“בקצב הלב: מאחורי הספר הזה יש סיפור קטן. אני וחברה שלי עוד מימיי התיכון החלטנו ללכת ליריד ספרים בדיזינגוף סנטר. נעזוב את זה שלקח לנו בערך חצי שעה לאתר את המקום בתוך המקום שמחליט לקרוא לעצמו קניון שזה בעצם מבוך של חנויות, כשהגנו פשוט חשכו עיניי. הבנתי שעשיתי טעות שהסכמתי ללכת איתה, כי כל הספרים בדוכנים היו ספרי ארוטיקה. אני לא קוראת ספרים מז'אנר זה,אין לי בעיה עם אנשים שכן קוראים את הז'אנר אבל אישית אני לא מתחברת כלכך. תנו לי את ספרי הפנטזיה שלי ואני מאושרת. אבל אמרתי לעצמי שאם אני כבר כאן לפחות שחברה שלי תהנה. עברנו בין הדוכנים ובעוד היא מעמיסה ספרים על גבי ספרים אני נשרכתי אחריה נבוכה מאוד. פתאום היא נעצרת מול הספר ומתחילה להגיד בהתרגשות שהספר הזה מדהים ושאני חייבת לקרוא אותו ואני שלא אוהבת ספרי ארוטיקה ניסיתי להסביר שפחות בא לי לנסות להתחיל לקרוא ספרים מהסוג הזה אבל למרות כל ניסיונותיי היא ממשיכה לשכנע אותי ומסבירה שבספר הזה אין ולו גרם אחד של ארוטיקה אז נכנעתי לתחנוניה ורכשתי את הספר. ואחרי שבועיים על המדף שלי החלטתי שאם קניתי אותו כדי שאתן לו צ'אנס ואתחיל לקרוא אותו כבר. ומה אני אגיד, היא לגמרי צדקה. הספר הזה מושלם ואין בו טיפה של ארוטיקה. העלילה פשוט ממכרת והכתיבה יוצאת דופן, הדמויות בהחלט טובות אבל לפי דעתי העלילה היא זו שעושה את הספר לכזה טוב ולא הדמויות. נכון, הספר מתחיל קצת מהר מידי אבל לאט לאט זה מתאזן והספר ממשיך בקצב רגוע. ובתור ספר רומנטי-ארוטי ( שבכלל לא ארוטי ) שמדבק על סיפור אהבה בין שני צעירים ממש לא היה לי אכפת מהם, אותי דווקא עניין היחסים של הדמות הראשית עם אמא שלה. לדעתי הסופרת הייתה צריכה לעשות את יחסי האהבה בין שתי הדמויות מינורי עוד יותר ולהתמקד יותר במצב המשפחתי של הדמות הראשית כי הוא היה כלכך סוחף ועצוב. כלכך עצוב. הייתי מכורה לקטעים הללו. הוא היה לדעתי עניין ומרכז הספר, הוא יותר עניין אותי מסיפור האהבה שהיה טוב אבל לא כמו הקטעים המשפחתיים. מצידי שהם יהיו ביחד, שיפרדו, שימותו, לא אכפת לי, אני רק רוצה עוד מהמשפחה השבורה הזאת. לא הפסקתי לבכות ( ובדרך כלל אני לא בוכה מספרים ) רק רציתי מהספר הזה עוד ושלא יגמר. כמה עצוב. עלילה: בספר אנחנו מכירים את לייקן בת השמונה עשרה שנאלצת לעבור מטקסס החמה והאהובה למישיגן הקרה והמשעממת בעקבות מותו הפתאומי של אביה. כי במישיגן מציאים לאמא של לייקן עבודה שבה תוכל לפרנס את הבית אחרי לכתו של אביה שהיה המפרנס העיקרי. היא צריכה להישאר חזקה ואמיצה כלפי אמה ואחיה הקטן אך מבפנים היא עדיין מתאבלת על אביה המנוח והחיים הישנים והנוחים שאבדו לה. לייקן צריכה להתחיל הכל מההתחלה. היא צריכה להתחיל בית ספר חדש ולהכיר אנשים חדשים. מורים חדשים למקצועות הלימוד ותלמידים שיהיו חבריה לספסל הלמודים שהיא צריכה להתחבב עליהם כדי לא להיות בודדה. היא צריכה להתרגל לבית חדש שמשמעותית יותר קטן מהבית הגדול והרחב שהיה לה שמלא זיכרונות ורגעים טובים והכי גרוע להתרגל למזג אוויר סגרירי ואפור תמיד בניגוד לחום הנעים שהיה לה בטקסס. אבל ללייקן אין כוח או עצבים לכל הדברים החדשים האלה, היא רק רוצה לחזור לכל הדברים הישנים שהיו לה פעם. ברגע שיהיה לה מספיק כסף היא מתכוונת לעוף מבמקום הקר, הערפלי והמעצבן הזה ולחזור הביתה אל החברים הישנים, המורים המוכרים, התחביבים ומזג האוויר המנחם. אבל בינתיים אין לה ברירה ולייקן צריכה להסתדר עם מה שיש ולהתאקלם. היא פוגשת בוויל, הבחור הנחמד מהבית השכן ממול. יש בניהם חיבור מהרגע הראשון ומשיכה מיידית אבל אי הבנה מצערת כופה עליהם להיפרד ולא להמשיך בקשר המיוחד שנרקם בניהם, אבל לייקן לא מוותרת עליו ועל נקודת האור הטובה היחידה בכל המעבר הזה ותוך כדי ניסיונותיה לחזור לוויל חומות המגן שבנתה לעצמה מתחילות להתבקע. היא מכירה חברים חדשים בבית הספר ונהנית מהשיעורים וגם מתחילה לפתח תחביבים אך בזמן שלייקן פורחת משפחתה קורסת ואמה מסתירה ממנה סוד שיכול לשנות את חיי המשפה לרעה. אז מה תעשה לייקן? האם תצליח לחזור לקשר עם וויל או שתבחר בסופו של דבר לוותר? מה יקרה לה ולמשפחתה בעקבות הסוד שאמה מסתירה? והאם תמשיך בדרך החדשה שלה או שתחזור בחזרה לטקסס? דמויות: לייקן: לייקן היא דמות מתעתעת קצת. היו רגעים שאהבתי את הבחירות שלה והדרך שלה והיו רגעים שחשבתי שהיא אגואיסתית ומפונקת שלא יודעת להתמודד עם סיטואציות. היא אוהבת את המשפחה שלה ואת החברים שלה ונשארת נאמנה וטובת לב אליהם תמיד שזה משהו שיפה לראות אצלה אבל היו גם המון רגעים שהיא ברחה ממצבים שהיו לא פשוטים בשבילה ובמקום לנסות לדבר או ללבן את העניינים ולנסות לפתור אותם היא בחרה לסתום אוזניים ולהתעלם מהמציאות. לדוגמא. כשאמא שלה סוף סוף מחליטה לגלות לה את הסוד שהיא שומרת לייקן בוחרת לברוח פעם אחרי פעם במקום להתמודד ולדבר על מה שמציק לה. הרי בסופו של דבר הן יצטרכו להתמודד עם זה אז עדיף במוקדם מאשר במאוחר. היא לא יכולה להמשיך להתעלם מאמא שלה לנצח גם ככה אמא שלה במצב קשה ובזה שהיא סותמת את האוזניים בכל פעם רק מקשה על אמה עוד יותר ממה שכבר קשה לה. או כשהיא רוצה מאוד לחדש את הקשר עם וויל והוא אומר לה כל פעם שזה בלתי אפשרי והקשר שלהם מסכן מאוד את החיים שלו ושל אחיו הקטן לייקן חושבת שזה עניין שטותי ושהיא יותר חשובה מאשר מהסיטואציה שוויל ומאחיו נקלעו אליה. היא כלכך מרוכזת בעצמה לפעמים עד שהיא מתעוורת לכל השאר ולא רואה את צרותיהם של אחרים. כי אף אחד לא אמור להפסיק את החיים שלו בשביל מישהו אחר. ולייקן פשוט לא רוצה להבין את זה, היא מתייחסת באגואיסטיות לסיטואציה. אני מבינה שברגעים קשים בן אדם צריך לברוח לפעמים אבל לייקן בורחת שוב ושוב ולא רוצה להתמודד עם מצבים שקשים לה ולפעמים אף מנסה לייפות את המציאות כדי לא להתמודד עם המציאות האמיתית שבה היא חייה. אבל כן יש בה המון יופי. ברגע שהיא מוציאה את הראש מהתחת של עצמה היא בת טובה וחברה טובה שרוצה לעזור ולאהוב בלי גבולות. אני דיי ביחסי אהבה שנאה איתה. וויל: וויל הוא הבחור החמוד הגר מול דירתם של לייקן אמה ואחיה הקטן. וייל איבד את ההורים שלו בתאונה מצערת ומאז מגדל את אחיו הקטן בעצמו. אהבתי מאוד את הדמות של וויל. הוא חמוד, עדין ושקט, אך בו בזמן גם חכם עם עקרונות שהוא לא מוכן לוותר, הוא ג'נטלמן אמיתי, רומנטי שיודע להקסים בחורה. אהבתי שהוא כל פעם דוחה את לייקן למרות שהוא אוהב אותה. זה מראה שהוא נאמן לעצמו ולא שובר מילה, שהמשפחה היא ערך עליון לדעתו ולמרות האהבה שלו כלפיי לייקן הוא נאמן קודם כל לעצמו ולעקרונותיו. כשהוא מגיע לסוף הספר הוא עובר תהליך בינו לבין עצמו שלצערי הקוראים פחות זוכים לראות אבל כשמגיע הסוף הוא יודע איך לשלב את שני האהבות בחיים שלו-אחיו הקטן ולייקן- אחד בשני ולא לוותר על אף אחד מהם. וויל פשוט מדהים. אהבתי איך שהוא מלמד את לייקן איך לקבל את הדברים הרעים שעומדים לעבור עליה ושהוא כבר עבר ואיך מתוך הניסיון שלו וויל נותן לה כלים להתמודדות עם מצבים לא פשוטים. לייקן מבינה ומתחילה לקבל את העובדה שהתקופות הבאות עומדות לא להיות קלות אבל היא יכולה להתמודד איתן כי יש לה אנשים שהיא יכולה לסמוך ולהישען עליהם, שלא יעזבו אותה לבד ויהיו שם ברגע שתזדקק להם. לסיכום אני נותנת לספר חמישה כוכבים, כי אם ספר סוף סוף גרם לי לבכות מגיע לו בהחלט את הציון הזה.”

“הספר הזה של קולין הובר לעומת "אהבה מכוערת" הרבה יותר מוצלח. רומן על אהבה בלתי אפשרי בין לייק לויל השכן ממול. קולין הובר יוצרת את הדמויות הגבריות שלה לרגישות שכל כך קשה שלא להתאהב בהן. קטעי השירה, והמוזיקה הטובה הופכת את הספר הזה לאהוב עלי יותר. לעומת "אהבה מכוערת" את העלילה בספר הזה פחות צפיתי, והגלויים במהלכה הפתיעו אותי. הספר הזה יהיה מצוין בתור סרט! סך הכל ספר חמוד, שכיף להעביר איתו את הזמן. ממליצה בחום!!”

“אני לא קוראת ספרי זבל. אני לא טיפוס שקורא ספרים מטופשים. אף פעם לא הייתי מהאנשים שמבזבזים את הזמן על ספרים אידיוטיים. *קוראת את "בקצב הלב"* זה מה שלייקן, הגיבורה המקסימה שלנו, עושה לאורך כל הספר הזה. "רוב הבנות היו מתארות אותו כשווה, אבל אני לא רוב הבנות." (ולכן את תבזבזי רק חמישים מילה על הגובה שלו, שרירי הבטן שלו, שרירי הזרוע שלו, העיניים הירוקות כאיזמרגד שלו (צריך לחוקק חוק שאוסר להשתמש בדימויים כאלה)) "אף פעם לא הייתי מהבנות האלה שמשתטות בגלל בנים." (מה את סחה! אז ככה את נשמעת כשאת נורמלית?) "אני שונאת את מישיגן." [עשרה עמודים אחר כך] "אני מתה על מישיגן." [שני עמודים אחר כך] "אני שונאת את מישיגן." "אני אף פעם לא מסגירה מידע בחופשיות כזאת." (מדברת, מדברת, מדברת על מותו של אבא שלה (לא ספוילר) עם אדם כמעט זר לחלוטין.) שקיות הקאה חינם "אני לא מאמינה שממש הפכתי להיות אחת הבחורות האלה שמכרכרות סביב בחור. אני כל כך מתעבת את זה; אני מתחילה לבחון בעיון כל פרט ופרט בו בניסיון לאתר איזה פגם. לשווא. עד עכשיו הכל בו מושלם לגמרי." "הוא פושט את מעילו, כורך לי אותו סביב הכתפיים (בעודו צורח בקול: "קלישאה! אני קלישאה!") ואוחז בידי כדי להעביר אותי אל הצד השני של הרחוב. אני מרגישה קצת פתטית עם העזרה שלו - אני יכולה ללכת בכוחות עצמי. אבל אני לא מתנגדת, ומרגישה צבועה בפני התנועה הפמיניסטית כולה." (עזבי פמיניזם, מה עם קצת כבוד עצמי) "זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (צודק לגמרי, אומרת הסופרת בתרחיש היפותטי אידאלי, מועכת את הטיוטה וקולעת ישר לפח בניסיון השלישי.) "זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (זה לא מגניב להפוך את זה למשפט שלכם, חבר.) "זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (באמת? פעם שלישית?) "זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (בלעכס.) "אז לאח שלך קוראים קולדר?" (שואלת הבחורה שקוראים לה לייקן. יש בסיפור גם קֶל, גֵווין ואֶדִי הבת.) "ההורים שלי ניסו במשך שנים לעשות עוד תינוק אחרי. בסופו של דבר הם הולידו את קולדר, כששמות כמו 'ויל' כבר לא היו כאלה מגניבים." (הספירה לאחור מתחילה: שלוש... שתיים... אחת... ו-) "אני אוהבת את השם שלך." (הפתעה בקהל) אני מתחרטת על המשפט הזה ברגע שהוא יוצא לי מהפה. זה נשמע כמו ניסיון עלוב לפלרטט. (לא, כי באמת זה משהו אחר לגמרי.) "אני לוקחת נשימה עמוקה, מפנימה את העצה הנבונה שקיבלתי ממנה. "וואו, אלה שאלות ממש עמוקות," אני אומרת." (קורא יקר שים לב! תובנות חשובות לפניך! חבל שלא הוסיפה גם אורות מהבהבים ושילוט) רקורסיה לנצח "הוא צוחק. אני אוהבת את הצחוק שלו. מעצבן אותי שאני אוהבת את הצחוק שלו." (מעצבן אותי שמעצבן אותך שאת אוהבת את הצחוק שלו.) "טוב, אז ברוכים הבאים לאיפסילנטי," הוא אומר. הוא מנתק את ידו מידי (אווו, איך לייקן תעמוד בזה) ומכניס אותה אל כיס המעיל שלו. "מאיפה באתם?" "טקסס?" אני משיבה. אני לא ממש יודעת למה קצה המשפט שלי נשמע כמו שאלה. אני לא ממש יודעת למה אני מנתחת בכלל את השאלה למה זה יצא כמו שאלה. אני לא ממש יודעת למה אני מנתחת את הסיבה לכך שאני מנתחת - אני מבולבלת. (איזו חדות אבחנה.) זה בטח בגלל המחסור בשעות שינה שצברתי בשלושת הימים האחרונים. (זה בטח בגלל מחסור מולד בתאים אפורים.) זהירות, מטאפורות משתלבות מימין "היא, קֶל וקולדר יושבים שלושתם מול הדלפק. הם מגלפים דלעות. היא לא יכולה לדבר עכשיו. זה טוב. [...] "אז תגידי," אני אומרת, בתקווה שתבין את הדו משמעות מאחורי מה שאני עומדת לומר. "אכפת לך אם רק נגלף דלעות הערב? זה בסדר אם זה כל מה שנעשה? רק נגלף דלעות?" היא מחייכת וחוזרת להתמקד בדלעת שמולה. "בטח. אבל אנחנו לא יכולים לגלף דלעות בכל ערב, לֵייק. באיזשהו ערב נצטרך להפסיק לגלף דלעות." (אין לי אח בן תשע, אבל יש לי אחות בת שמונה ואחות בת עשר ושתיהן לא היו נותנות לדו-שיח התמהוני הזה לעבור בלי הערה.) [חמישה עמודים הלאה] "פשוט היו לי כמה דקות לפני שאני יוצאת לעבודה, וחשבתי שנוכל לדבר." אני מנתקת את עיני מהמבט שלה, רוכנת קדימה ולוקחת את העט שלי. אני סוגרת את המכסה שלו וגם את המחברת (מולטי טסקינג. אני מתרשמת) ותוחבת את שניהם לתוך הילקוט שלי. "אני עדיין מגלפת דלעות, אמא." [עשרה עמודים הלאה] "אחרי שאימא שלי נרדמת שוב, אני יוצאת לסוּפֶּר. המנה האהובה על קל היא בזניה. ככה הוא היה אומר פעם לזניה, אז אנחנו עדיין קוראים לזה בזניה. אני קונה כל מה שצריך להכנתה, חוזרת הביתה ומתחילה לבשל. "יש ריח של בזניה," אומרת אימא כשהיא יוצאת מהחדר שלה. "כן. חשבתי להכין הערב את המנה האהובה על קל. הוא יזדקק לה." (חשיבה אמריקאית אופיינית - אוכל יסדר את זה.) היא ניגשת לכיור ושוטפת ידיים, ואז מתחילה לעזור לי לסדר את שכבות הפסטה. "אז נראה שהפסקנו סוף סוף לגלף דלעות?" היא שואלת. "כן," אני עונה. "כל הדלעות כבר גולפו." [...] "אחותך אמרה לך שאנחנו צריכים לדבר הערב?" "כן. אבל היא לא היתה צריכה. אוכלים בזניה." אימא שלי ואני מסתכלות עליו שתינו. "בכל פעם שאנחנו אוכלים בזניה, סימן שקרה משהו רע. הכנתן בזניה כשסבא מת. הכנתן בזניה כשסיפרתן לי שאבא מת. הכנתן בזניה כשסיפרתן לי שעוברים למישיגן. או שמישהו מת או שעוברים לטקסס." (לא יכול להיות שהם הכינו לילד את המנה האהובה עליו רק בהקשר הזה.) [שקט. גילוי מרעיש. דמעות. חיבוקים.] "את חייבת להבטיח לי משהו, לייקן." "או-קיי," אני אומרת. "בחיים אל תכיני יותר בזניה." (אם החיים נותנים לך לימונים, תסחט אותם כמו מטאפורות.) טעם החיים גימיקים, דא. "הוא אמיתי? בחור חתיך שגם מצחיק אותי אוהב שירה? שמישהו יצבוט אותי. בעצם לא - אני מעדיפה לא להתעורר." (נשארו שקיות הקאה?) הספר הזה נהנה מאוד לדבר על שירה, לצטט שורות משירים, לנסות להיות בעצמו פואטי ומה לא. כל פרק נפתח בציטוט משיר של האחים אווט, שלא הכרתי קודם. אישית לא התרשמתי. אולי זה התרגום, ואולי חייבים לשמוע את זה עם המוזיקה, אבל ארבע שורות פשטניות כמו - נמאס לי מהמחלה הרעה הזאת איך כל הזמן חסר לי משהו ועם כל יום שעובר זה רק הופך נורא יותר - פשוט לא עושות לי את זה. בהתחלה חשבתי שזה נועד לסייע לקידומי מכירות. כלומר, אם אני אוהבת את האחים אווט ויוצא ספר שמצטט אותם למוות אני בטח אקנה אותו, נכון? אבל כבר בפרק השני חזרתי בי. ויל, הבחור החתיך והמצחיק וחובב השירה, מתעסק עם סוג שירה שחביב גם עלי: פואטרי סלאם. שירה מדוברת שהיא שילוב של דקלום ומחוות והטעמה והבעות פנים. היא יכולה להיות מצחיקה, מרדנית, עצובה או מטלטלת, מחורזת או לא; היא יכולה להיות כל כך הרבה יותר מדהימה מהטקסטים המוצגים בספר; האהבה שלי לפואטרי סלאם רק מוסיפה לעוינות שלי כלפיו. אני מניחה שאני צריכה לשמוח שהוא מפגיש אנשים עם התופעה הזאת, אבל זה עדיין מתסכל אותי. ככה נראה פואטרי סלאם טוב באמת. כל סרטון אורך כשלוש דקות. אם יש לכם רגע, תסתכלו על זה: www.youtube.com/watch?v=vnKZ4pdSU-s (אנגלית. קטע הפואטרי סלאם הכי טוב אי פעם.) https://www.youtube.com/watch?v=k_jsQZnyoG0&spfreload=10 https://www.youtube.com/watch?v=pmOof1T35TY&spfreload=10 https://www.youtube.com/watch?v=igiPDChlptg&spfreload=10 https://www.youtube.com/watch?v=KTIw8x5gzRk&spfreload=10 https://www.youtube.com/watch?v=p6XoLjFDKVM&spfreload=10 https://www.youtube.com/watch?v=Cn7lySRgFeY&spfreload=10 (כולם בעברית) ישמח אותי נורא אם תידבקו בחיידק הזה. brilliant lake "הוא יושב בכיסא שלו ונועץ בנו מבט בזמן שאנחנו מצחקקות כמו ילדות בתיכון." (לא רוצה להישמע קטנונית אבל היי, אתן באמת בתיכון) "השיזוף שלי מתחיל לדהות." (חמודה, עברתם מטקסס למישיגן לפני פחות משבוע.) "בדרך כלל אני מבינה בדיחות מהר, אבל המוח שלי קצת זוחל לאחרונה, ויש לו סיבה טובה." (תזכירי לי? אה, כן, יצאת עם בחור פעם אחת ואז הסתבר שאתם לא יכולים לצאת ומאז עברו שבועיים) "בדיוק כשחשבתי שהוא שכח ממני, הוא עושה משהו כזה (=מסתכל עליה, תארו לכם). עד סוף היום אני שקטה מאוד ומנסה לנתח את מעשיו. בסופו של דבר אני מגיעה למסקנה אחת בלבד: הוא מבולבל בדיוק כמוני." (וואו. מפגן של חשיבה מעמיקה ויסודית תוך העלאת המוני אפשרויות ופסילתן בזו אחר זו) "היו לי שבע עשרה אחיות, שנים עשר אחים, שש אימהות ושישה אבות." אני לא מצליחה להחליט אם היא מתבדחת, אז אני לא צוחקת, למקרה שלא. (היא לא. אבל מה את יודעת, צחקתי בכל זאת.) "ברגע שאני מגיעה אל החדר שלי, אני צונחת על המיטה ופורצת בבכי. עם זאת, סוף סוף יש לי השראה לשיר שלי (זאת מטלה לבית הספר, אם שאלתם). אני לוקחת עט ומתחילה לכתוב תוך כדי ניגוב הדמעות שנמרחו על הנייר." (לזאת ייקרא לב שבור פונקציונלי. איך אמר אריך קסטנר, "האצל כאבך, הו רוברט, וּפַיֵּיט!") בדיקת מלאי מתוך התקציר: "רומן (יש) נוגע ללב (נו) על משפחה שמוות פתאומי ריסק אותה לחתיכות ("חתיכות" כמו "בנות שמעיפות את שערן הארוך אל מעבר לכתף"? - יש אחת), אך גם הביא לחיבור לא צפוי של זוג אוהבים (לא צפוי? לא צפוי?! רק תעיפו מבט בכריכה). בעקבות מותה הפתאומי של אביה, נאלצת לייקן בת השמונה־עשרה לתמוך רגשית גם באמה וגם באחיה הצעיר (טריקת דלתות היא הדבר הבא בטיפול רגשי). כלפי חוץ היא נראית מאוששת ונחושה (כמו שאני צנצנת), אך בתוך תוכה היא אבודה לגמרי (נחשו מי ימצא אותה!). עד שהיא נתקלת בבחור צעיר אחד, וִיל (אמרתי לכם), שכנהּ החדש בן ה־21, חובב נלהב של תחרויות שירה מרתקות (זו לא תחרות. רק לפרוטוקול. העיקר הוא הסלאם. הניקוד, הזוכים, זה תוספת). ימים ספורים לאחר הכרותם (12 שעות, נגיד) כבר נרקם בין ויל ולייקן חיבור עז, שנוטע בה תקווה חדשה (אוווו). אלא שזמן קצר לאחר הדייט הראשון והמסעיר שלהם המציאות טופחת על פניהם (מסביב יהום הסער), כאשר הם מגלים לתדהמתם משהו שמאלץ אותם להיפרד. עתה עליהם לעשות הכול כדי לאזן בין הרגשות שמקרבים ביניהם לבין הכוחות שמפרידים ביניהם (ואם זה לא מרגש, איני יודעת מרגש מהו)." משהו שלעולם לא הייתי עולה עליו לבד: "קולין הובר היא סופרת אמריקנית."”

“יש טרנד של ספרי נוער המערבבים עצב ושמחה, חולי ונעורים, טרגדיה והומור כאשמת הכוכבים, 13 סיבות ועוד, בקצב הלב יושב בדיוק על אותה משבצת, ספר נעורים המכיל בתוכו איבוד הורים, אהבה ראשונה, עצב, חיוך, נוחתת טרגדיה ושוב הומור משורבב. ספר חמוד וקולח לכל הדעות. לייקן בת ה-18 אבדה את אביה, עוברת דירה עם אמה ואחיה למדינה אחרת, שם פוגשת את וויל וניצתת אהבה, וויל איבד את הוריו ומטפל באח קטן. רגע לייק מאוהבת וכבר צריכה לאור הנסיבות לאבד את אהבתה ואז להכיר חברה טובה ושוב לאבד משהו אהוב, בין לבין מעורבת "הטחת שירה" poetry slam - שירה רגשית המובאת בפאטוס והדגשת מילים. קצת בכי קצת חיוך, נו....מזכיר את אשמת הכוכבים? אז כן, גם פה יש מחלה והומור וצחוקים אבל גם התמודדות עם אובדן. לשיפוטכם.....אני אהבתי, גם הזלתי דמעה וגם חייכתי.”

“בקצב הלב: מאחורי הספר הזה יש סיפור קטן. אני וחברה שלי עוד מימיי התיכון החלטנו ללכת ליריד ספרים בדיזינגוף סנטר. נעזוב את זה שלקח לנו בערך חצי שעה לאתר את המקום בתוך המקום שמחליט לקרוא לעצמו קניון שזה בעצם מבוך של חנויות, כשהגנו פשוט חשכו עיניי. הבנתי שעשיתי טעות שהסכמתי ללכת איתה, כי כל הספרים בדוכנים היו ספרי ארוטיקה. אני לא קוראת ספרים מז'אנר זה,אין לי בעיה עם אנשים שכן קוראים את הז'אנר אבל אישית אני לא מתחברת כלכך. תנו לי את ספרי הפנטזיה שלי ואני מאושרת. אבל אמרתי לעצמי שאם אני כבר כאן לפחות שחברה שלי תהנה. עברנו בין הדוכנים ובעוד היא מעמיסה ספרים על גבי ספרים אני נשרכתי אחריה נבוכה מאוד. פתאום היא נעצרת מול הספר ומתחילה להגיד בהתרגשות שהספר הזה מדהים ושאני חייבת לקרוא אותו ואני שלא אוהבת ספרי ארוטיקה ניסיתי להסביר שפחות בא לי לנסות להתחיל לקרוא ספרים מהסוג הזה אבל למרות כל ניסיונותיי היא ממשיכה לשכנע אותי ומסבירה שבספר הזה אין ולו גרם אחד של ארוטיקה אז נכנעתי לתחנוניה ורכשתי את הספר. ואחרי שבועיים על המדף שלי החלטתי שאם קניתי אותו כדי שאתן לו צ'אנס ואתחיל לקרוא אותו כבר. ומה אני אגיד, היא לגמרי צדקה. הספר הזה מושלם ואין בו טיפה של ארוטיקה. העלילה פשוט ממכרת והכתיבה יוצאת דופן, הדמויות בהחלט טובות אבל לפי דעתי העלילה היא זו שעושה את הספר לכזה טוב ולא הדמויות. נכון, הספר מתחיל קצת מהר מידי אבל לאט לאט זה מתאזן והספר ממשיך בקצב רגוע. ובתור ספר רומנטי-ארוטי ( שבכלל לא ארוטי ) שמדבק על סיפור אהבה בין שני צעירים ממש לא היה לי אכפת מהם, אותי דווקא עניין היחסים של הדמות הראשית עם אמא שלה. לדעתי הסופרת הייתה צריכה לעשות את יחסי האהבה בין שתי הדמויות מינורי עוד יותר ולהתמקד יותר במצב המשפחתי של הדמות הראשית כי הוא היה כלכך סוחף ועצוב. כלכך עצוב. הייתי מכורה לקטעים הללו. הוא היה לדעתי עניין ומרכז הספר, הוא יותר עניין אותי מסיפור האהבה שהיה טוב אבל לא כמו הקטעים המשפחתיים. מצידי שהם יהיו ביחד, שיפרדו, שימותו, לא אכפת לי, אני רק רוצה עוד מהמשפחה השבורה הזאת. לא הפסקתי לבכות ( ובדרך כלל אני לא בוכה מספרים ) רק רציתי מהספר הזה עוד ושלא יגמר. כמה עצוב. עלילה: בספר אנחנו מכירים את לייקן בת השמונה עשרה שנאלצת לעבור מטקסס החמה והאהובה למישיגן הקרה והמשעממת בעקבות מותו הפתאומי של אביה. כי במישיגן מציאים לאמא של לייקן עבודה שבה תוכל לפרנס את הבית אחרי לכתו של אביה שהיה המפרנס העיקרי. היא צריכה להישאר חזקה ואמיצה כלפי אמה ואחיה הקטן אך מבפנים היא עדיין מתאבלת על אביה המנוח והחיים הישנים והנוחים שאבדו לה. לייקן צריכה להתחיל הכל מההתחלה. היא צריכה להתחיל בית ספר חדש ולהכיר אנשים חדשים. מורים חדשים למקצועות הלימוד ותלמידים שיהיו חבריה לספסל הלמודים שהיא צריכה להתחבב עליהם כדי לא להיות בודדה. היא צריכה להתרגל לבית חדש שמשמעותית יותר קטן מהבית הגדול והרחב שהיה לה שמלא זיכרונות ורגעים טובים והכי גרוע להתרגל למזג אוויר סגרירי ואפור תמיד בניגוד לחום הנעים שהיה לה בטקסס. אבל ללייקן אין כוח או עצבים לכל הדברים החדשים האלה, היא רק רוצה לחזור לכל הדברים הישנים שהיו לה פעם. ברגע שיהיה לה מספיק כסף היא מתכוונת לעוף מבמקום הקר, הערפלי והמעצבן הזה ולחזור הביתה אל החברים הישנים, המורים המוכרים, התחביבים ומזג האוויר המנחם. אבל בינתיים אין לה ברירה ולייקן צריכה להסתדר עם מה שיש ולהתאקלם. היא פוגשת בוויל, הבחור הנחמד מהבית השכן ממול. יש בניהם חיבור מהרגע הראשון ומשיכה מיידית אבל אי הבנה מצערת כופה עליהם להיפרד ולא להמשיך בקשר המיוחד שנרקם בניהם, אבל לייקן לא מוותרת עליו ועל נקודת האור הטובה היחידה בכל המעבר הזה ותוך כדי ניסיונותיה לחזור לוויל חומות המגן שבנתה לעצמה מתחילות להתבקע. היא מכירה חברים חדשים בבית הספר ונהנית מהשיעורים וגם מתחילה לפתח תחביבים אך בזמן שלייקן פורחת משפחתה קורסת ואמה מסתירה ממנה סוד שיכול לשנות את חיי המשפה לרעה. אז מה תעשה לייקן? האם תצליח לחזור לקשר עם וויל או שתבחר בסופו של דבר לוותר? מה יקרה לה ולמשפחתה בעקבות הסוד שאמה מסתירה? והאם תמשיך בדרך החדשה שלה או שתחזור בחזרה לטקסס? דמויות: לייקן: לייקן היא דמות מתעתעת קצת. היו רגעים שאהבתי את הבחירות שלה והדרך שלה והיו רגעים שחשבתי שהיא אגואיסתית ומפונקת שלא יודעת להתמודד עם סיטואציות. היא אוהבת את המשפחה שלה ואת החברים שלה ונשארת נאמנה וטובת לב אליהם תמיד שזה משהו שיפה לראות אצלה אבל היו גם המון רגעים שהיא ברחה ממצבים שהיו לא פשוטים בשבילה ובמקום לנסות לדבר או ללבן את העניינים ולנסות לפתור אותם היא בחרה לסתום אוזניים ולהתעלם מהמציאות. לדוגמא. כשאמא שלה סוף סוף מחליטה לגלות לה את הסוד שהיא שומרת לייקן בוחרת לברוח פעם אחרי פעם במקום להתמודד ולדבר על מה שמציק לה. הרי בסופו של דבר הן יצטרכו להתמודד עם זה אז עדיף במוקדם מאשר במאוחר. היא לא יכולה להמשיך להתעלם מאמא שלה לנצח גם ככה אמא שלה במצב קשה ובזה שהיא סותמת את האוזניים בכל פעם רק מקשה על אמה עוד יותר ממה שכבר קשה לה. או כשהיא רוצה מאוד לחדש את הקשר עם וויל והוא אומר לה כל פעם שזה בלתי אפשרי והקשר שלהם מסכן מאוד את החיים שלו ושל אחיו הקטן לייקן חושבת שזה עניין שטותי ושהיא יותר חשובה מאשר מהסיטואציה שוויל ומאחיו נקלעו אליה. היא כלכך מרוכזת בעצמה לפעמים עד שהיא מתעוורת לכל השאר ולא רואה את צרותיהם של אחרים. כי אף אחד לא אמור להפסיק את החיים שלו בשביל מישהו אחר. ולייקן פשוט לא רוצה להבין את זה, היא מתייחסת באגואיסטיות לסיטואציה. אני מבינה שברגעים קשים בן אדם צריך לברוח לפעמים אבל לייקן בורחת שוב ושוב ולא רוצה להתמודד עם מצבים שקשים לה ולפעמים אף מנסה לייפות את המציאות כדי לא להתמודד עם המציאות האמיתית שבה היא חייה. אבל כן יש בה המון יופי. ברגע שהיא מוציאה את הראש מהתחת של עצמה היא בת טובה וחברה טובה שרוצה לעזור ולאהוב בלי גבולות. אני דיי ביחסי אהבה שנאה איתה. וויל: וויל הוא הבחור החמוד הגר מול דירתם של לייקן אמה ואחיה הקטן. וייל איבד את ההורים שלו בתאונה מצערת ומאז מגדל את אחיו הקטן בעצמו. אהבתי מאוד את הדמות של וויל. הוא חמוד, עדין ושקט, אך בו בזמן גם חכם עם עקרונות שהוא לא מוכן לוותר, הוא ג'נטלמן אמיתי, רומנטי שיודע להקסים בחורה. אהבתי שהוא כל פעם דוחה את לייקן למרות שהוא אוהב אותה. זה מראה שהוא נאמן לעצמו ולא שובר מילה, שהמשפחה היא ערך עליון לדעתו ולמרות האהבה שלו כלפיי לייקן הוא נאמן קודם כל לעצמו ולעקרונותיו. כשהוא מגיע לסוף הספר הוא עובר תהליך בינו לבין עצמו שלצערי הקוראים פחות זוכים לראות אבל כשמגיע הסוף הוא יודע איך לשלב את שני האהבות בחיים שלו-אחיו הקטן ולייקן- אחד בשני ולא לוותר על אף אחד מהם. וויל פשוט מדהים. אהבתי איך שהוא מלמד את לייקן איך לקבל את הדברים הרעים שעומדים לעבור עליה ושהוא כבר עבר ואיך מתוך הניסיון שלו וויל נותן לה כלים להתמודדות עם מצבים לא פשוטים. לייקן מבינה ומתחילה לקבל את העובדה שהתקופות הבאות עומדות לא להיות קלות אבל היא יכולה להתמודד איתן כי יש לה אנשים שהיא יכולה לסמוך ולהישען עליהם, שלא יעזבו אותה לבד ויהיו שם ברגע שתזדקק להם. לסיכום אני נותנת לספר חמישה כוכבים, כי אם ספר סוף סוף גרם לי לבכות מגיע לו בהחלט את הציון הזה.”

“הספר הזה של קולין הובר לעומת "אהבה מכוערת" הרבה יותר מוצלח. רומן על אהבה בלתי אפשרי בין לייק לויל השכן ממול. קולין הובר יוצרת את הדמויות הגבריות שלה לרגישות שכל כך קשה שלא להתאהב בהן. קטעי השירה, והמוזיקה הטובה הופכת את הספר הזה לאהוב עלי יותר. לעומת "אהבה מכוערת" את העלילה בספר הזה פחות צפיתי, והגלויים במהלכה הפתיעו אותי. הספר הזה יהיה מצוין בתור סרט! סך הכל ספר חמוד, שכיף להעביר איתו את הזמן. ממליצה בחום!!”

“אני לא קוראת ספרי זבל. אני לא טיפוס שקורא ספרים מטופשים. אף פעם לא הייתי מהאנשים שמבזבזים את הזמן על ספרים אידיוטיים. *קוראת את "בקצב הלב"* זה מה שלייקן, הגיבורה המקסימה שלנו, עושה לאורך כל הספר הזה. "רוב הבנות היו מתארות אותו כשווה, אבל אני לא רוב הבנות." (ולכן את תבזבזי רק חמישים מילה על הגובה שלו, שרירי הבטן שלו, שרירי הזרוע שלו, העיניים הירוקות כאיזמרגד שלו (צריך לחוקק חוק שאוסר להשתמש בדימויים כאלה)) "אף פעם לא הייתי מהבנות האלה שמשתטות בגלל בנים." (מה את סחה! אז ככה את נשמעת כשאת נורמלית?) "אני שונאת את מישיגן." [עשרה עמודים אחר כך] "אני מתה על מישיגן." [שני עמודים אחר כך] "אני שונאת את מישיגן." "אני אף פעם לא מסגירה מידע בחופשיות כזאת." (מדברת, מדברת, מדברת על מותו של אבא שלה (לא ספוילר) עם אדם כמעט זר לחלוטין.) שקיות הקאה חינם "אני לא מאמינה שממש הפכתי להיות אחת הבחורות האלה שמכרכרות סביב בחור. אני כל כך מתעבת את זה; אני מתחילה לבחון בעיון כל פרט ופרט בו בניסיון לאתר איזה פגם. לשווא. עד עכשיו הכל בו מושלם לגמרי." "הוא פושט את מעילו, כורך לי אותו סביב הכתפיים (בעודו צורח בקול: "קלישאה! אני קלישאה!") ואוחז בידי כדי להעביר אותי אל הצד השני של הרחוב. אני מרגישה קצת פתטית עם העזרה שלו - אני יכולה ללכת בכוחות עצמי. אבל אני לא מתנגדת, ומרגישה צבועה בפני התנועה הפמיניסטית כולה." (עזבי פמיניזם, מה עם קצת כבוד עצמי) "זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (צודק לגמרי, אומרת הסופרת בתרחיש היפותטי אידאלי, מועכת את הטיוטה וקולעת ישר לפח בניסיון השלישי.) "זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (זה לא מגניב להפוך את זה למשפט שלכם, חבר.) "זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (באמת? פעם שלישית?) "זה לא רעיון טוב," אומר ויל. (בלעכס.) "אז לאח שלך קוראים קולדר?" (שואלת הבחורה שקוראים לה לייקן. יש בסיפור גם קֶל, גֵווין ואֶדִי הבת.) "ההורים שלי ניסו במשך שנים לעשות עוד תינוק אחרי. בסופו של דבר הם הולידו את קולדר, כששמות כמו 'ויל' כבר לא היו כאלה מגניבים." (הספירה לאחור מתחילה: שלוש... שתיים... אחת... ו-) "אני אוהבת את השם שלך." (הפתעה בקהל) אני מתחרטת על המשפט הזה ברגע שהוא יוצא לי מהפה. זה נשמע כמו ניסיון עלוב לפלרטט. (לא, כי באמת זה משהו אחר לגמרי.) "אני לוקחת נשימה עמוקה, מפנימה את העצה הנבונה שקיבלתי ממנה. "וואו, אלה שאלות ממש עמוקות," אני אומרת." (קורא יקר שים לב! תובנות חשובות לפניך! חבל שלא הוסיפה גם אורות מהבהבים ושילוט) רקורסיה לנצח "הוא צוחק. אני אוהבת את הצחוק שלו. מעצבן אותי שאני אוהבת את הצחוק שלו." (מעצבן אותי שמעצבן אותך שאת אוהבת את הצחוק שלו.) "טוב, אז ברוכים הבאים לאיפסילנטי," הוא אומר. הוא מנתק את ידו מידי (אווו, איך לייקן תעמוד בזה) ומכניס אותה אל כיס המעיל שלו. "מאיפה באתם?" "טקסס?" אני משיבה. אני לא ממש יודעת למה קצה המשפט שלי נשמע כמו שאלה. אני לא ממש יודעת למה אני מנתחת בכלל את השאלה למה זה יצא כמו שאלה. אני לא ממש יודעת למה אני מנתחת את הסיבה לכך שאני מנתחת - אני מבולבלת. (איזו חדות אבחנה.) זה בטח בגלל המחסור בשעות שינה שצברתי בשלושת הימים האחרונים. (זה בטח בגלל מחסור מולד בתאים אפורים.) זהירות, מטאפורות משתלבות מימין "היא, קֶל וקולדר יושבים שלושתם מול הדלפק. הם מגלפים דלעות. היא לא יכולה לדבר עכשיו. זה טוב. [...] "אז תגידי," אני אומרת, בתקווה שתבין את הדו משמעות מאחורי מה שאני עומדת לומר. "אכפת לך אם רק נגלף דלעות הערב? זה בסדר אם זה כל מה שנעשה? רק נגלף דלעות?" היא מחייכת וחוזרת להתמקד בדלעת שמולה. "בטח. אבל אנחנו לא יכולים לגלף דלעות בכל ערב, לֵייק. באיזשהו ערב נצטרך להפסיק לגלף דלעות." (אין לי אח בן תשע, אבל יש לי אחות בת שמונה ואחות בת עשר ושתיהן לא היו נותנות לדו-שיח התמהוני הזה לעבור בלי הערה.) [חמישה עמודים הלאה] "פשוט היו לי כמה דקות לפני שאני יוצאת לעבודה, וחשבתי שנוכל לדבר." אני מנתקת את עיני מהמבט שלה, רוכנת קדימה ולוקחת את העט שלי. אני סוגרת את המכסה שלו וגם את המחברת (מולטי טסקינג. אני מתרשמת) ותוחבת את שניהם לתוך הילקוט שלי. "אני עדיין מגלפת דלעות, אמא." [עשרה עמודים הלאה] "אחרי שאימא שלי נרדמת שוב, אני יוצאת לסוּפֶּר. המנה האהובה על קל היא בזניה. ככה הוא היה אומר פעם לזניה, אז אנחנו עדיין קוראים לזה בזניה. אני קונה כל מה שצריך להכנתה, חוזרת הביתה ומתחילה לבשל. "יש ריח של בזניה," אומרת אימא כשהיא יוצאת מהחדר שלה. "כן. חשבתי להכין הערב את המנה האהובה על קל. הוא יזדקק לה." (חשיבה אמריקאית אופיינית - אוכל יסדר את זה.) היא ניגשת לכיור ושוטפת ידיים, ואז מתחילה לעזור לי לסדר את שכבות הפסטה. "אז נראה שהפסקנו סוף סוף לגלף דלעות?" היא שואלת. "כן," אני עונה. "כל הדלעות כבר גולפו." [...] "אחותך אמרה לך שאנחנו צריכים לדבר הערב?" "כן. אבל היא לא היתה צריכה. אוכלים בזניה." אימא שלי ואני מסתכלות עליו שתינו. "בכל פעם שאנחנו אוכלים בזניה, סימן שקרה משהו רע. הכנתן בזניה כשסבא מת. הכנתן בזניה כשסיפרתן לי שאבא מת. הכנתן בזניה כשסיפרתן לי שעוברים למישיגן. או שמישהו מת או שעוברים לטקסס." (לא יכול להיות שהם הכינו לילד את המנה האהובה עליו רק בהקשר הזה.) [שקט. גילוי מרעיש. דמעות. חיבוקים.] "את חייבת להבטיח לי משהו, לייקן." "או-קיי," אני אומרת. "בחיים אל תכיני יותר בזניה." (אם החיים נותנים לך לימונים, תסחט אותם כמו מטאפורות.) טעם החיים גימיקים, דא. "הוא אמיתי? בחור חתיך שגם מצחיק אותי אוהב שירה? שמישהו יצבוט אותי. בעצם לא - אני מעדיפה לא להתעורר." (נשארו שקיות הקאה?) הספר הזה נהנה מאוד לדבר על שירה, לצטט שורות משירים, לנסות להיות בעצמו פואטי ומה לא. כל פרק נפתח בציטוט משיר של האחים אווט, שלא הכרתי קודם. אישית לא התרשמתי. אולי זה התרגום, ואולי חייבים לשמוע את זה עם המוזיקה, אבל ארבע שורות פשטניות כמו - נמאס לי מהמחלה הרעה הזאת איך כל הזמן חסר לי משהו ועם כל יום שעובר זה רק הופך נורא יותר - פשוט לא עושות לי את זה. בהתחלה חשבתי שזה נועד לסייע לקידומי מכירות. כלומר, אם אני אוהבת את האחים אווט ויוצא ספר שמצטט אותם למוות אני בטח אקנה אותו, נכון? אבל כבר בפרק השני חזרתי בי. ויל, הבחור החתיך והמצחיק וחובב השירה, מתעסק עם סוג שירה שחביב גם עלי: פואטרי סלאם. שירה מדוברת שהיא שילוב של דקלום ומחוות והטעמה והבעות פנים. היא יכולה להיות מצחיקה, מרדנית, עצובה או מטלטלת, מחורזת או לא; היא יכולה להיות כל כך הרבה יותר מדהימה מהטקסטים המוצגים בספר; האהבה שלי לפואטרי סלאם רק מוסיפה לעוינות שלי כלפיו. אני מניחה שאני צריכה לשמוח שהוא מפגיש אנשים עם התופעה הזאת, אבל זה עדיין מתסכל אותי. ככה נראה פואטרי סלאם טוב באמת. כל סרטון אורך כשלוש דקות. אם יש לכם רגע, תסתכלו על זה: www.youtube.com/watch?v=vnKZ4pdSU-s (אנגלית. קטע הפואטרי סלאם הכי טוב אי פעם.) https://www.youtube.com/watch?v=k_jsQZnyoG0&spfreload=10 https://www.youtube.com/watch?v=pmOof1T35TY&spfreload=10 https://www.youtube.com/watch?v=igiPDChlptg&spfreload=10 https://www.youtube.com/watch?v=KTIw8x5gzRk&spfreload=10 https://www.youtube.com/watch?v=p6XoLjFDKVM&spfreload=10 https://www.youtube.com/watch?v=Cn7lySRgFeY&spfreload=10 (כולם בעברית) ישמח אותי נורא אם תידבקו בחיידק הזה. brilliant lake "הוא יושב בכיסא שלו ונועץ בנו מבט בזמן שאנחנו מצחקקות כמו ילדות בתיכון." (לא רוצה להישמע קטנונית אבל היי, אתן באמת בתיכון) "השיזוף שלי מתחיל לדהות." (חמודה, עברתם מטקסס למישיגן לפני פחות משבוע.) "בדרך כלל אני מבינה בדיחות מהר, אבל המוח שלי קצת זוחל לאחרונה, ויש לו סיבה טובה." (תזכירי לי? אה, כן, יצאת עם בחור פעם אחת ואז הסתבר שאתם לא יכולים לצאת ומאז עברו שבועיים) "בדיוק כשחשבתי שהוא שכח ממני, הוא עושה משהו כזה (=מסתכל עליה, תארו לכם). עד סוף היום אני שקטה מאוד ומנסה לנתח את מעשיו. בסופו של דבר אני מגיעה למסקנה אחת בלבד: הוא מבולבל בדיוק כמוני." (וואו. מפגן של חשיבה מעמיקה ויסודית תוך העלאת המוני אפשרויות ופסילתן בזו אחר זו) "היו לי שבע עשרה אחיות, שנים עשר אחים, שש אימהות ושישה אבות." אני לא מצליחה להחליט אם היא מתבדחת, אז אני לא צוחקת, למקרה שלא. (היא לא. אבל מה את יודעת, צחקתי בכל זאת.) "ברגע שאני מגיעה אל החדר שלי, אני צונחת על המיטה ופורצת בבכי. עם זאת, סוף סוף יש לי השראה לשיר שלי (זאת מטלה לבית הספר, אם שאלתם). אני לוקחת עט ומתחילה לכתוב תוך כדי ניגוב הדמעות שנמרחו על הנייר." (לזאת ייקרא לב שבור פונקציונלי. איך אמר אריך קסטנר, "האצל כאבך, הו רוברט, וּפַיֵּיט!") בדיקת מלאי מתוך התקציר: "רומן (יש) נוגע ללב (נו) על משפחה שמוות פתאומי ריסק אותה לחתיכות ("חתיכות" כמו "בנות שמעיפות את שערן הארוך אל מעבר לכתף"? - יש אחת), אך גם הביא לחיבור לא צפוי של זוג אוהבים (לא צפוי? לא צפוי?! רק תעיפו מבט בכריכה). בעקבות מותה הפתאומי של אביה, נאלצת לייקן בת השמונה־עשרה לתמוך רגשית גם באמה וגם באחיה הצעיר (טריקת דלתות היא הדבר הבא בטיפול רגשי). כלפי חוץ היא נראית מאוששת ונחושה (כמו שאני צנצנת), אך בתוך תוכה היא אבודה לגמרי (נחשו מי ימצא אותה!). עד שהיא נתקלת בבחור צעיר אחד, וִיל (אמרתי לכם), שכנהּ החדש בן ה־21, חובב נלהב של תחרויות שירה מרתקות (זו לא תחרות. רק לפרוטוקול. העיקר הוא הסלאם. הניקוד, הזוכים, זה תוספת). ימים ספורים לאחר הכרותם (12 שעות, נגיד) כבר נרקם בין ויל ולייקן חיבור עז, שנוטע בה תקווה חדשה (אוווו). אלא שזמן קצר לאחר הדייט הראשון והמסעיר שלהם המציאות טופחת על פניהם (מסביב יהום הסער), כאשר הם מגלים לתדהמתם משהו שמאלץ אותם להיפרד. עתה עליהם לעשות הכול כדי לאזן בין הרגשות שמקרבים ביניהם לבין הכוחות שמפרידים ביניהם (ואם זה לא מרגש, איני יודעת מרגש מהו)." משהו שלעולם לא הייתי עולה עליו לבד: "קולין הובר היא סופרת אמריקנית."”

“יש טרנד של ספרי נוער המערבבים עצב ושמחה, חולי ונעורים, טרגדיה והומור כאשמת הכוכבים, 13 סיבות ועוד, בקצב הלב יושב בדיוק על אותה משבצת, ספר נעורים המכיל בתוכו איבוד הורים, אהבה ראשונה, עצב, חיוך, נוחתת טרגדיה ושוב הומור משורבב. ספר חמוד וקולח לכל הדעות. לייקן בת ה-18 אבדה את אביה, עוברת דירה עם אמה ואחיה למדינה אחרת, שם פוגשת את וויל וניצתת אהבה, וויל איבד את הוריו ומטפל באח קטן. רגע לייק מאוהבת וכבר צריכה לאור הנסיבות לאבד את אהבתה ואז להכיר חברה טובה ושוב לאבד משהו אהוב, בין לבין מעורבת "הטחת שירה" poetry slam - שירה רגשית המובאת בפאטוס והדגשת מילים. קצת בכי קצת חיוך, נו....מזכיר את אשמת הכוכבים? אז כן, גם פה יש מחלה והומור וצחוקים אבל גם התמודדות עם אובדן. לשיפוטכם.....אני אהבתי, גם הזלתי דמעה וגם חייכתי.”