים שמשמשים ככלי שרת עבור מדינאים שמובילים מדינה למלחמה לעתים תוך אדישות על ההשלכות על כל אדם ואדם מהמלחמה. ספר שיישאר לי בלב להרבה זמן, מומלץ ומעורר מחשבה.”

“ספר נפלא, מענין, כתוב נהדר ומפיק הרבה תובנות על החיים.”

“צוויג, שבשנים האחרונות היקף יצירתו הולך ומתגלה, כתב בעיקר ביוגרפיות מרהיבות ונובלות רבות. יש אפילו הטוענים שהוא הסופר היחיד שעיקר התמחותו הייתה, לא סיפורים קצרים, ולא רומנים באורך מלא, אלא נובלות. למעשה "הנערה מהדואר" הוא אחד משני הרומנים הגמורים היחידים שצוויג כתב בחייו. זה רומן שנכתב ממש לפני מותו-התאבדותו, ויצא לאור לראשונה רק אחרי 40 שנה, כך שמלבד אמירה על גרמניה שבין המלחמות וערב עליית הנאצים לשלטון, אולי ניתן גם לשאוב מהיצירה איזו אמירה מסכמת של צוויג על החיים באופן כללי. את הספר קראתי לראשונה לפני כמה שנים אך לא כתבתי עליו סקירה למרות שהוא הדהד בי לא מעט. כעת חזרתי אליו שוב בעקבות האזנה של כמה הרצאות על צוויג בכלל, ועל הספר הזה בפרט. גילתי שהשם "הנערה מהדואר" הוא תרגום שלא קשור בכלל לשם המקורי שהוא די קשה לתרגום, אולי "השכרות שבתמורה" או משהו מעין זה, ונראה שזה קריטי להבנת הרעיון המרכזי של הספר. אני מניח שהעלילה הכללית של הספר ידועה. הגיבורה היא נערה-אישה בת 28, כריסטינה הופלהנר שמה, מכפר אפרורי וחסר חשיבות באוסטריה המשמשת כפקידת דואר בסניף פרוורי עלוב בסגנון פרנץ יוסף "ראית אחד ראית את כולם". ומה נמצא בכולם? "תערובת של טבק זול מעופש ואבק תיקיות טחוב", עזובה, ציוד משרדי חסר ייחוד, שקים, עפרונות, חותמות, מסמכים וטפסים, וסייעת דואר אחת במקום שבו "לא חל לעולם שינוי ניכר, החוק הנצחי של היווצרות וכיליון, כוחו אינו עומד לו בתחומי המשרד הממשלתי". הנה כי כן, גם היא אינה אלא פריט דואר ותו לא, במקום שבו אין שום מקום לאנושיות לבוא לידי ביטוי. אלא שהיא לא תמיד הייתה כזו, המשפחה שלה הייתה דווקא מבוססת, משכילה, ובקלות היא יכלה לחוות חיים אחרים שיש בהם נערות משובבת, אהבה, השכלה, חיי משפחה, ובסך הכל קיום ראוי. מה שקרה הוא המלחמה. המלחמה טרפה את הכל, "שחקה את נעוריה, קרעה אותם לגזרים", והפכה אותה ועוד אלפים רבים שכמותה לצל. לא מדובר אפילו על ייאוש, או מרירות, אלא על קיום חסר רצון ותודעה, קיום של גוויה, "היא מרגישה באה בימים ועייפה, חסרת תועלת ורמוסה, חסרת חשק…. אין לה כל רצון להילחם שוב, להתאמץ שוב. רק לנשום בשקט, לחלום בהקיץ, לעשות את מלאכתה, להשקות את העציצים בחלון, לא לרצות דבר, לא לבקש דבר" (עמ' 29). צוויג מבהיר לנו בכמה סצינות חזקות שעוני מחפיר הוא לא רק מצב חומרי עלוב, הוא לא רק חסר חדווה וחיות, הוא גם מהווה מחסום של התודעה ושל העצמיות ומביא להתנוולות האדם, ולהפיכתו למעין מכונה העוסקת בהישרדות שלה ותו לא. ואז מגיע המכתב הגואל, הזמנה לנפוש במלון יוקרה בהרי האלפים עם הדודה הנשכחת מאמריקה, הנה ההזדמנות להפוך מאביזר דואר שחוק ומאובק לאישה צעירה. ואכן כך קורה, הבגדים, השמלות החדשות, הגברים הצעירים, האוויר הצח, והנה היא פתאום אחרת. היא פתאום רעננה, צוחקת בחופשיות, שמה לב לנופים, לויטאליות שבה ובסביבתה. ולא, לא מדובר רק בשינוי חיצוני, מדובר בתמורה תודעתית, לא פחות. התודעה שלה עצמה קמה לתחיה. היא הופכת מאובייקט לסובייקט. פתאום היא מבינה שיש חיים אחרים, חיים שראוי לחיות אותם, חיים שנגזלו ממנה. אלא שבשל נסיבות כאלו ואחרות, מגיעה שעת חצות מוקדם מן הצפוי, וסינדרלה צריכה לשוב לחייה האפורים. לשכניה וקרוביה שממתינים לה בעליבות הקיומית של העוני, עיוורים ולא מודעים לקיומם של חיים מקבילים שנשללו מהם. כאן מתחיל הפיכחון המבעית שלה, היא כבר לא יכולה לשוב למצב הטרום תודעתי שלה "הברייה החדשה, האחרת, המלאכותית והכפולה של תשעת הימים החלומיים, אותה העלמה פון בולן, שאינה קיימת ואף על פי כן קיימת גם קיימת, שוב גוועת בתוכה…. היא מוכרחה לעזוב את ההוויה המאושרת, השמימית, לטובת זחל עיוור הזוחל על הקרקע בלי דעת. כל זה נגמר, ונגמר לבלי שוב… עליה ללבוש שוב את דמותה של אותה הופלהנר המתה! זאת אינה פרידה, זה מין מוות". היא כבר חוותה את החיים במלוא עוצמתם, היא כבר חוותה את התמורה, היא יודעת היטב מה נשלל ממנה, הפיכחון הנורא לא נותן לה לשוב לצינוק האפל, כעת היא לא יכולה לשוב לבערות של טרם המהפך, הידיעה והניסיון הפכו אותה לייצור מוּדע, ולכן היא מעדיפה "לא לראות עוד דבר, לא לקבל עוד דבר במתנה, אפילו לא מאלוהים. לא לשלוח עוד מבט בשום דבר, לא להיזכר שמעכשיו ועד נצח ההרים האלה מיועדים לאחרים, לאחרים מיועדים מגרשי הספורט ומשחקיהם, בתי המלון וחדריהם הבוהקים כמראה". על הסוף אפשר לדון לא מעט, יש הרואים בסוף איזה סיום הרואי פתוח בסגנון תלמה ולואיז או בוני וקלייד, אבל האמת היא שהסיום של צוויג הוא סגור מאוד. לכריסטינה ולפרדיננד, אותו היא פוגשת בחלק האחרון של הסיפור והוא משמש לה כמעין מורה דרך בעולם של ייאוש מוחלט, אין באמת אפשרות אחרת. פרדיננד, בלי לומר זאת בפירוש מבהיר לה שאין שום מפלט מהחיים, אין שום דרך אחרת אלא המוות, או החופש המוחלט, מהשלטון, מהמצב הכלכלי, מהאידאות ואפילו החופש זה מול זו. העמידה המוחלטת מול העצמי, בצורה שלמה ואוטונומית, זו היא התמורה המוחלטת, כשמו המקורי של הספר. צוויג בסופו של דבר הוא הומניסט ולכן הוא מאמין שהחופש אפשרי גם בעולם קודר מאוד, אפשרי, ולו לזמן מה.”