*אזהרת ספוילרים לשני הספרים הראשונים בטרילוגיה*
כי אין מצב שאני אוכל להסביר על מה הספר הזה מבלי לגלות הרבה על העלילה בספרים הקודמים.

אז בספר הראשון קאריסה פוגשת בנאז (איגנציו ויטאלה), שמבוגר ממנה בשמונה עשרה שנה, והם כמובן מתחילים לצאת.
היא לא ממש מבינה למה נאז יוצא איתה, כי הוא אומנם כמעט בן 37 אבל הוא גם סקסי בטירוף, עם הרבה כסף ובעל טעם עשיר.
אנחנו כבר יודעים מהפרולוג של הספר הראשון שנאז הוא לא בדיוק כמו שהוא מציג את עצמו, ולמרות שכל הרמזים למי שהוא באמת מונחים שם לפניה, קאריסה לא קולטת את זה. וזה די כיף לראות.

בכל פעם שהיא שאלה אותו, "למה אני?", הוא ענה לה בשאלה: "למה לא את?".
וזה די סתם לה את הפה.
בסופו של דבר אנחנו מגלים את הסיבות של נאז להתקרב לקאריסה, הוא היה אמור להרוג אותה, כנקמה על משהו שההורים שלה עשו.
בקצרה, עוד לפני שקאריסה נוצרה, אבא שלה ג'וני, שהיה גם החבר הכי טוב של נאז, התגנב לבית שלו בזמן שנאז ואשתו ישנו, וירה בהם ברובה ציד.
היא הייתה בהיריון ומתה ונאז שרד.

נאז היה עדיין נער, החליט לנקום, בסגנון העין תחת עין שן תחת שן... אז בת תחת בת.
חמו של נאז הוא הבוס, זה שעומד בראש משפחת המאפיה שאליה נאז משתייך, והוא רוצה שלא רק ג'וני ימות אלא גם אשתו והבת שלהם שעוד לא נולדה אפילו.
וכמובן, שהוא מצפה מחתנו האבל, נאז, לבצע את זה.

בשורה התחתונה, נאז לא הורג את קאריסה, אבל הוא ללא ספק חשב על זה כשהם שכבו... אתם יודעים, כל הקטע של החניקות בזמן האקט וזה.
לקראת הסוף כשקאריסה מגלה מה באמת קורה ושהוא השתמש בה כדי להגיע אל ההורים שלה, נאז אומר לה בטון לא רומנטי בכלל: "יש לך מזל שהתאהבתי בך."
קאריסה מצליחה לברוח ממנו אל ההורים שלה, נאז מאתר אותה ומתגנב בשקט אל הבית שבו הם ישנים, תוקע סכין בחזה של אביה(שהיא בקושי הכירה אגב) ואז אומר לקאריסה לבוא איתו ומאיים שאם אמא שלה תתעורר הוא יהרוג גם אותה.
קאריסה חוששת לאמה כמובן, אז היא חוזרת איתו, ושם עוצרת העלילה של הספר הראשון.

אלו היו סצנות ממש טובות אגב.
אני לא יודעת למה זה היה כל כך מהנה עבורי לראות מישהו רוצח ומאיים כדי להשיג בחזרה בחורה, ואז כועס על הבחורה שברחה.
זה חייב להיות סוג מסוים של גילטי פלז'ר, אבל אני לא מרגישה גילטי בכלל...

"כשאנחנו מגיעים אל הבית, הוא לוחץ על כפתור שמחובר למגן השמש ודלת החניה נפתחת.
הוא מחנה את הרכב וסוגר אותה שוב, מכבה את המנוע.
הוא יושב שם, מביט ישר, מבעד לשמשה הקדמית, קולו מרוחק. 'אני צריך להרוג אותך.'
אף על פי שאני משתדלת להישאר בשקט, יבבה נפלטת מפי למשמע דבריו.
'אני צריך לכרוך את הידיים שלי מסביב לצוואר שלך ולגנוב את הנשימה האחרונה שלך,' הוא אומר. 'לנקז לך את הגוף מכל טיפה אחרונה של הדם המלוכלך שזורם בו, דם של ריטה. סיממת אותי... בגדת בי... כדי שתוכלי לברוח, לסכן את עצמך. שיקרת לי, אחרי שלא עשיתי שום דבר... שום דבר... לפגוע בך!'
קולו מתגבר, זעם מחלחל אל דבריו.
'אני צריך להרוג אותך,' הוא אומר שוב ופותח את הדלת שלו.
'אני פאקינג מצטער שאני לא מסוגל לעשות את זה.'"

הוא פשוט כל כך אינטנסיבי.
אני חולה על זה.
אולי לא בקטע של "אני צריך להרוג אותך", אבל בכללי, זה די כיף.
גם תחשבו על זה, הוא לא אמר שהוא רוצה להרוג אותה, הוא אמר שהוא "צריך".
God is in the details.

-

נאז הורג את אבא של קאריסה בספר הראשון, וחס על אמא שלה, כרמלה.
אבל אז בספר השני כרמלה יורה בו, זה קורה די בהתחלה וזה מקרב אותו ואת קאריסה, שפתאום כשנאז פצוע היא שוכחת שהוא מפלצת.
הבוס שלו ריי לא מרוצה מזה שהוא נתן לכרמלה להתחמק בפעם הראשונה, ועכשיו אחרי שכרמלה ירתה בו, נאז בטוח שהוא חייב להרוג אותה... והוא עושה את זה.
כמובן, שקאריסה מגלה על זה בסופו של דבר:

"תגיד לי שזאת בדיחה חולנית," היא ממשיכה, מפצירה בי, רגשותיה משתנים כה מהר עד שאני בקושי מצליח לעמוד בקצב.
"תגיד לי שזה לא נכון. תגיד לי שהיא לא מתה. אמרת לי שאם אבוא איתך באותו יום, שאם לא אעיר אותה, שתיתן לה לחיות. ועשיתי את זה... באתי איתך. נשארתי איתך. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להציל אותה. רציתי שהיא תחיה. אפילו הסגרתי אותה למשטרה! תגיד לי שכל זה לא היה לחינם. בבקשה. תגיד לי שהיא לא באמת מתה!"
דבריה גורמים לאשמה לכלות אותי, הופכים את קרביי לקרח, מקפיאים את שריריי כשאני מסתכל על האישה הרועדת והשבורה שלפניי.
בגלל זה היא נשארה איתי? למה היא נפתחה אליי שוב? האם היא עשתה את זה רק כדי להציל את אמא שלה?
זה בכלל לא היה קשור אליי? <b>אלינו</b>?
-

"זעקותיה מרעידות את החדר, מטלטלות את המוח הדפוק שלי.
אני עוצם את עיניי, מעביר את ידי בשיערי, לופת אותו ומושך, מנסה להסיח את דעתי באמצעות הכאב.
דמעות צורבות בעיניי, דמעות שאני לא רוצה לבכות, דמעות שאני לא רוצה להרגיש. אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה שום חלק בזה.
רציתי צדק.
וקיבלתי עוד שיברון לב.
אומרים שמי שמבקש נקמה צריך לחפור שני קברים, האחד בשביל עצמו והשני בשביל מושא הנקמה.
כבר קברתי את כולם, נפטרתי מהגופות והשארתי אחריי נתיב של שרידים חרוכים, עכשיו נשאר רק הקבר שלי. ואני חפרתי אותו, ללא ספק... חפרתי קבר כה עמוק עד שאין לי כל דרך לצאת ממנו."
-

אז מסתבר שנאז מתחיל להבין דברים, והשיחה הזאת מסתיימת כשהוא אומר לקאריסה שהיא יכולה ללכת ושהוא לא ירדוף אחריה.
והיא הולכת... אבל אז היא חוזרת, בדיוק כשריי עומד לירות בנאז היא מופיעה מתוך הבית.
נאז לא ידע שהיא שם, ריי הופתע ונאז ניצל את זה כדי לחטוף ממנו את האקדח, והרג את ריי.
קאריסה נפצעה מירייה בכתף והיה צורך בלקחת אותה לבית החולים, המשטרה באה וקבעה שזאת הייתה הגנה עצמית, ובסופו של דבר באפילוג, כשנה אחר כך, הם התחתנו בלאס וגאס.
ככה הספר השני מסתיים, ועכשיו אני יכולה להסביר על הספר הזה.

אז בספר השלישי אנחנו מתחילים שנה אחרי המקרה שבו נאז ירה בריי, כמה שבועות אחרי שנאז וקאריסה התחתנו.
עכשיו קאריסה היא גברת ויטאלה, והיא מתקרבת לאבא של נאז שהוא בעל מעדנייה והופיע בספר השני.
די מוקדם בספר השלישי אנחנו מגלים שהמצב במאפיה רעוע, ואפילו שנאז כבר הכריז שהוא "בחוץ", בגלל שהוא הרג את ריי הוא צריך לתת דין וחשבון לראשי המשפחות האחרות, כי מסתבר שזה נגד החוק של המאפיה להרוג בוס אחד ללא רשותם של האחרים.
הוא מגלה שיש בוס חדש בעיר, שהורג את אנשיו של ריי, ובעצם משתלט על החלק שלו, ושהבוסים האחרים רוצים שנאז יטפל בזה.
נאז רק רוצה להישאר בחיים ולשמור על קאריסה, ובזה עוסק הספר השלישי.

למרות כל המוות והרציחות, יש בספר הזה הומור, וזה כיף כי יש גם את האקשן בצד של נאז בסיפור, וגם את ההומור והנוחות בצד של קאריסה.
כאילו, נאז ללא ספק דפוק בראש, אבל נראה שהוא מצליח לאזן יפה בין החיים האישיים שלו לעבודה.
-

אני פשוט אוהבת להיות ביקום הזה.
הסמאט נהיה כאן ממש שולי, ואני די מרוצה מזה, זה פשוט כבר לא מעניין כל כך.
העלילה של הספרים האלה נשמעת מותחת ומסתורית, אבל אני לא ממש הרגשתי שאני מסוקרנת לגבי משהו ספציפי.
פשוט נהניתי לעקוב אחרי הדמויות כי אני באמת אוהבת אותן.

זאת ללא ספק טרילוגיה שאני אחזור אליה שוב, אפילו שנתתי לכל הספרים בה רק 4 כוכבים, עדיין נהניתי מהדמויות האלה מאוד.
הטרילוגיה הזאת הצליחה לדבר על דברים אפלים מבלי שזה ירגיש לי אפל, וכמובן שהעיקר הוא באיך שהדברים מרגישים, כי זה רומן רומנטי.
אני חושבת שאני מבינה למה אנשים מזלזלים קצת ברומן רומנטי, כי לפעמים מה לעשות אנשים צריכים קצת להשתיק את הראש כדי ליהנות מרומנטיקה ואקשן, ויש כאלה שלא יודעים איך לקרוא ספרים רק לשם ההנאה.

בספר הראשון כשנאז אומר לקאריסה(שבצדק מפקפקת בכוונותיו כלפיה): "פחות לחשוב, יותר להרגיש", זה מסר שבעצם גם עובר אלינו הקוראים.
כאילו הכותבת מבקשת מאיתנו להניח את המחשבות שלנו על מה שקורה בצד, ופשוט להתמקד באיך דברים מרגישים, ולהחליט את מה שאנחנו חושבים על מה שקורה - דרך הרגשות שלנו; ולי באופן אישי, נאז וקאריסה הרגישו ממש טוב ביחד.

מה לעשות זה נשמע רע, אבל ברומן רומנטי זה עיקר העניין - שהדברים ירגישו טוב לקורא.
שהאהבה שמוצגת לנו בסיפור, אכן תרגיש לנו כמו אהבה.
ברומן רומנטי זה כל מה שבאמת משנה, וזאת הסיבה שכל כך כיף לקרוא את הספרים האלה, כי הם שמים אהבה ורגשות מעל הכול.
אפילו שברור שהמציאות לא מתנהלת ככה, זה עדיין כיף שלפחות בספרים, אהבה יכולה ליצור מין בועה עבור אלו שבאמת אוהבים אחד את השני.
בועה שבתוכה לאף אחד לא אכפת מהמסביב, בועה שבתוכה לשני אנשים מותר להיות אנוכיים - כי הם אנוכיים אחד למען השני; כי הם אנוכיים למען אהבה.

זה פשוט רומנטי.
וזה כיף.
ואני אוהבת להרגיש ככה.

הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת על הספר הזה, זה שהוא כתוב כולו מנקודת המבט של נאז.
הדבר השני הוא, שהסוף כאן הוא די נוח לעצירה ומרצה, ושאני באופן אישי לא מרגישה שאני חייבת לסיים את הטרילוגיה אם אני לא רוצה.
כלומר, אם אתם רוצים לנסות את הטרילוגיה הזאת וחוששים לקנות את כולה ואז לגלות שאתם לא מתחברים, אבל גם לא רוצים לקנות רק את הספר הראשון ולהיות במתח עבור השני, אז בעיניי זה לגמרי בטוח לקנות רק את השניים הראשונים ואז כשאתם מסיימים אותם להחליט אם אתם רוצים להמשיך גם אל השלישי.

כבר כתבתי ביקורת שלמה על הספר הזה, אבל לא בא לי עליה, אז אני כותבת שוב.
שלא תבינו, היא הייתה בסדר גמור, אבל אני לא חושבת שהוצאתי ממנה את מה שבאמת לקחתי מהספר הזה.
מבחינתי הנושאים המרכזיים בטרילוגיה הזאת הם: רומנטיקה במאפיה, פער גילאים, טאבו רומנטי, ופשע רומנטי.

למדתי מהספר הזה מילה חדשה: אקסהיביציוניזם.

בגרסה הראשונה של הביקורת הזאת דיברתי על הסמאט כאן, ולא ממש ירדתי לפרטים, פשוט ציינתי שהוא היה קצת חזרתי ואפילו משעמם בגלל שיש בו הרבה דימיון לסמאט בספר הראשון.
הוא היה דומה מדי מבחינת השפה, כי סמאט טוב זה לא רק אקטים מעניינים ושונים, זה גם חקירה של השפה האירוטית, וכאן לא היו דברים ממש מפתיעים... טוב, אולי חוץ מזה שהוא קרא לה "בייבי".
זה היה חמוד.
כאילו, נאז ללא ספק דפוק בראש, אבל כמו שכתבתי באחת הביקורות שלי, החוויה שלנו את הדמויות היא סובייקטיבית, עוברת דרך פילטר אישי, והפילטר האישי שלי למרות כל העובדות האפלות, עשה אותו חמוד לאללה.
היה רגע אחד שאפילו הזדהיתי איתו:

------------------ אזהרת ספוילר ---------------------
"הוא יירה בי.
אני יודע את זה.
והוא לא יפספס את המטרה שלו.
זה לא איום סרק והוא לא מנסה להעביר מסר כלשהו. הוא גבר עם מטרה והמטרה שלו היא רצח. תמיד ידעתי שאני אמצא את מותי בידיו של חבר. לא הייתי מצפה לפחות מזה ממי שהיה כמו אבא בשבילי.
'קדימה,' אני אומר, קולי יציב. אין בי פחד. כנראה צריך להיות. אולי זאת המפלצת בתוכי שלא מפחדת ממוות. החיים מפחידים אותי יותר. החיים פאקינג קשים. כבר מתי פעם."
-

בזמן שקראתי את הספר הזה, חשבתי על מפלצות.
חשבתי על הסצנות האלה בסרטי אקשן, שבהם מצמידים למישהו אקדח לראש ומאיימים עליו.
על איך שאני כמעט תמיד שמה את עצמי במקומן של הדמויות האלה, ויודעת שאם אני הייתי במצב הזה, הייתי אומרת: "פשוט תירה בי וזהו".
אני כנראה לא מספיק מפחדת ממוות, הדבר היחיד שאני מנסה להתחמק ממנו זה כאב, ואיגנציו(נאז), היה קצת דומה לי בדברים האלה.

הוא היה דומה לי גם באיך שהוא אהב את קאריסה.
בכך שהוא כל כך רצה להגן עליה, שהוא היה מוכן להקריב את עצמו, ובזה שההגנות שלו בסביבתה היו חלשות.
מכירים את זה שאתם רואים משהו טוב וטהור, ורוצים להגן ולשמור עליו, אפילו כשאתם מודעים לזה שאתם אולי לא הבן אדם הכי נכון לתפקיד?
אז ככה זה הרגיש שנאז אוהב את קאריסה, שכשהוא מסתכל עליה הוא רואה בתוכה כל כך הרבה שהוא רוצה להגן עליו מהעולם.
-

זה היה נעים להיות בתוך הראש של נאז.
הספר האהוב עליו הוא "הנסיך" של מקיאוולי, והוא אפילו עשה לי חשק לבדוק אם אולי אני אהיה מעוניינת לקרוא אותו.
הוא לא הרגיש לי כמו מפלצת, אלא יותר כמו אדם שהחליט לחיות בצורה מסוימת, ומאז לא הסתכל לאחור או חשב על זה שוב אפילו פעם אחת.
ובלחיות בצורה מסוימת, אני מתכוונת ללרצוח אנשים, לפעמים אפילו סתם כי הם הסתכלו עליו לא נכון.
ואני חייבת להודות שלעקוב אחריו ולראות איך הוא מבצע את העבודה שלו, היה משעשע עבורי, ושלא ציפיתי ליהנות מהחלקים האלה בסיפור.

בספר הראש כשעקבנו אחרי הסיפור מנקודת המבט של קאריסה, לא ידענו בוודאות מה שנאז עושה ומה מכל החשדות שיש לנו נכון.
היו רמיזות לדברים מסוימים, שקאריסה לא קלטה כי לא הייתה לה סיבה לחשוד, אבל כמובן שאני קלטתי כי כבר ידעתי מההתחלה שהוא מסתיר ממנה דברים, והייתי ממש סקרנית לדעת אילו מהמסקנות שלי נכונות.
כאן אנחנו יודעים בדיוק מה הוא עושה, וזה היה משעשע לראות את איך שהוא מתנהג ומשתדל להסתיר את זה מקאריסה.
אני באמת לא יודעת למה זה לא הפריע לי לקרוא על איך שהוא הורג אנשים, ולמה עדיין חיבבתי אותו, ואפילו יותר, כשגיליתי איך הוא הרג את אחד האנשים שמתו בספר הראשון.

בספר הראשון נאז עושה רושם של חולה ניקיון.
מכיוון שאנחנו כבר יודעים מראש שהוא מאפיונר, גם בגלל הז'אנר וגם בגלל הפרולוג, ברור לנו שיש סיבה לדברים המוזרים שהוא עושה.
יש לו הרגלים שמדליקים נורה אדומה לכך שהוא עשה משהו רע, כמו כשהוא לובש כפפות שחורות, או מנקה את תא המטען לעיתים תכופות.

מכיוון שזאת ביקורת על הספר השני, ואין לי עוד הרבה מה להגיד כאן, נראה לי שאני פשוט אשתף חלק מהפרולוג בספר הראשון.
בביקורת הקודמת ציינתי שמהתקציר והפרולוג כבר אפשר לנחש לאן הסיפור הולך, אז זאת הסיבה למה למרות שזה מידע שמופיע בתחילת הספר, החלטתי לא לשתף אותו קודם.
אגב, החלטתי לקנות את הטרילוגיה הזאת אחרי שקראתי את הפרולוג באתר עברית.

"אני רוצה <b>לנוס</b> על נפשי.
אבל אני לא עושה זאת, מפני שאני יודעת שאם אעשה את זה, הוא פשוט יתפוס אותי.
הוא עשה זאת בעבר.
הוא יעשה את זה שוב.
אני ממשיכה לעצום את עיניי כשאצבעו מטיילת שוב במעלה גבי, מנסה לעצור את עצמי מלהרגיש אותה. היא לא קיימת, אני אומרת לעצמי. אני ישנה. הוא ישן. זה לא אלא חלום. או סיוט, בעצם?
(...)
הסקרנות משתלטת עליי בניגוד לשיקול דעתי, ואני תוהה מה הוא מצייר. התחושה אקראית, לא הגיונית, אבל אני מכירה את הגבר הזה. לכל דבר שהוא עושה יש סיבה. יש שיטה בשיגעון שלו, משמעות מאחורי כל מילה, מעשיו מכוונים.
והם אף פעם לא טובים.
אני עוצמת את עיניי חזק עוד יותר, מנסה למצוא היגיון בתנועת אצבעו כשהיא מרקדת לאורך גבי. האם הוא מצייר לי ציור יפה של החיים שהבטיח לי פעם בניסיון לגרום לשקרים לחלחל לתוך עורי?
אולי הוא כותב מכתב אהבה ונשבע שישתפר?
(...)
בסופו של דבר אני מבחינה בדפוס, שמה לב שאצבעו מתקדמת באותו נתיב מתמשך, מציירת אותם לולאות וקימורים. אני מדמיינת אותה כשהוא עושה את זה, ולאחר רגע מתחוור לי שהוא מאיית מילה יחידה בכתב יד.
<i>ויטאלה.</i>
שמו המלא הוא איגנציו ויטאלה, אם כי פעם לא מזמן, הוא עודד אותי לקרוא לו נאז. ונאז הוא זה שהקסים אותי, שכבש אותי והמיס אותי. רק מאוחר יותר, כשהכרתי את איגנציו האמיתי, כשפגשתי את ויטאלה, כבר היה מאוחר מדי לקום וללכת.
<i>אם זה אי פעם היה אפשרי מלכתחילה...</i>"
-

אז לי זה היה די ברור מהפרולוג מה הולך לקרות בספר הראשון, בעיקר כשגם היה ידוע לי מראש שאחד הטרופים כאן הוא רומנטיקה במאפיה.
סך הכל נהניתי נורא מלהיות ביקום הזה, וכמובן שאני אמשיך גם לשלישי, אבל אולי לא מיד, אני עוד צריכה להחליט אם אני בחשק המתאים.
עבורי הספרים האלה לא היו סתמיים, באמת התחברתי לדמויות ולסיפור שלהם.
הסיבה שאני נותנת גם לספר הזה רק ארבעה כוכבים היא כי גם כאן כבר יכולתי לנחש פחות או יותר לקראת מה אנחנו הולכים.

נהניתי להיות ביקום הזה, הוא נתן לי תחושה מאוד נינוחה למרות שזה אמור היה להרגיש לי אפל.
לי באופן אישי זה לא הרגיש אפל, להפך, אני חושבת שהשפה כאן גרמה לכל מה שקורה להרגיש נורא טבעי, ושיש באהבה שנאז מרגיש כלפי קאריסה משהו נורא מתחשב, אם כי לא תמיד עדין.
מה שאני מנסה לומר זה שזה לא הרגיש שהספר הזה ניסה לזעזע אותי בכוח, ושלא התקשיתי להתחבר ולחבב את נאז למרות החלקים אפלים.

אני מניחה שזה כי מה שאני מחשיבה לאפל במערכות יחסים, זאת האהבה האפלה שאנשים חולקים ולא האפלה שבתוך האנשים עצמם.
לכן הספרים האלו לא הרגישו לי אפלים, אפילו עם הסמאט האגרסיבי והצורך במילת ביטחון, בסופו של דבר מה שהיה לי בולט והרבה יותר משמעותי זה איך שדברים מרגישים ולא איך שהם נשמעים או נראים.
כמו שאיגנציו אמר, <b>פחות לחשוב יותר להרגיש</b>, אז לי הספר הזה הרגיש כמו קרן שמש - חמים ונעים.

ביקורת למבוגרים בלבד
אני לא יודעת איך להסביר את זה.
אבל כמובן שאהבתי את זה, הרי אין סיבה הגיונית ללמה שאני לא אוהב את זה.
הגעתי לספר הזה בגלל דרמה קוריאנית שציפיתי בה בשם "וינצ'נזו", שעוקבת אחרי עורך דין/יועץ של מאפיה איטלקית.
אני חושבת שהיא מצחיקה מאוד, והיא מה שגרם לי לרצות לקרוא ספר מאפיה רומנטי.

אני לא יכולה להגיד שספרי מאפיה הם לא באזור הנוחות שלי.
המוח שלי שרוט מכל הטלנובלות שהייתי צופה בהן בגיל שבו עוד לא ידעתי לקרוא כתוביות.
לא הייתי צריכה לקרוא ספר מאפיה, כדי לדעת אם אני אוהבת ספרי מאפיה, אני מכירה את עצמי, הטרופים שבדרך כלל יש בספרים האלה מדברים אל הילדה הקטנה שבי שאהבה לצפות בגברים מאצ'ואיסטים עושים לנשים שהם אוהבים את המוות.

נראה שהמאצ'ו מהטלנובלות עבר טרנספורמציה בשנים האחרונות(גבר אלפא), והיום להיות גבר כבר לא קשור לכמה שליטה יש לך על אישה.
מוזר שזה לא תמיד היה ככה.
מראה שבעבר גברים השתמשו בנשים כדי לחזק לעצמם את הגבריות, ואני לא הכי מבינה את זה, זה מורכב מדי בשבילי ואני צעירה מכדי להבין דברים כל כך מיושנים.
כי למה גבר לא יכול פשוט להיות גבר, בגלל שהוא נולד גבר, בלי קשר לשום אישה?
אולי זה קשור איכשהו לזה שאישה היא זאת שמביאה אותו לעולם.

העולם ישן על הבריאות המנטלית של גברים, גם גברים צריכים לנקות את השיט השוביניסטי שהכניסו להם לראש.
וזה מעניין לחשוב על המילה "גבר", העולם ישן על המילה הזאת, העולם כבר שאל וחקר את השאלה: "מה זאת אישה?"
אבל מה זה גבר?
הרי אישה לסבית היא עדיין אישה, וגבר הומו הוא עדיין גבר, כלומר - לא אמור להיות קשר כזה בין גברים ונשים שדרכו הם אמורים להבין את המהות שלהם.
זה שהעולם עדיין נותן תפקידים מסוימים לאישה ותפקידים מסוימים לגברים, רק מפריד אותנו.
אני רואה איך שזה משתנה, ואיך שגברים ונשים מתחילים לקחת את התפקידים שהם רוצים - גם בחברה וגם בתוך מערכת יחסים - ולא את התפקידים שהחברה מצפה מהם.

אם גבר רוצה להיות הכפית הקטנה, אז תנו לו להיות הכפית הקטנה.
אם אישה רוצה להיות אגרסיבית ולנשוך מישהו מרוב עונג, תנו לה לנשוך.
למה אנחנו עדיין מסבכים לעצמנו את הדברים האלה?
זה כל כך מיותר.

אחחח
איפה הגבר שיהיה מספיק גבר כדי לקרוא איתי רומנים רומנטיים.

בעיניי גבר זה מישהו שכשהוא אוהב, הוא נותן את כל מה שיש בו, כמו שאישה נותנת, מבלי להתעקש לגרום למה שהוא נותן להראות מתאים לתפקיד ה-"גברי".
הוא פשוט נותן את עצמו, כמו שנשים נותנות את עצמן, ואני חושבת שבשני הצדדים, יש לפעמים בלבול קטן לגבי מה כל אחד אמור לתת.
פשוט תנוחו, תנו את מה שאתם רוצים, תהיו מה שאתם רוצים, ואם הצד השני לא מקבל את זה, זה לא תמיד כי הוא גבר או אישה, עם צרכים מסוימים שאתם לא יכולים לספק - יש מצב שהאדם הספציפי הזה הוא פשוט לא בשבילכם.

זה אירוני, אז אני לא יכולה להתעלם מכך שבביקורת הקודמת שלי כתבתי:
<b>"הטרופ שאני אישית אוהבת ונהנית ממנו זה פער גילאים, אבל סופרת אחת תכתוב פער גילאים שונה לגמרי מסופרת אחרת.
ואני יודעת שמבחינתי פער גילאים שכתוב היטב, זה פער גילאים שבו הדמות הצעירה אינה מנוצלת על ידי הדמות המבוגרת.
אבל אני גם מבינה שיש ספרים שבהם יש פער גילאים שעושה בדיוק את זה, ושיש קהל לזה, ושזה בסדר."</b>

טוב, אז מסתבר שאני חלק מהקהל הזה.
אתם מבינים, החלטתי לקרוא את הספר הזה כי הוא ספר מאפיה רומנטי, ולא בגלל הטרופ של פער גילאים.
אז הייתי מופתעת לגלות שיש כאן פער גילאים של שמונה עשרה שנה, ושהדמות שלנו רק בת שמונה עשרה.
אבל אני מחייכת כשאני כותבת את זה, כי זה מה שהופך את הספר הזה למהנה.
הדמות צריכה להיות בת שמונה עשרה כדי שהסיפור הזה יעבוד.

הספר הזה מתחיל מהסוף.
אם תלכו לאתר עברית ותקראו את הפרולוג, אתם תבינו מה הוא הסוף הזה.
ולא קראתי שום ספר מאפיה עד היום חוץ מזה, אבל אני חושבת שזה נורמלי וצפוי בז'אנר הזה.

קניתי את כל הטרילוגיה, כי אני פשוט יודעת כשאני הולכת לאהוב משהו.
כמו שאיגנציו ויטאלה אמר לקאריסה כאן: "פחות לחשוב, יותר להרגיש".
תקשיבו.
זה הדבר הכי מניפולטיבי-סקסי ששמעתי בחיי.

בספר הזה אנחנו רואים איך גבר אלפא בן שלושים ושבע, מנצל את תמימותה של בחורה שלא יודעת לאן היא מכניסה את עצמה.
הוא רומז לה כל מיני דברים, אומר שהוא לא בן אדם טוב - והיא לא קולטת מה היא עושה כי היא רק בת שמונה עשרה.
אני לא בת שמונה עשרה, לכן אני יודעת לזהות את הדגלים האדומים הכי בסיסיים:

1. כשמישהו אומר לך שהוא לא בן אדם טוב - תאמיני לו. אל תנסי לשנות אותו.
2. כשמישהו אומר לך שאת חושבת יותר מדי - הוא משחק איתך שח-מט מנטלי, ולא רוצה שתדעי את זה.
3. כשמישהו אומר לך שהוא רכושני, ושהוא לא יוכל לתת לך ללכת ושזה מאוחר מדי - זה כנראה מאוחר מדי, אבל דאמט, לפחות תנסי!

זה כל כך מהנה.
זה רעיל במידה הנכונה.
רעיל כמו סוכר לבן.

אפשר להגיד שהדמות שלנו צעירה ותמימה ושהגבר הרומנטי שלנו מנצל את זה, והרי אמרתי שבעיניי פער גילאים טוב זה כשאין בו ניצול.
אבל הנה ציטוט למה שנאז(אינגציו), אומר לקאריסה כשהיא גילתה מה באמת קורה:

"אבל ידעתי שהלילה... ידעתי שהגיע הזמן שתראי אותי."
"שאני אראה אותך? אתה מפלצת!"
"נכון", הוא מודה, "אבל אל תעמידי פנים שזה מפתיע אותך. ידעת מי אני מההתחלה."
"לא נכון."
"נו באמת, אני לא משקר לך, אז לפחות תנהגי בי באותו הכבוד," הוא אומר. "כל חלקי הפאזל היו שם מההתחלה, כל אחד ואחד מהם. את אומנם סירבת לחבר ביניהם, לראות את התמונה הגדולה, אבל זה לא אומר שלא ידעת מה מופיע בה. אמרתי לך שאני לא אדם טוב. אמרתי לך שאני לעולם לא אהיה אדם טוב. זאת המציאות, מתוקה, ובכל זאת ביקשת ממני להישאר."
_

רק בגלל שמישהו מפלצת, לא אומר שהוא לא צודק בדברים שהוא אומר.
ת'אמת, זה היה פאקינג משעשע לדעת מההתחלה שנאז מאפיונר ולחכות לראות מתי קאריסה תקלוט את זה.
הייתה סצנה אחת שבה קאריסה יושבת על הספה בבית שלו ומשחקת אנגרי בירדס:

קולו שקט, רגוע יותר, כשהוא שואל, "מה את עושה?"
"הורגת חזירים."
הוא צוחק ביובש. "התחביב האהוב עליי."
אני שולחת לו מבט. "אתה משחק אנגרי בירדס?"
אני לא מסוגלת לדמיין אותו משחק משחקים כאלה.
-

<b>זה כי הוא מאפיונר!</b> - רציתי לצעוק עליה ולהכות את הספר.
התלהבתי ממש, כי בזכות הדרמה הקוריאנית(שעדיין לא סיימתי אגב) - הבנתי את הבדיחה הזאת!
זה עשה אותי כל כך מאושרת.
וזה חמוד שקאריסה אפילו לא מנסה לחקור אותו, כי היא רק רוצה לאהוב אותו, אז היא מתעלמת מכל הדברים החשודים לגביו.

מבחינת הסמאט.
תראו, בתור קוראים, ברגע שהדמויות מחליטות להשתמש במילת ביטחון בסקס, אתם כבר יכולים לנחש לאן זה הולך.
אבל מה שאהבתי כאן - זה שזה בהדרגה, למען קירבה ואינטימיות, ולא בצורה משפילה.
כי תחשבו על זה, ואני מצטערת שאני מנסחת את זה ככה, אבל זה הניסוח הראוי:
לא כולם מזיינים כמו שהם רוצים לזיין, אז לזיין מישהו מבלי להגביל את עצמך או לחשוב על מה שאתה עושה - זה אינטימי.

אני יודעת שזה רק רומן רומנטי, אבל זה כתוב היטב, לכתוב על הנושאים האלה מבלי שזה ישמע קילשאתי זה בהחלט כישרון.
הוא היה מושלם עבור מה שרציתי, כי שוב, קראתי אותו כי היה לי חשק ספציפי לרומנטיקה במאפיה.
נאז היה סקסי בטירוף ומאוד אבירי בהתחלה, וזה היה כל כך הגיוני וטבעי להתאהב בו.
זה פשוט לא היה חכם מצידה לעשות את זה למרות שהיא ראתה "מפלצת בעיניו".

הארבעה כוכבים זה כי הספר הזה מתחיל מהסוף.
כלומר, אנחנו כבר יודעים לאיזה מצב זה הולך להגיע, אנחנו פשוט לא יודעים איך.
אז אין כאן הרבה הפתעות, אלא רק מסתוריות לגבי למה ואיך הגענו למצב הזה.
כלומר - זה מרגיש שהספר לא מתקדם מעבר לתקציר ולפרולוג, ושאנחנו קצת מחכים שהסיפור ידביק את הקצב אם מה שאנחנו כבר יודעים מהם.

הספר הזה הוא כמו להתאהב בבחור שהוא גם המקור לחרדה וגם זה שמרגיע אותה.
זר לא יבין זאת. מה זה להתמוסס בזרועותיו של גבר שגורם לך להרגיש כמו מלכה, אבל גם מכאיב וחונק אותך.
יש כאן הרבה דברים מרתקים בעיניי, והסמאט, עם זה שיש בו אגרסיביות - לגמרי בהסכמה ולא מרגיש "מלוכלך", כמו שלפעמים זה יכול להרגיש כשיורדים יותר מדי לפרטים הקטנים.
למעשה, אני חושבת שהסמאט כאן היה אפילו צנוע באיך שהוא מתואר, ואני חושבת שזה מעולה בהתחשב בכך שהדמות שלנו רק בת שמונה עשרה.
הנה ציטוט שאני חושבת שיעזור להבין את הדינמיקה כאן:

אזהרת תוכן מיני

"אילו היית יכולה לקרוא את המחשבות שלי..." הוא משתתק וצוחק בקדרות. "היית רועדת."
אני כמעט רועדת מעצם האמירה. "על מה אתה חושב?"
הוא מקיף אותי ונעמד מאחוריי, מזיז את שיערי מהדרך. יד לופתת את מותני, מושכת אותי לאחור, לעומתו, והוא מתכופף ומנשק את צווארי.
"אני חושב שהדרך היחידה שבה תוכלי להיות אפילו מושלמת יותר כרגע," הוא אומר לעומת עורי, "היא אם אני אזיין אותך כל כך חזק עד שהאנשים בלובי ישמעו אותך צורחת."
זה עובד.
אני רועדת, אבל הוא עדיין לא סיים.
"אני רוצה לדחוף אותך עד לגבול, קאריסה. כל כך חזק, כל כך רחוק, עד שתשנאי אותי."
"אני לעולם לא אוכל לשנוא אותך."
ברגע שאני אומרת את זה, היד שלו שוב אוחזת בגרוני, מרימה את ראשי, מכריחה אותי להביט לאחור, עליו. "אל תגידי את זה אם את לא מתכוונת לזה."
"אני מתכוונת לזה," אני לוחשת. "אני אוהבת אותך."
הוא מביט בי לרגע, ואז רוכן מעליי ומנשק את שפתיי, מושך אותי לאחור כדי להגיע לפה שלי עד שזה כמעט כואב. "אני אוהב אותך. תבטיחי לי שתזכרי את זה."
"אני מבטיחה."
"יופי," הוא אומר. "כי אני עומד לזיין אותך כאילו אני לא."
-

זה אמור להישמע לי קיטשי ולעשות לי בחילה, אבל אני מניחה שהכותבת עשתה עבודה טובה בלגרום לי להתחבר ולחבב את הדמויות, ככה שזה לא הפריע לי.
מה שאני מנסה להגיד, זה שבקלות היה אפשר לכתוב את הסיפור הזה גרוע, ושהשפה כאן מאוד חשובה, שלא כל אחד יכול להעביר את הנושא הזה בצורה שמרצה את הקורא.
כי אנחנו רוצים את הנושאים האפלים האלה, ואנחנו רוצים את הדינמיקה המוזרה והמסוכנת הזאת, אבל אנחנו לא רוצים להרגיש אי נוחות בתוך זה.
כי ספרים שגורמים לנו להרגיש אי נוחות בכל מה שנוגע לסקס, הם פשוט לא רומן רומנטי.

בעיניי הסמאט כאן רומנטי, ולגמרי נתן את ההרגשה הזאת של-
"אני רוצה את כולך. אני רוצה את ליבך ונשמתך, ואם אני צריך לעבור דרך הגוף שלך שוב ושוב - כדי להשיג בעלות על זה - אז כך יהיה."
ואני אוהבת את זה.
בכל זאת, <b>איימ א ויוה גירל.</b>

נאז לא עשה עליי רושם שלילי, אם כי ברור שמשהו אצלו דפוק, אהבתו מרגישה כנה, חמה וטוטאלית.
קאריסה ללא ספק תמימה, אבל אני חושבת שזה בעיקר כי היא בחרה להעלים עין מדברים, וזה בסדר.
אני לא יודעת למה לצפות מההמשכים בסדרה, אבל אני מקווה שהם יהיו טובים יותר או לפחות טובים באותה המידה.

<b>האמינו לי, ניסיתי לקצר.</b>