פלוטרכוס הוא אחד ההוגים המעניינים מהעת העתיקה, וקראתי כבר מספר עבודות שלו, אבל זו הכניסה הראשונה שלי ליצירה המונומנטלית שלו "חיי אישים", שכוללת עשרות ביוגרפיות של אישים יוונים ורומיים, כאשר זוגות של אישים יווני ורומי עוברים השוואה לאחר סיפור הביוגרפיה של כל אחד מהם בנפרד, השוואה שמעשירה אינטלקטואלית ומעוררת חשיבה מורכבת על האישים הללו ועל הרעיונות שהם מייצגים עבור פלוטרכוס.
כי זאת חשוב לדעת, פלוטרכוס הוא לא היסטוריון, והביוגרפיות הן לא היסטוריה. הוא כותב ביוגרפיות שנועדו להעביר את תמצית האישיות שהוא מתאר ורעיונות שקשורים בה, ולא מהלך חיים קוהרנטי.
בכל מקרה, הספר הזה מורכב מצמד אחד שכזה. מצד יוון יש לנו את ליקורגוס, הדמות המיתית האגדית שלפי המסורת הספרטנית ייסדה את התשתית החוקית שלהם שהיא הבסיס ל"ספרטה TM" שכולנו מכירים.
מהצד השני יש לנו את נומה, המלך האגדי השני של רומא, שהיה רודף שלום וניסה (ונכשל, כי זה לא נשמר לאחר מותו) ליצור חברה רומית שסולדת ממלחמות.
עצם ההשוואה מעניינת, כי שניהם ביצעו מהפך פוליטי עצום בפוליס שלהם, אבל אחד עשה מהפכה לכיוון אולטרה סמכותני ומילטריסטי, והשני עשה מהפכה לכיוון יותר דתי (נומה השליט כמעט תאוקרטיה מהתיאור של פלוטרכוס כאן..) ורודף שלום.
בכל מקרה, הביוגרפיה הראשונה היא זו של ליקורגוס, והאמת שכבר קראתי את רובה בתור מובאות בתרגום של "מדינת הספרטנים" לכסנופון, שכתבתי עליו כאן לא מזמן, ובעוד מובאות במקומות אחרים.
על ליקורגוס האיש אנחנו כמעט לא יודעים כלום. פלוטרכוס מביא כמה מיתוסים, אבל הוא בעצמו מגיש אותם עם ערמה של מלח וסקפטיות, אז העיקר כאן הוא תיאור המשטר הספרטני.
הרבה ממה שיש לי להגיד על ספרטה והמשטר שלה כבר אמרתי בביקורת על "מדינת הספרטנים", אז אתם מוזמנים להסתכל שם, וכאן אכתוב על "חוקי ליקורגוס" רק בקצרה:
ספרטה הייתה ישות מאוד מוזרה מהבחינה שהיא מזכירה באופן מטריד אידאולוגיות טוטאליטריות של המאות ה19 וה20. ספרטה היא פרוטו קומוניזם ופרוטו פשיזם. זה הזוי לקרוא על מוסדות כמו האכילה המשותפת, חלוקת הקרקעות השווה, החסימה המכוונת של כמעט כל סחר מבחוץ, המיליטריזציה של החברה, והשליטה הכמעט טוטאלית של ספרטה בחיי הפרט, ולראות עד כמה זה דומה לישויות פשיסטיות וקומוניסטיות מהעבר הלא רחוק.
קטע מעניין שנמצא כאן, הוא תיאור מגנה שפלוטרכוס מתאר את ה"קריפטיה" הספרטנית, ואביא אותו כלשונו:
"בכל אלה אין שמץ של עוול או שחצנות, שאחדים מייחסים לחוקיו של ליקורגוס וחושבים שהם מתאימים לטיפוח גבורה, אבל לוקים בחסר באשר לצדק. אפשר שהתארגנות סתר, המכונה בפי הספרטנים 'קריפטיה', השפיעה על יחסו של אפלטון אל ליקורגוס האיש ואל חוקתו, אם אכן היא אחד ממוסדותיו של ליקורגוס, כדברי אריסטו. וזה טיבה של התארגנות סתר: המכהנים בכהונת ציבור מדי פעם בפעם שלחו לכפרים צעירים, שנראו בעיניהם פקחים במיוחד, מצוידים בחרבות, במצרכי מזון נחוצים, ותו לא. ביום הם התפזרו והסתתרו במקומות מסתור ונחו, בלילה יצאו לדרכים ורצחו כל הלוט (הערה שלי: הלוטים היו מעמד העבדים של הספרטנים. רוב מכריע באוכלוסיה תחת שליטה ספרטנית, הם שובדו עבור כלל הציבור הספרטני, סוג של עבדים של המדינה.) שתפסו. תכופות גם עברו בשדות והרגו את החסונים והחזקים שבהם. גם תוקידידס מספר [..] שההלוטים, שנחשבו על ידי הספרטנים למצטיינים בגבורתם, עטרו ראשיהם בזרים כאילו זכו בחירות, סבבו וביקרו את מקדשי אלים, אבל זמן מה לאחר מכן נעלמו כולם, יותר מ־ 2,000 מהם, ואיש לא ידע אז ולא מאוחר יותר, איך מצאו את מותם. אריסטו מציין במיוחד שהאפורים (הערה שלי: סוג של "ראשי ממשלה" בספרטה, בהפשטה מחרידה), מיד בכניסה לתפקידם, הצהירו מלחמה על ההלוטים, לבל תהיה טומאה בהריגתם. הספרטנים התייחסו להלוטים בנוקשות ובאכזריות גם בדרכים אחרות. הם הכריחו אותם לשתות יין לא מהול במים והביאו אותם לסעודות ציבור כדי להראות לצעירים מה זאת שכרות, ציוו עליהם לשיר שירים ולחולל מחולות משפילים ומגוחכים ואסרו להשתתף במחולות של בני החורין. [..] מציינים יפה את ההבדל האומרים כי בספרטה בני חורין הם בני חורין גמורים והעבדים עבדים גמורים. לדעתי, מעשי התאכזרות האלה החלו אצל הספרטנים בזמנים מאוחרים יותר, במיוחד אחרי רעידת האדמה הגדולה, כאשר ההלוטים והמסנים חברו יחדיו, השחיתו והחריבו את האדמות וסיכנו סכנה גדולה את העיר. אני אינני יכול לייחס לליקורגוס מעשה כה נקלה כמו התארגנות סתר, לאור המתינות והצדק שגילה במקרים אחרים, ועל כך העיד גם האל."
(ליקורגוס, 28)
פלוטרכוס חוזר ליחס להלוטים גם בהשוואה בסוף בין ליקורגוס לנומה, ונראה שהוא קצת מתייסר עם זה, כי ההשקפה הכללית שלו על ליקורגוס היא מאוד חיובית. אביא כאן את דבריו בהשוואה:
"אם יכריח אותי מישהו לייחס לליקורגוס את המדיניות כלפי ההלוטים, מעשה אכזר באכזרים ונוגד כל חוק, אומר שנומה המחוקק היה יווני יותר מליקורגוס, כי הוא הטעים בטעם חירות את העבדים המוכרים כעבדים, כאשר קבע שיחגגו את הסטורנליה סועדים עם אדוניהם, כי האומרים שגם זאת היתה אחת התקנות שתיקן נומה, לשתף בהנאה מפירות השנה את אלה שעזרו לגדלם.
(השוואת נומה וליקורגוס, סעיף 1)
ובכן, כעת לנומה.
אני בור בהיסטוריה רומית, בעיקר בהתחלה שלה. מה אני יודע על ההתחלה של רומא? אינאיס מגיע מטרויה, רומוס ורומלוס יונקים מזאבה, וזהו פחות או יותר.
אז ניגשתי לביוגרפיה של המלך נומה יחסית חסר מושג, והיה מעניין לקרוא על המלך הזה, שהיה לפי המסורת הרומית פרוש אדוק דתית ודי מבוגר (בן 40 בקבלו את המלוכה), שאפילו לא חי ברומא מעולם קודם לכן.
הוא היה, לפי הסיפור, רפורמטור לא קטן, שייסד את התשתית הדתית של רומא, כולל מוסדות שיהיו ידועים מאוד עד התנצרות האימפריה, למשל הבתולות הוסטיות.
לצערי הביוגרפיה שלו קצרה בערך בשליש מזו של ליקורגוס (ומההתחלה אלו לא טקסטים ארוכים במיוחד, הביוגרפיה של ליקורגוס היא 30 עמודים ועודף..) ויצאתי עם הרבה יותר שאלות על נומה מאשר תשובות, אפילו שהמתרגמת הוסיפה בנספחים קטעים משל היסטוריונים רומאיים על אודות נומה.
מה שמעניין בכתיבה עליו זה שגם פלוטרכוס, אבל יותר מזה - המקורות הרומאיים, רומזים לכך שהוא שיקר על התגלויות אלוהיות ודברים כאלה כדי לשלוט בעם ולאכוף את החוקים שלו. לעזאזל, הבן אדם טען שהוא נשוי לאלה..
"אכן אין לראות פגם בסיפור שמספרים על ליקורגוס, על נומה ועל אנשים אחרים כמותם, ששלטו בהמונים קשי עורף וחידשו חידושים גדולים במשטרי מדינה, אם ייחסו את תהילתם לאלים לתועלתם וגם לתועלת אלה שלמענם בדו את הבדיה."
(נומה, 4)
אבל בסוף, הרפורמה של נומה די נכשלה. כלומר, את האג'נדה הדתית שלו הוא במידה מסוימת הנחיל לדורות, אבל לא את האג'נדה הפוליטית. ופלוטרכוס נוגע במשהו נכון כשהוא אומר שליקורגוס (או מי שזה לא יהיה שהיו במציאות ההיסטורית..) הצליח בספרטה כי הוא כפה את העקרונות שלו בחינוך אחיד, בעוד נומה לא תפס את מערכת החינוך ונתן לאנשים לחנך את ילדיהם כרצונם. פלוטרכוס מגנה את זה כאנרכי, אני כמובן ליברל מהמאה ה21 שרואה בזה דבר הגיוני ורצוי, אבל אין ספק שלייסוד חברה חדשה מן השורש, החינוך הוא כלי חשוב ממעלה ראשונה.
ההשוואה ביניהם מעניינת גם בגלל ששניהם התמודדו עם תחלואים מסוימים של הפוליסים שלהם בהתאמה פרטיקולרית לפוליס: ספרטה הייתה חלשה וסוג של אסקופה נדרסת ובלתי יציבה כשלפי המסורת ליקורגוס עלה, ולכן הוא ראה הכרח קיומי ב"הקשחתם" של הספרטנים ויצירת לכידות פנימית, עבור מה שפלוטרכוס אומר שלא היה תאוות כיבוש אלא הישרדות.
נומה מצד שני קיבל חברה שגם היא הייתה מאוד לא מלוכדת פנימית ועל סף מלחמת אזרחים (בין הרומאים ה"מקוריים" לבין קבוצה שהגיעה לרומא מאוחר יותר, בשם סבינים.) אבל שהבעיה בה הייתה תאוות המלחמה חסרת הגבולות שלה, שמתחה אותה עוד ועוד, הקימה עליה אינסוף אויבים וגזלה את כל משאבי הפוליס.
כלומר, שניהם נתנו חקיקה ועקרונות בהתאמה ל"מחלה" הספציפית של העיר שלהם, ולא בהכרח עקרונות אוניברסליים.
יש עוד מה לחשוב על זה ומה להגיד, וזה היופי בעבודה של פלוטרכוס כאן - הוא נותן הרבה על מה לחשוב. הוא מעלה בחיבור קצרצר (פחות מ70 עמודים במקור, ללא כל ההערות והתוספות של המהדורה העברית) שני מבנים מדיניים מובחנים ושני רפורמטורים, ומשאיר לקורא להשוות ביניהם על הדומה והשונה.
הייתי שמח לצלילה יותר עמוקה לזה מצידו של פלוטרכוס, אבל גם כך זה מעניין ומשאיר לי כקורא עבודה.
עוד כמה קטעים מהספר שאהבתי:
"המעשה הראשון שעשה נומה עם קבלת השלטון היה פיזור ה־300, שומרי הראש שהחזיק רומולוס תמיד וכינה אותם קלרס, זאת אומרת "מהירים", כי במאמינים (בו, שבחרו בו למלך) לא להאמין או למלוך על לא מאמינים לא חשב נומה לנכון."
(נומה, 7)
"ליקורגוס תיקן תקנות מצוינות גם בענייני קבורה. ראשית, כדי להניס את האמונות הטפלות כולן הירשה לקבור מתים בגבולות העיר ולהציב מצבות זיכרון סמוך למקדשים. כך הרגיל את הצעירים לראות את המראות ולהתנסות בהם, לא להיבהל, לא לפחד מהמוות ולא לחשוב שהמת מטמא את הנוגעים בו או את המהלכים בין קברים."
(ליקורגוס, 27)
"בימי מלחמה הם התירו את רסן המשמעת של הנערים והירשו להם לייפות את שערם ולקשט את נשקם ובגדיהם, ושמחו לראותם מקפצים כמו סוסים ומתאווים לקרב. משפסקו להיות נערים, האריכו מיד את שערם והשתדלו, במיוחד בימי סכנה, שייראה מבריק ומסורק היטב. הם זכרו את אימרתו של ליקורגוס שהשיער הופך יפים ליפים יותר ומכוערים למפחידים יותר. האימונים בימי מלחמה היו קלים יותר וגם אורח חייהם של הצעירים לא היה חמור וקשה, כך שהיו הספרטנים בני האדם היחידים שהמלחמה הביאה להם הקלה ופסק זמן מאימונים למלחמה."
(ליקורגוס, 22)
"לימדו את הנערים להשתמש בלשון שנונה וחיננית כאחד ולתמצת רעיון חשוב במילים מעטות. מטבעות הברזל של ליקורגוס, כנאמר, כובדם רב היה וערכם מועט, לעומת זאת למטבעות לשון הוא שאף להעניק סגנון פשוט ותמציתי לביטוי תכנים עמוקים ושופעים, ובשתיקה ממושכת להביא את הנערים להשיב תשובות מנוסחות ותרבותיות. כמו הזרע העקר של המרבים ביחסי מין ללא רסן שאינו מפרה על פי רוב, כך פטפוט חסר מעצורים מוליד דיבור ריקני ומטופש. אגיס המלך, כאשר אתונאי פלוני לעג לחרבות הספרטנים הקצרות ואמר שהלהטוטנים בתאטראות בולעים אותן בקלות, אמר: 'אבל אנחנו עם פגיונות כאלה מיטיבים לקלוע בלב אויבינו'. אני כשלעצמי רואה שדברי הספרטנים אמנם קצרים אך מיטיבים לקלוע ללב העניין ולשבות את לב מאזיניהם.גם ליקורגוס עצמו הצטיין, כנדמה, בדיבור תמציתי ושנון, אם אפשר להסיק מסקנות מן הדברים שנמסרו בשמו. למשל, לפלוני, שדרש ממנו לייסד דמוקרטיה במדינה, אמר: 'תחילה תייסד אתה דמוקרטיה בביתך'. משנשאל מדוע קבע קורבנות כה קטנים וזולים לאלים, ענה: 'לבל נחדל לכבד את האלים'. ובאשר לתחרויות האתלטיות, הוא התיר לאזרחים לעסוק רק בענפים שאין בהם הנפת יד. השתמרו גם תשובות לשאלות אזרחים ששלח במכתבים. כאשר נשאל: 'איך נוכל להדוף התקפת אויב?' ענה: 'אם תישארו עניים ואיש מכם לא יתאווה להיות גדול מרעהו'.
ושוב, כאשר נשאל בעניין החומות, ענה: 'עיר אינה חסרה חומות אם היא מוקפת בגברים ולא באבנים'. באשר לאמיתות המכתבים האלה ואחרים כמותם קשה לפקפק בהם וגם קשה להאמין.
[..] אחיינו של ליקורגוס, כאשר נשאל מדוע מעטים חוקיו של דודו, ענה שהמשתמשים במילים לא רבות אינם זקוקים לחוקים רבים".
(ליקורגוס, 19 - 20)
![מכונת הזמן [מהדורת 2025]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers102/1024112.jpg)
