ביקורת ספרותית על מטרה על גבינו - מפלצת בעיניו #3 מאת גיי.אם דרהאוור
ספר טוב

---

***אזהרת ספוילרים לשני הספרים הראשונים בטרילוגיה***
כי אין מצב שאני אוכל להסביר על מה הספר הזה מבלי לגלות הרבה על העלילה בספרים הקודמים.

אז בספר הראשון קאריסה פוגשת בנאז (איגנציו ויטאלה), שמבוגר ממנה בשמונה עשרה שנה, והם כמובן מתחילים לצאת.
היא לא ממש מבינה למה נאז יוצא איתה, כי הוא אומנם כמעט בן 37 אבל הוא גם סקסי בטירוף, עם הרבה כסף ובעל טעם עשיר.
אנחנו כבר יודעים מהפרולוג של הספר הראשון שנאז הוא לא בדיוק כמו שהוא מציג את עצמו, ולמרות שכל הרמזים למי שהוא באמת מונחים שם לפניה, קאריסה לא קולטת את זה. וזה די כיף לראות.

בכל פעם שהיא שאלה אותו, "למה אני?", הוא ענה לה בשאלה: "למה לא את?".
וזה די סתם לה את הפה.
בסופו של דבר אנחנו מגלים את הסיבות של נאז להתקרב לקאריסה, הוא היה אמור להרוג אותה, כנקמה על משהו שההורים שלה עשו.
בקצרה, עוד לפני שקאריסה נוצרה, אבא שלה ג'וני, שהיה גם החבר הכי טוב של נאז, התגנב לבית שלו בזמן שנאז ואשתו ישנו, וירה בהם ברובה ציד.
היא הייתה בהיריון ומתה ונאז שרד.

נאז היה עדיין נער, החליט לנקום, בסגנון העין תחת עין שן תחת שן... אז בת תחת בת.
חמו של נאז הוא הבוס, זה שעומד בראש משפחת המאפיה שאליה נאז משתייך, והוא רוצה שלא רק ג'וני ימות אלא גם אשתו והבת שלהם שעוד לא נולדה אפילו.
וכמובן, שהוא מצפה מחתנו האבל, נאז, לבצע את זה.

בשורה התחתונה, נאז לא הורג את קאריסה, אבל הוא ללא ספק חשב על זה כשהם שכבו... אתם יודעים, כל הקטע של החניקות בזמן האקט וזה.
לקראת הסוף כשקאריסה מגלה מה באמת קורה ושהוא השתמש בה כדי להגיע אל ההורים שלה, נאז אומר לה בטון לא רומנטי בכלל: "יש לך מזל שהתאהבתי בך."
קאריסה מצליחה לברוח ממנו אל ההורים שלה, נאז מאתר אותה ומתגנב בשקט אל הבית שבו הם ישנים, תוקע סכין בחזה של אביה(שהיא בקושי הכירה אגב) ואז אומר לקאריסה לבוא איתו ומאיים שאם אמא שלה תתעורר הוא יהרוג גם אותה.
קאריסה חוששת לאמה כמובן, אז היא חוזרת איתו, ושם עוצרת העלילה של הספר הראשון.

אלו היו סצנות ממש טובות אגב.
אני לא יודעת למה זה היה כל כך מהנה עבורי לראות מישהו רוצח ומאיים כדי להשיג בחזרה בחורה, ואז כועס על הבחורה שברחה.
זה חייב להיות סוג מסוים של גילטי פלז'ר, אבל אני לא מרגישה גילטי בכלל...

"כשאנחנו מגיעים אל הבית, הוא לוחץ על כפתור שמחובר למגן השמש ודלת החניה נפתחת.
הוא מחנה את הרכב וסוגר אותה שוב, מכבה את המנוע.
הוא יושב שם, מביט ישר, מבעד לשמשה הקדמית, קולו מרוחק. 'אני צריך להרוג אותך.'
אף על פי שאני משתדלת להישאר בשקט, יבבה נפלטת מפי למשמע דבריו.
'אני צריך לכרוך את הידיים שלי מסביב לצוואר שלך ולגנוב את הנשימה האחרונה שלך,' הוא אומר. 'לנקז לך את הגוף מכל טיפה אחרונה של הדם המלוכלך שזורם בו, דם של ריטה. סיממת אותי... בגדת בי... כדי שתוכלי לברוח, לסכן את עצמך. שיקרת לי, אחרי שלא עשיתי שום דבר... שום דבר... לפגוע בך!'
קולו מתגבר, זעם מחלחל אל דבריו.
'אני צריך להרוג אותך,' הוא אומר שוב ופותח את הדלת שלו.
'אני פאקינג מצטער שאני לא מסוגל לעשות את זה.'"

הוא פשוט כל כך אינטנסיבי.
אני חולה על זה.
אולי לא בקטע של "אני צריך להרוג אותך", אבל בכללי, זה די כיף.
גם תחשבו על זה, הוא לא אמר שהוא רוצה להרוג אותה, הוא אמר שהוא "צריך".
God is in the details.

-

נאז הורג את אבא של קאריסה בספר הראשון, וחס על אמא שלה, כרמלה.
אבל אז בספר השני כרמלה יורה בו, זה קורה די בהתחלה וזה מקרב אותו ואת קאריסה, שפתאום כשנאז פצוע היא שוכחת שהוא מפלצת.
הבוס שלו ריי לא מרוצה מזה שהוא נתן לכרמלה להתחמק בפעם הראשונה, ועכשיו אחרי שכרמלה ירתה בו, נאז בטוח שהוא חייב להרוג אותה... והוא עושה את זה.
כמובן, שקאריסה מגלה על זה בסופו של דבר:

"תגיד לי שזאת בדיחה חולנית," היא ממשיכה, מפצירה בי, רגשותיה משתנים כה מהר עד שאני בקושי מצליח לעמוד בקצב.
"תגיד לי שזה לא נכון. תגיד לי שהיא לא מתה. אמרת לי שאם אבוא איתך באותו יום, שאם לא אעיר אותה, שתיתן לה לחיות. ועשיתי את זה... באתי איתך. נשארתי איתך. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להציל אותה. רציתי שהיא תחיה. אפילו הסגרתי אותה למשטרה! תגיד לי שכל זה לא היה לחינם. בבקשה. תגיד לי שהיא לא באמת מתה!"
דבריה גורמים לאשמה לכלות אותי, הופכים את קרביי לקרח, מקפיאים את שריריי כשאני מסתכל על האישה הרועדת והשבורה שלפניי.
בגלל זה היא נשארה איתי? למה היא נפתחה אליי שוב? האם היא עשתה את זה רק כדי להציל את אמא שלה?
זה בכלל לא היה קשור אליי? אלינו?
-

"זעקותיה מרעידות את החדר, מטלטלות את המוח הדפוק שלי.
אני עוצם את עיניי, מעביר את ידי בשיערי, לופת אותו ומושך, מנסה להסיח את דעתי באמצעות הכאב.
דמעות צורבות בעיניי, דמעות שאני לא רוצה לבכות, דמעות שאני לא רוצה להרגיש. אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה שום חלק בזה.
רציתי צדק.
וקיבלתי עוד שיברון לב.
אומרים שמי שמבקש נקמה צריך לחפור שני קברים, האחד בשביל עצמו והשני בשביל מושא הנקמה.
כבר קברתי את כולם, נפטרתי מהגופות והשארתי אחריי נתיב של שרידים חרוכים, עכשיו נשאר רק הקבר שלי. ואני חפרתי אותו, ללא ספק... חפרתי קבר כה עמוק עד שאין לי כל דרך לצאת ממנו."
-

אז מסתבר שנאז מתחיל להבין דברים, והשיחה הזאת מסתיימת כשהוא אומר לקאריסה שהיא יכולה ללכת ושהוא לא ירדוף אחריה.
והיא הולכת... אבל אז היא חוזרת, בדיוק כשריי עומד לירות בנאז היא מופיעה מתוך הבית.
נאז לא ידע שהיא שם, ריי הופתע ונאז ניצל את זה כדי לחטוף ממנו את האקדח, והרג את ריי.
קאריסה נפצעה מירייה בכתף והיה צורך בלקחת אותה לבית החולים, המשטרה באה וקבעה שזאת הייתה הגנה עצמית, ובסופו של דבר באפילוג, כשנה אחר כך, הם התחתנו בלאס וגאס.
ככה הספר השני מסתיים, ועכשיו אני יכולה להסביר על הספר הזה.

אז בספר השלישי אנחנו מתחילים שנה אחרי המקרה שבו נאז ירה בריי, כמה שבועות אחרי שנאז וקאריסה התחתנו.
עכשיו קאריסה היא גברת ויטאלה, והיא מתקרבת לאבא של נאז שהוא בעל מעדנייה והופיע בספר השני.
די מוקדם בספר השלישי אנחנו מגלים שהמצב במאפיה רעוע, ואפילו שנאז כבר הכריז שהוא "בחוץ", בגלל שהוא הרג את ריי הוא צריך לתת דין וחשבון לראשי המשפחות האחרות, כי מסתבר שזה נגד החוק של המאפיה להרוג בוס אחד ללא רשותם של האחרים.
הוא מגלה שיש בוס חדש בעיר, שהורג את אנשיו של ריי, ובעצם משתלט על החלק שלו, ושהבוסים האחרים רוצים שנאז יטפל בזה.
נאז רק רוצה להישאר בחיים ולשמור על קאריסה, ובזה עוסק הספר השלישי.

למרות כל המוות והרציחות, יש בספר הזה הומור, וזה כיף כי יש גם את האקשן בצד של נאז בסיפור, וגם את ההומור והנוחות בצד של קאריסה.
כאילו, נאז ללא ספק דפוק בראש, אבל נראה שהוא מצליח לאזן יפה בין החיים האישיים שלו לעבודה.
-

אני פשוט אוהבת להיות ביקום הזה.
הסמאט נהיה כאן ממש שולי, ואני די מרוצה מזה, זה פשוט כבר לא מעניין כל כך.
העלילה של הספרים האלה נשמעת מותחת ומסתורית, אבל אני לא ממש הרגשתי שאני מסוקרנת לגבי משהו ספציפי.
פשוט נהניתי לעקוב אחרי הדמויות כי אני באמת אוהבת אותן.

זאת ללא ספק טרילוגיה שאני אחזור אליה שוב, אפילו שנתתי לכל הספרים בה רק 4 כוכבים, עדיין נהניתי מהדמויות האלה מאוד.
הטרילוגיה הזאת הצליחה לדבר על דברים אפלים מבלי שזה ירגיש לי אפל, וכמובן שהעיקר הוא באיך שהדברים מרגישים, כי זה רומן רומנטי.
אני חושבת שאני מבינה למה אנשים מזלזלים קצת ברומן רומנטי, כי לפעמים מה לעשות אנשים צריכים קצת להשתיק את הראש כדי ליהנות מרומנטיקה ואקשן, ויש כאלה שלא יודעים איך לקרוא ספרים רק לשם ההנאה.

בספר הראשון כשנאז אומר לקאריסה(שבצדק מפקפקת בכוונותיו כלפיה): "פחות לחשוב, יותר להרגיש", זה מסר שבעצם גם עובר אלינו הקוראים.
כאילו הכותבת מבקשת מאיתנו להניח את המחשבות שלנו על מה שקורה בצד, ופשוט להתמקד באיך דברים מרגישים, ולהחליט את מה שאנחנו חושבים על מה שקורה - דרך הרגשות שלנו; ולי באופן אישי, נאז וקאריסה הרגישו ממש טוב ביחד.

מה לעשות זה נשמע רע, אבל ברומן רומנטי זה עיקר העניין - שהדברים ירגישו טוב לקורא.
שהאהבה שמוצגת לנו בסיפור, אכן תרגיש לנו כמו אהבה.
ברומן רומנטי זה כל מה שבאמת משנה, וזאת הסיבה שכל כך כיף לקרוא את הספרים האלה, כי הם שמים אהבה ורגשות מעל הכול.
אפילו שברור שהמציאות לא מתנהלת ככה, זה עדיין כיף שלפחות בספרים, אהבה יכולה ליצור מין בועה עבור אלו שבאמת אוהבים אחד את השני.
בועה שבתוכה לאף אחד לא אכפת מהמסביב, בועה שבתוכה לשני אנשים מותר להיות אנוכיים - כי הם אנוכיים אחד למען השני; כי הם אנוכיים למען אהבה.

זה פשוט רומנטי.
וזה כיף.
ואני אוהבת להרגיש ככה.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על מטרה על גבינו - מפלצת בעיניו #3