ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 5 במרץ, 2023
ע"י סייג'
ע"י סייג'
הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת על הספר הזה, זה שהוא כתוב כולו מנקודת המבט של נאז.
הדבר השני הוא, שהסוף כאן הוא די נוח לעצירה ומרצה, ושאני באופן אישי לא מרגישה שאני חייבת לסיים את הטרילוגיה אם אני לא רוצה.
כלומר, אם אתם רוצים לנסות את הטרילוגיה הזאת וחוששים לקנות את כולה ואז לגלות שאתם לא מתחברים, אבל גם לא רוצים לקנות רק את הספר הראשון ולהיות במתח עבור השני, אז בעיניי זה לגמרי בטוח לקנות רק את השניים הראשונים ואז כשאתם מסיימים אותם להחליט אם אתם רוצים להמשיך גם אל השלישי.
כבר כתבתי ביקורת שלמה על הספר הזה, אבל לא בא לי עליה, אז אני כותבת שוב.
שלא תבינו, היא הייתה בסדר גמור, אבל אני לא חושבת שהוצאתי ממנה את מה שבאמת לקחתי מהספר הזה.
מבחינתי הנושאים המרכזיים בטרילוגיה הזאת הם: רומנטיקה במאפיה, פער גילאים, טאבו רומנטי, ופשע רומנטי.
למדתי מהספר הזה מילה חדשה: אקסהיביציוניזם.
בגרסה הראשונה של הביקורת הזאת דיברתי על הסמאט כאן, ולא ממש ירדתי לפרטים, פשוט ציינתי שהוא היה קצת חזרתי ואפילו משעמם בגלל שיש בו הרבה דימיון לסמאט בספר הראשון.
הוא היה דומה מדי מבחינת השפה, כי סמאט טוב זה לא רק אקטים מעניינים ושונים, זה גם חקירה של השפה האירוטית, וכאן לא היו דברים ממש מפתיעים... טוב, אולי חוץ מזה שהוא קרא לה "בייבי".
זה היה חמוד.
כאילו, נאז ללא ספק דפוק בראש, אבל כמו שכתבתי באחת הביקורות שלי, החוויה שלנו את הדמויות היא סובייקטיבית, עוברת דרך פילטר אישי, והפילטר האישי שלי למרות כל העובדות האפלות, עשה אותו חמוד לאללה.
היה רגע אחד שאפילו הזדהיתי איתו:
------------------ אזהרת ספוילר ---------------------
"הוא יירה בי.
אני יודע את זה.
והוא לא יפספס את המטרה שלו.
זה לא איום סרק והוא לא מנסה להעביר מסר כלשהו. הוא גבר עם מטרה והמטרה שלו היא רצח. תמיד ידעתי שאני אמצא את מותי בידיו של חבר. לא הייתי מצפה לפחות מזה ממי שהיה כמו אבא בשבילי.
'קדימה,' אני אומר, קולי יציב. אין בי פחד. כנראה צריך להיות. אולי זאת המפלצת בתוכי שלא מפחדת ממוות. החיים מפחידים אותי יותר. החיים פאקינג קשים. כבר מתי פעם."
-
בזמן שקראתי את הספר הזה, חשבתי על מפלצות.
חשבתי על הסצנות האלה בסרטי אקשן, שבהם מצמידים למישהו אקדח לראש ומאיימים עליו.
על איך שאני כמעט תמיד שמה את עצמי במקומן של הדמויות האלה, ויודעת שאם אני הייתי במצב הזה, הייתי אומרת: "פשוט תירה בי וזהו".
אני כנראה לא מספיק מפחדת ממוות, הדבר היחיד שאני מנסה להתחמק ממנו זה כאב, ואיגנציו(נאז), היה קצת דומה לי בדברים האלה.
הוא היה דומה לי גם באיך שהוא אהב את קאריסה.
בכך שהוא כל כך רצה להגן עליה, שהוא היה מוכן להקריב את עצמו, ובזה שההגנות שלו בסביבתה היו חלשות.
מכירים את זה שאתם רואים משהו טוב וטהור, ורוצים להגן ולשמור עליו, אפילו כשאתם מודעים לזה שאתם אולי לא הבן אדם הכי נכון לתפקיד?
אז ככה זה הרגיש שנאז אוהב את קאריסה, שכשהוא מסתכל עליה הוא רואה בתוכה כל כך הרבה שהוא רוצה להגן עליו מהעולם.
-
זה היה נעים להיות בתוך הראש של נאז.
הספר האהוב עליו הוא "הנסיך" של מקיאוולי, והוא אפילו עשה לי חשק לבדוק אם אולי אני אהיה מעוניינת לקרוא אותו.
הוא לא הרגיש לי כמו מפלצת, אלא יותר כמו אדם שהחליט לחיות בצורה מסוימת, ומאז לא הסתכל לאחור או חשב על זה שוב אפילו פעם אחת.
ובלחיות בצורה מסוימת, אני מתכוונת ללרצוח אנשים, לפעמים אפילו סתם כי הם הסתכלו עליו לא נכון.
ואני חייבת להודות שלעקוב אחריו ולראות איך הוא מבצע את העבודה שלו, היה משעשע עבורי, ושלא ציפיתי ליהנות מהחלקים האלה בסיפור.
בספר הראש כשעקבנו אחרי הסיפור מנקודת המבט של קאריסה, לא ידענו בוודאות מה שנאז עושה ומה מכל החשדות שיש לנו נכון.
היו רמיזות לדברים מסוימים, שקאריסה לא קלטה כי לא הייתה לה סיבה לחשוד, אבל כמובן שאני קלטתי כי כבר ידעתי מההתחלה שהוא מסתיר ממנה דברים, והייתי ממש סקרנית לדעת אילו מהמסקנות שלי נכונות.
כאן אנחנו יודעים בדיוק מה הוא עושה, וזה היה משעשע לראות את איך שהוא מתנהג ומשתדל להסתיר את זה מקאריסה.
אני באמת לא יודעת למה זה לא הפריע לי לקרוא על איך שהוא הורג אנשים, ולמה עדיין חיבבתי אותו, ואפילו יותר, כשגיליתי איך הוא הרג את אחד האנשים שמתו בספר הראשון.
בספר הראשון נאז עושה רושם של חולה ניקיון.
מכיוון שאנחנו כבר יודעים מראש שהוא מאפיונר, גם בגלל הז'אנר וגם בגלל הפרולוג, ברור לנו שיש סיבה לדברים המוזרים שהוא עושה.
יש לו הרגלים שמדליקים נורה אדומה לכך שהוא עשה משהו רע, כמו כשהוא לובש כפפות שחורות, או מנקה את תא המטען לעיתים תכופות.
מכיוון שזאת ביקורת על הספר השני, ואין לי עוד הרבה מה להגיד כאן, נראה לי שאני פשוט אשתף חלק מהפרולוג בספר הראשון.
בביקורת הקודמת ציינתי שמהתקציר והפרולוג כבר אפשר לנחש לאן הסיפור הולך, אז זאת הסיבה למה למרות שזה מידע שמופיע בתחילת הספר, החלטתי לא לשתף אותו קודם.
אגב, החלטתי לקנות את הטרילוגיה הזאת אחרי שקראתי את הפרולוג באתר עברית.
"אני רוצה לנוס על נפשי.
אבל אני לא עושה זאת, מפני שאני יודעת שאם אעשה את זה, הוא פשוט יתפוס אותי.
הוא עשה זאת בעבר.
הוא יעשה את זה שוב.
אני ממשיכה לעצום את עיניי כשאצבעו מטיילת שוב במעלה גבי, מנסה לעצור את עצמי מלהרגיש אותה. היא לא קיימת, אני אומרת לעצמי. אני ישנה. הוא ישן. זה לא אלא חלום. או סיוט, בעצם?
(...)
הסקרנות משתלטת עליי בניגוד לשיקול דעתי, ואני תוהה מה הוא מצייר. התחושה אקראית, לא הגיונית, אבל אני מכירה את הגבר הזה. לכל דבר שהוא עושה יש סיבה. יש שיטה בשיגעון שלו, משמעות מאחורי כל מילה, מעשיו מכוונים.
והם אף פעם לא טובים.
אני עוצמת את עיניי חזק עוד יותר, מנסה למצוא היגיון בתנועת אצבעו כשהיא מרקדת לאורך גבי. האם הוא מצייר לי ציור יפה של החיים שהבטיח לי פעם בניסיון לגרום לשקרים לחלחל לתוך עורי?
אולי הוא כותב מכתב אהבה ונשבע שישתפר?
(...)
בסופו של דבר אני מבחינה בדפוס, שמה לב שאצבעו מתקדמת באותו נתיב מתמשך, מציירת אותם לולאות וקימורים. אני מדמיינת אותה כשהוא עושה את זה, ולאחר רגע מתחוור לי שהוא מאיית מילה יחידה בכתב יד.
ויטאלה.
שמו המלא הוא איגנציו ויטאלה, אם כי פעם לא מזמן, הוא עודד אותי לקרוא לו נאז. ונאז הוא זה שהקסים אותי, שכבש אותי והמיס אותי. רק מאוחר יותר, כשהכרתי את איגנציו האמיתי, כשפגשתי את ויטאלה, כבר היה מאוחר מדי לקום וללכת.
אם זה אי פעם היה אפשרי מלכתחילה..."
-
אז לי זה היה די ברור מהפרולוג מה הולך לקרות בספר הראשון, בעיקר כשגם היה ידוע לי מראש שאחד הטרופים כאן הוא רומנטיקה במאפיה.
סך הכל נהניתי נורא מלהיות ביקום הזה, וכמובן שאני אמשיך גם לשלישי, אבל אולי לא מיד, אני עוד צריכה להחליט אם אני בחשק המתאים.
עבורי הספרים האלה לא היו סתמיים, באמת התחברתי לדמויות ולסיפור שלהם.
הסיבה שאני נותנת גם לספר הזה רק ארבעה כוכבים היא כי גם כאן כבר יכולתי לנחש פחות או יותר לקראת מה אנחנו הולכים.
נהניתי להיות ביקום הזה, הוא נתן לי תחושה מאוד נינוחה למרות שזה אמור היה להרגיש לי אפל.
לי באופן אישי זה לא הרגיש אפל, להפך, אני חושבת שהשפה כאן גרמה לכל מה שקורה להרגיש נורא טבעי, ושיש באהבה שנאז מרגיש כלפי קאריסה משהו נורא מתחשב, אם כי לא תמיד עדין.
מה שאני מנסה לומר זה שזה לא הרגיש שהספר הזה ניסה לזעזע אותי בכוח, ושלא התקשיתי להתחבר ולחבב את נאז למרות החלקים אפלים.
אני מניחה שזה כי מה שאני מחשיבה לאפל במערכות יחסים, זאת האהבה האפלה שאנשים חולקים ולא האפלה שבתוך האנשים עצמם.
לכן הספרים האלו לא הרגישו לי אפלים, אפילו עם הסמאט האגרסיבי והצורך במילת ביטחון, בסופו של דבר מה שהיה לי בולט והרבה יותר משמעותי זה איך שדברים מרגישים ולא איך שהם נשמעים או נראים.
כמו שאיגנציו אמר, פחות לחשוב יותר להרגיש, אז לי הספר הזה הרגיש כמו קרן שמש - חמים ונעים.
6 קוראים אהבו את הביקורת
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
