ביקורת ספרותית על מפלצת בעיניו - מפלצת בעיניו #1 מאת ג'יי.אם דרהאוור
ספר טוב

---

*ביקורת למבוגרים בלבד*
אני לא יודעת איך להסביר את זה.
אבל כמובן שאהבתי את זה, הרי אין סיבה הגיונית ללמה שאני לא אוהב את זה.
הגעתי לספר הזה בגלל דרמה קוריאנית שציפיתי בה בשם "וינצ'נזו", שעוקבת אחרי עורך דין/יועץ של מאפיה איטלקית.
אני חושבת שהיא מצחיקה מאוד, והיא מה שגרם לי לרצות לקרוא ספר מאפיה רומנטי.

אני לא יכולה להגיד שספרי מאפיה הם לא באזור הנוחות שלי.
המוח שלי שרוט מכל הטלנובלות שהייתי צופה בהן בגיל שבו עוד לא ידעתי לקרוא כתוביות.
לא הייתי צריכה לקרוא ספר מאפיה, כדי לדעת אם אני אוהבת ספרי מאפיה, אני מכירה את עצמי, הטרופים שבדרך כלל יש בספרים האלה מדברים אל הילדה הקטנה שבי שאהבה לצפות בגברים מאצ'ואיסטים עושים לנשים שהם אוהבים את המוות.

נראה שהמאצ'ו מהטלנובלות עבר טרנספורמציה בשנים האחרונות(גבר אלפא), והיום להיות גבר כבר לא קשור לכמה שליטה יש לך על אישה.
מוזר שזה לא תמיד היה ככה.
מראה שבעבר גברים השתמשו בנשים כדי לחזק לעצמם את הגבריות, ואני לא הכי מבינה את זה, זה מורכב מדי בשבילי ואני צעירה מכדי להבין דברים כל כך מיושנים.
כי למה גבר לא יכול פשוט להיות גבר, בגלל שהוא נולד גבר, בלי קשר לשום אישה?
אולי זה קשור איכשהו לזה שאישה היא זאת שמביאה אותו לעולם.

העולם ישן על הבריאות המנטלית של גברים, גם גברים צריכים לנקות את השיט השוביניסטי שהכניסו להם לראש.
וזה מעניין לחשוב על המילה "גבר", העולם ישן על המילה הזאת, העולם כבר שאל וחקר את השאלה: "מה זאת אישה?"
אבל מה זה גבר?
הרי אישה לסבית היא עדיין אישה, וגבר הומו הוא עדיין גבר, כלומר - לא אמור להיות קשר כזה בין גברים ונשים שדרכו הם אמורים להבין את המהות שלהם.
זה שהעולם עדיין נותן תפקידים מסוימים לאישה ותפקידים מסוימים לגברים, רק מפריד אותנו.
אני רואה איך שזה משתנה, ואיך שגברים ונשים מתחילים לקחת את התפקידים שהם רוצים - גם בחברה וגם בתוך מערכת יחסים - ולא את התפקידים שהחברה מצפה מהם.

אם גבר רוצה להיות הכפית הקטנה, אז תנו לו להיות הכפית הקטנה.
אם אישה רוצה להיות אגרסיבית ולנשוך מישהו מרוב עונג, תנו לה לנשוך.
למה אנחנו עדיין מסבכים לעצמנו את הדברים האלה?
זה כל כך מיותר.

אחחח
איפה הגבר שיהיה מספיק גבר כדי לקרוא איתי רומנים רומנטיים.

בעיניי גבר זה מישהו שכשהוא אוהב, הוא נותן את כל מה שיש בו, כמו שאישה נותנת, מבלי להתעקש לגרום למה שהוא נותן להראות מתאים לתפקיד ה-"גברי".
הוא פשוט נותן את עצמו, כמו שנשים נותנות את עצמן, ואני חושבת שבשני הצדדים, יש לפעמים בלבול קטן לגבי מה כל אחד אמור לתת.
פשוט תנוחו, תנו את מה שאתם רוצים, תהיו מה שאתם רוצים, ואם הצד השני לא מקבל את זה, זה לא תמיד כי הוא גבר או אישה, עם צרכים מסוימים שאתם לא יכולים לספק - יש מצב שהאדם הספציפי הזה הוא פשוט לא בשבילכם.

זה אירוני, אז אני לא יכולה להתעלם מכך שבביקורת הקודמת שלי כתבתי:
"הטרופ שאני אישית אוהבת ונהנית ממנו זה פער גילאים, אבל סופרת אחת תכתוב פער גילאים שונה לגמרי מסופרת אחרת.
ואני יודעת שמבחינתי פער גילאים שכתוב היטב, זה פער גילאים שבו הדמות הצעירה אינה מנוצלת על ידי הדמות המבוגרת.
אבל אני גם מבינה שיש ספרים שבהם יש פער גילאים שעושה בדיוק את זה, ושיש קהל לזה, ושזה בסדר."

טוב, אז מסתבר שאני חלק מהקהל הזה.
אתם מבינים, החלטתי לקרוא את הספר הזה כי הוא ספר מאפיה רומנטי, ולא בגלל הטרופ של פער גילאים.
אז הייתי מופתעת לגלות שיש כאן פער גילאים של שמונה עשרה שנה, ושהדמות שלנו רק בת שמונה עשרה.
אבל אני מחייכת כשאני כותבת את זה, כי זה מה שהופך את הספר הזה למהנה.
הדמות *צריכה* להיות בת שמונה עשרה כדי שהסיפור הזה יעבוד.

הספר הזה מתחיל מהסוף.
אם תלכו לאתר עברית ותקראו את הפרולוג, אתם תבינו מה הוא הסוף הזה.
ולא קראתי שום ספר מאפיה עד היום חוץ מזה, אבל אני חושבת שזה נורמלי וצפוי בז'אנר הזה.

קניתי את כל הטרילוגיה, כי אני פשוט יודעת כשאני הולכת לאהוב משהו.
כמו שאיגנציו ויטאלה אמר לקאריסה כאן: "פחות לחשוב, יותר להרגיש".
תקשיבו.
זה הדבר הכי מניפולטיבי-סקסי ששמעתי בחיי.

בספר הזה אנחנו רואים איך גבר אלפא בן שלושים ושבע, מנצל את תמימותה של בחורה שלא יודעת לאן היא מכניסה את עצמה.
הוא רומז לה כל מיני דברים, אומר שהוא לא בן אדם טוב - והיא לא קולטת מה היא עושה כי היא רק בת שמונה עשרה.
אני לא בת שמונה עשרה, לכן אני יודעת לזהות את הדגלים האדומים הכי בסיסיים:

1. כשמישהו אומר לך שהוא לא בן אדם טוב - תאמיני לו. אל תנסי לשנות אותו.
2. כשמישהו אומר לך שאת חושבת יותר מדי - הוא משחק איתך שח-מט מנטלי, ולא רוצה שתדעי את זה.
3. כשמישהו אומר לך שהוא רכושני, ושהוא לא יוכל לתת לך ללכת ושזה מאוחר מדי - זה כנראה מאוחר מדי, אבל דאמט, לפחות תנסי!

זה כל כך מהנה.
זה רעיל במידה הנכונה.
רעיל כמו סוכר לבן.

אפשר להגיד שהדמות שלנו צעירה ותמימה ושהגבר הרומנטי שלנו מנצל את זה, והרי אמרתי שבעיניי פער גילאים טוב זה כשאין בו ניצול.
אבל הנה ציטוט למה שנאז(אינגציו), אומר לקאריסה כשהיא גילתה מה באמת קורה:

"אבל ידעתי שהלילה... ידעתי שהגיע הזמן שתראי אותי."
"שאני אראה אותך? אתה מפלצת!"
"נכון", הוא מודה, "אבל אל תעמידי פנים שזה מפתיע אותך. ידעת מי אני מההתחלה."
"לא נכון."
"נו באמת, אני לא משקר לך, אז לפחות תנהגי בי באותו הכבוד," הוא אומר. "כל חלקי הפאזל היו שם מההתחלה, כל אחד ואחד מהם. את אומנם סירבת לחבר ביניהם, לראות את התמונה הגדולה, אבל זה לא אומר שלא ידעת מה מופיע בה. אמרתי לך שאני לא אדם טוב. אמרתי לך שאני לעולם לא אהיה אדם טוב. זאת המציאות, מתוקה, ובכל זאת ביקשת ממני להישאר."
_

רק בגלל שמישהו מפלצת, לא אומר שהוא לא צודק בדברים שהוא אומר.
ת'אמת, זה היה פאקינג משעשע לדעת מההתחלה שנאז מאפיונר ולחכות לראות מתי קאריסה תקלוט את זה.
הייתה סצנה אחת שבה קאריסה יושבת על הספה בבית שלו ומשחקת אנגרי בירדס:

קולו שקט, רגוע יותר, כשהוא שואל, "מה את עושה?"
"הורגת חזירים."
הוא צוחק ביובש. "התחביב האהוב עליי."
אני שולחת לו מבט. "אתה משחק אנגרי בירדס?"
אני לא מסוגלת לדמיין אותו משחק משחקים כאלה.
-

זה כי הוא מאפיונר! - רציתי לצעוק עליה ולהכות את הספר.
התלהבתי ממש, כי בזכות הדרמה הקוריאנית(שעדיין לא סיימתי אגב) - הבנתי את הבדיחה הזאת!
זה עשה אותי כל כך מאושרת.
וזה חמוד שקאריסה אפילו לא מנסה לחקור אותו, כי היא רק רוצה לאהוב אותו, אז היא מתעלמת מכל הדברים החשודים לגביו.

מבחינת הסמאט.
תראו, בתור קוראים, ברגע שהדמויות מחליטות להשתמש במילת ביטחון בסקס, אתם כבר יכולים לנחש לאן זה הולך.
אבל מה שאהבתי כאן - זה שזה בהדרגה, למען קירבה ואינטימיות, ולא בצורה משפילה.
כי תחשבו על זה, ואני מצטערת שאני מנסחת את זה ככה, אבל זה הניסוח הראוי:
לא כולם מזיינים כמו שהם רוצים לזיין, אז לזיין מישהו מבלי להגביל את עצמך או לחשוב על מה שאתה עושה - זה אינטימי.

אני יודעת שזה רק רומן רומנטי, אבל זה כתוב היטב, לכתוב על הנושאים האלה מבלי שזה ישמע קילשאתי זה בהחלט כישרון.
הוא היה מושלם עבור מה שרציתי, כי שוב, קראתי אותו כי היה לי חשק ספציפי לרומנטיקה במאפיה.
נאז היה סקסי בטירוף ומאוד אבירי בהתחלה, וזה היה כל כך הגיוני וטבעי להתאהב בו.
זה פשוט לא היה חכם מצידה לעשות את זה למרות שהיא ראתה "מפלצת בעיניו".

הארבעה כוכבים זה כי הספר הזה מתחיל מהסוף.
כלומר, אנחנו כבר יודעים לאיזה מצב זה הולך להגיע, אנחנו פשוט לא יודעים איך.
אז אין כאן הרבה הפתעות, אלא רק מסתוריות לגבי למה ואיך הגענו למצב הזה.
כלומר - זה מרגיש שהספר לא מתקדם מעבר לתקציר ולפרולוג, ושאנחנו קצת מחכים שהסיפור ידביק את הקצב אם מה שאנחנו כבר יודעים מהם.

הספר הזה הוא כמו להתאהב בבחור שהוא גם המקור לחרדה וגם זה שמרגיע אותה.
זר לא יבין זאת. מה זה להתמוסס בזרועותיו של גבר שגורם לך להרגיש כמו מלכה, אבל גם מכאיב וחונק אותך.
יש כאן הרבה דברים מרתקים בעיניי, והסמאט, עם זה שיש בו אגרסיביות - לגמרי בהסכמה ולא מרגיש "מלוכלך", כמו שלפעמים זה יכול להרגיש כשיורדים יותר מדי לפרטים הקטנים.
למעשה, אני חושבת שהסמאט כאן היה אפילו צנוע באיך שהוא מתואר, ואני חושבת שזה מעולה בהתחשב בכך שהדמות שלנו רק בת שמונה עשרה.
הנה ציטוט שאני חושבת שיעזור להבין את הדינמיקה כאן:

*אזהרת תוכן מיני*

"אילו היית יכולה לקרוא את המחשבות שלי..." הוא משתתק וצוחק בקדרות. "היית רועדת."
אני כמעט רועדת מעצם האמירה. "על מה אתה חושב?"
הוא מקיף אותי ונעמד מאחוריי, מזיז את שיערי מהדרך. יד לופתת את מותני, מושכת אותי לאחור, לעומתו, והוא מתכופף ומנשק את צווארי.
"אני חושב שהדרך היחידה שבה תוכלי להיות אפילו מושלמת יותר כרגע," הוא אומר לעומת עורי, "היא אם אני אזיין אותך כל כך חזק עד שהאנשים בלובי ישמעו אותך צורחת."
זה עובד.
אני רועדת, אבל הוא עדיין לא סיים.
"אני רוצה לדחוף אותך עד לגבול, קאריסה. כל כך חזק, כל כך רחוק, עד שתשנאי אותי."
"אני לעולם לא אוכל לשנוא אותך."
ברגע שאני אומרת את זה, היד שלו שוב אוחזת בגרוני, מרימה את ראשי, מכריחה אותי להביט לאחור, עליו. "אל תגידי את זה אם את לא מתכוונת לזה."
"אני מתכוונת לזה," אני לוחשת. "אני אוהבת אותך."
הוא מביט בי לרגע, ואז רוכן מעליי ומנשק את שפתיי, מושך אותי לאחור כדי להגיע לפה שלי עד שזה כמעט כואב. "אני אוהב אותך. תבטיחי לי שתזכרי את זה."
"אני מבטיחה."
"יופי," הוא אומר. "כי אני עומד לזיין אותך כאילו אני לא."
-

זה אמור להישמע לי קיטשי ולעשות לי בחילה, אבל אני מניחה שהכותבת עשתה עבודה טובה בלגרום לי להתחבר ולחבב את הדמויות, ככה שזה לא הפריע לי.
מה שאני מנסה להגיד, זה שבקלות היה אפשר לכתוב את הסיפור הזה גרוע, ושהשפה כאן מאוד חשובה, שלא כל אחד יכול להעביר את הנושא הזה בצורה שמרצה את הקורא.
כי אנחנו רוצים את הנושאים האפלים האלה, ואנחנו רוצים את הדינמיקה המוזרה והמסוכנת הזאת, אבל אנחנו לא רוצים להרגיש אי נוחות בתוך זה.
כי ספרים שגורמים לנו להרגיש אי נוחות בכל מה שנוגע לסקס, הם פשוט לא רומן רומנטי.

בעיניי הסמאט כאן רומנטי, ולגמרי נתן את ההרגשה הזאת של-
"אני רוצה את כולך. אני רוצה את ליבך ונשמתך, ואם אני צריך לעבור דרך הגוף שלך שוב ושוב - כדי להשיג בעלות על זה - אז כך יהיה."
ואני אוהבת את זה.
בכל זאת, איימ א ויוה גירל.

נאז לא עשה עליי רושם שלילי, אם כי ברור שמשהו אצלו דפוק, אהבתו מרגישה כנה, חמה וטוטאלית.
קאריסה ללא ספק תמימה, אבל אני חושבת שזה בעיקר כי היא בחרה להעלים עין מדברים, וזה בסדר.
אני לא יודעת למה לצפות מההמשכים בסדרה, אבל אני מקווה שהם יהיו טובים יותר או לפחות טובים באותה המידה.

האמינו לי, ניסיתי לקצר.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על מפלצת בעיניו - מפלצת בעיניו #1