האם אפשר לתת שישה כוכבים נוצצים ובוהקים? אפשר?
זהו מסמך נדיר באיכותו על מצב האומה היהודית בפרק זמן נתון ולמעשה זוהי תקופה הרת גורל לעם היהודי באירופה ולא רק.
יוזף רות שמשמש כעיתונאי בדומה לתיאודור הרצל. הוא נוסע במסגרת העבודה לערים אירופיות ופוגש את הקהילות היהודיות באותן ערים.
מדובר בשנות העשרים המאוחרות של המאה העשרים, לאחר המלחמה העולמית הראשונה, ניצני התורה הנציונאל סוציאליסטית כבר מורגשים והקומוניזם גם הוא בנמצא.

בתחילה מתאר רות את היחס המזלזל של קהילת יהודי מערב אירופה ליהודי מזרח אירופה - ה"אוסטיודן". רות נולד בגליצייה אבל חי במערב אירופה ובדומה לכתבים האפולוגטיים של פלביוס ב "נגד אפיון", כאילו יש כאן כתב הגנה בעד יהודי המזרח. הוא מונה את המשותף בין הקהילות. מבחינתו כל היהודים יש בהם מן המזרח ומן המערב ללא הבדל. אבל כאן לא מסתיים העניין שלו. הוא מתאר את מצב הקהילות בוינה, ברלין, פאריז וגם ברוסיה,באמריקה ובפלסטינה.
זוהי תקופה שכולם זזים ממקום למקום והבעייה העיקרית של היהודי היא "המסמכים" שעליו להמציא במעברים ממקום למקום.
רות מתאר לא רק את הפרובלמתיות שבה נמצאים היהודים כמיעוט גדול שנתון לאנטישמיות, אלא ובעיקר את הניכור של היהודי בן המקום למהגר זה מקרוב הגיע.

הקורא יודע מה עומד לקרות באירופה עוד מעט.. הכל ימחק ויעלם בעשן המשרפות וההיסטוריה. ובינתיים רות כאילו מקפיא את הזמן בתמונה מדהימה של תרבות יהודית מבולבלת אבל מליאה אמונה ותקווה.
אפשר לכתוב עוד המון על היצירה הנהדרת הזו שבתוכה לא רק תיאור הסטורי ממש אנטרופולוגי אלא גם משנתו של הסופר והפילוסופייה שלו שמשובצת בין השורות.

ספר כל כך מרתק שנקרא בשקיקה ובבת אחת. ממליצה בחום רב!

כריכה מכוערת קצת מה לא ככה?
מדובר בשני סיפורים, ורק הראשון מתנוסס בכריכת הספר.

הסיפור הראשון מתעסק בשתיין שנותן לגורל לנהל לו את החיים (העלילה מתחילה במצב הזה שלו, מן הסתם השלב בו האדם מאבד כבר הכל ואז פונה ליד המקרה) ובאמת הכל מתחיל בשטר נחמד שמישהו מביא לו במקרה. משם עד סוף הסיפור הוא מתגלגל לו וכל פעם קורה לו משהו אחר. יש משהו נחמד בסגנון הזה של הדמות הזרוקה, כמו שנתקלתי ב"הרחוב" של ישראל ראבון שהיה מדהים, אבל פה רות ממשיך בבינוניות שלו. לא התחברתי בכלל, זה מרגיש לא טוב. כאילו כל פעם שנגמר לו הרעיון לאיך הוא יזיז את הדמות הלאה, הוא שולח לה נס, כמו רכב מקרטע שצריך כל פעם דחיפה מחדש עד לסוף. עכשיו יתכן ומדובר ביצירה שחשובה מאוד לרות וכו' וזה גם אולי מתייחס קצת לסוף המר שלו ולשתיינות שלו עצמו, אבל כסיפור? מדובר ביצירה בינונית ומטה.

בסיפור השני כבר יש על מה לדבר, סיפור על אהבה ועל הדחפים שלה עם מה שהם עושים לברייה האנושית, סיפור חביב אבל בינוני ומעלה, יש בו. ויותר מזה, זה סיפור שמזכיר מאוד מאוד את הסגנון של צווייג. יתכן והוא הושפע ממנו (או ההפך?) אבל הבסיס שלו ממש מזכיר את מרד המציאות וגם בלי ההשוואה הספציפית, ההתעסקות בדחף הזה של האהבה, וההקרבה הנפשית - זה אחד לאחד צווייג. אפילו הסוף.

אני תכף מסיים את הספר האחרון של רות שיש לי (חוץ מאיוב כאמור שעוד לא השגתי) ובנתיים אני קצת מאוכזב מהבינוניות שלו. כן יש לו ספרים מצוינים, ואני גם תכף מסיים את טאראבאס שעוד אכתוב עליו כמה הוא טוב, אבל כאילו יש כמה וכמה ספרים שלו שיצאו לאור בתור ספרים שהם פשוט בינוניים.

יוזף רות בנוסף להיותו סופר היה גם עיתונאי כשרוני. ספר זה מביא רישומים שערך רות על מצבן והתנהלותן של קהילות יהודיות במזרח ומערב אירופה, ברוסיה, ובאמריקה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. תאורים מרתקים על הווי יהודי שלא קיים יותר, ויותר מכך רות מסביר ועונה בבהירות רבה ובשפה קולחת על שאלות רבות הקשורות לנדידת היהודים ממזרח אירופה למערבה ולאמריקה. מדוע נדדו יהודים מהמזרח למערב? מדוע נדדו לאמריקה? מה חיפשו בצרפת שלא היה בגרמניה או באוסטריה? כיצד התנהגה האוכלוסיה המקומית ליהודים בכל מדינה ויותר מכך כיצד התנהגו יהודים מקומיים ליהודים מהגרים חדשים? כיצד התנהלו חייהם של מהגרים חדשים? כיצד חיו ילדים לדור שני של מהגרים?
רות מסביר תהליכים מורכבים, משולבים וחוצי גבולות של שינויים פוליטיים, אנטישמיות, הגירה, מעמדות, זכויות אדם ועוד בצורה פשוטה, ישירה וברורה מאוד.
בדומה לספריו האחרים, גם ספר זה כתוב בצורה מהודקת, חכמה וללא מלל מיותר.
הספר מזכיר מאוד ספרי מסע של נוסעים המבקרים במדינות שונות ומתעדים את שראו, רק שאצל רות מצטרף לכך כשרון כתיבה גדול וידע היסטורי ותרבותי עמוק.

ציטוט מהפרק על יהודי וינה ידגים את עבודתו של רות בספר זה:
"יהודי מזרח אירופה שבאים לוינה משתכנים ברובע לאופולדשטאט, השני מתוך עשרים הרבעים. שם הם נמצאים בקרבת הפראטר (איזור בילוי ושעשועים) והנורדבאנהוף (תחנת הרכבת הצפונית). בפראטר רוכלים יכולים למצוא את פרנסתם- הם יכולים למכור גלויות לתיירים ולהתפרנס מן החמלה שמתלווה בכל מקום לעליזות. כל הרוכלים הגיעו לווינה דרך הנורדבאנהוף, ששם עדיין נישא באוויר האולמות ניחוח המולדת, ומשם הם גם יכולים לשוב בחזרה אל המקום שבאו ממנו. רובע לאופולדשטאט הוא גטו מרצון. גשרים רבים מחברים אותו לרבעים האחרים של וינה. בשעות הבוקר עוברים על הגשרים האלה הסוחרים, הרוכלים, הברוקרים והמאכערים היהודים, כלומר, כל האנשים הלא-פרודוקטיבים מקרב המהגרים היהודים ממזרח אירופה. אבל על אותם גשרים עוברים בשעות הבוקר גם צאצאיהם של אותם אנשים לא-פרודוקטיבים, כלומר, בני הסוחרים ובנותיהם שעובדים במפעלים, במשרדים, בבנקים, במערכות העיתונים ובבתי המלאכה. בניהם ובנותיהם של יהודי מזרח אירופה הם פרודוקטיבים.גם אם הוריהם תגרנים בשוק של רוכלים. הצאצאים הם עורכי הדין המוכשרים ביותר, הרופאים המוכשרים ביותר, פקידי הבנק המצטיינים, עיתונאים ושחקנים מן השורה הראשונה. רובע לאופולדשטאט הוא רובע עני. יש שם דירות קטנות שמשפחות בנות שש נפשות מתגוררות בהן. יש אכסניות קטנות שחמישים או שישים אנשים לנים בהן על הרצפה. בפראטר ישנים מחוסרי קורת הגג. בקרבת תחנות הרכבת מתגוררים העניים ביותר מקרב הפועלים. תנאי החיים של יהודי מזרח אירופה אינם טובים יותר מחיי התושבים הנוצרים של הרובע הזה בעיר".

חובת קריאה לכל המתעניין בהיסטוריה של יהודי אירופה בתחילת המאה ה-20.

שתי נובלות מאוגדות בספר זה.
האחת אגדת השתיין הקדוש היא הנובלה האחרונה שרות כתב לפני שמת מאלכוהוליזם בפריז. הסיפור הוא סיפורו של אנדראס השתיין חסר הבית שחי בפריז וישן מתחת לגשרים ברחבי העיר. יום אחד אנדראס זוכה לנס בדמותו של אדם עשיר המעניק לו סכום כסף גדול. אנדאס שלא החזיק בידיו כסף מזה שנים רבות יוצא למסע התהוללות ברחבי הברים ומקומות בילוי מפוקפקים. הוא פוגש שלל טיפוסים ומקרים מן העבר המעמידים אותו אל מול עובדות החיים.

הנובלה השניה שמה מנהל התחנה פלמראייר. סיפורו של מנהל תחנת רכבת בישוב אוסטרי נידח. יום אחד מתרחש אסון בקרבת מקום כשרכבת מתנגשת במשאית. פלמראייר מגיע להושיט עזרה ומתוודע לאשת אצולה רוסית שהייתה בדרכה לאיטליה לפגוש את בעלה. היא נפצעת והרופא ממליץ לה על מנוחה של מספר ימים ללא תנועה. פלמראייר מתנדב לארח אותה בביתו. למרות שהוא נשוי ואב לילדים הוא מתאהב באצילה הרוסיה. לאחר שהיא עוזבת הוא לא מפסיק להרהר בה ויוצא למסע חיפושים אחריה ומגיע עד ביתה ברוסיה. בין השניים נרקמת מערכת יחסים עליה תוכלו להמשיך לקרוא בספר.

אגדת השתיין הקדוש נחשבת לנובלה המפורסמת ביותר של רות, הוא קרא לה "הצוואה שלי", אולי בגלל הזדהותו עם אנדראס גיבור הסיפור. הסיפור הוא כנראה מעין רומן אוטוביוגרפי על שנות חייו האחרונות של רות אותן בילה בפריז.

מבחינה ספרותית לטעמי הנובלה השניה טובה יותר. היא מהודקת יותר, עדינה, לירית משהו וכתובה בחן רב.

בספרון זה יש שני סיפורים מעניינים הראשון מתאר אדם עני שמכור לטיפה המרה ובכל פעם מתרחשים לפניו ניסים המאפשרים לו להחזיר איזה חוב שהוא קיבל על עצמו ואף לצאת ממצבו הדחוק, אך בכל פעם הוא מוצא אמתלה אחרת לדחות את החובה שקיבל על עצמו תוך הסתמכות על אותה אפשרות לניסים.לבסוף ברגע האחרון לחייו הוא עושה את המאמץ האחרון למלא את המשימה אך הוא נופח את נשמתו ומת.

דומני שהמסר של הסיפור שניסים אין בהם כדי לשנות את התכונות וההרגלים של האדם, הם יכולים רק להלהיב אותו לרגע אך בסופו של עניין האדם חוזר לשיגרה ולאותם הרגלים שקנו שביתה במארג נפשו.

הסיפור השני מספר סיפור על קצין שהתאהב ברוזנת ועזב את ביתו ומשפחתו ועשה ככל האפשר על מנת להיות בקרבתה, על אף שהוא ידע שהיא נשואה. וביום מן הימים בעקבות דבר מה מסויים הוא עוזב אותה ללא התראה מוקדמת ומבלי שהרוזנת שהתאהבה בה עשתה לו דבר רע.

האמת שהתקשתי למצא את משמעות והמסר של הסיפור. עם זאת לדעתי המסר של הסיפור מצד אחד הוא מבטא את כחה של האהבה החוצה גבולות אך מצביע גם על איזה תכונה אגואיסטית שכאשר אין היא באה על סיפוקה המושלם האדם זונח ועוזב ללא כל התחשבות בצד השני. הכתיבה יפה ורהוטה, ואף שזורה בחוט של הומור
מושחז.